"לא כולם ניחנו בטמטום הפוליטי המפואר שאני ניחנתי בו"

כשהיא מגיעה להפגנה בכיכר גורן, גלית דיסטל־אטבריאן היא מלכת הנשף. מכל עבר צובאים עליה, מחבקים, מבקשים סלפי. היא לא רק אהובה; לסביבה חשוב להביע את האהבה הזאת. "ההורים שלי הגיעו לשם והשמינו מנחת. יש תחושה של משפחה, של אנשים שמרגישים שסוף־סוף מדברים בשמם".

במוצאי השבת הקרובה תתקיים בתל־אביב ההפגנה הנמשכת זה כמה שבועות תחת הכותרת "נתניהו. לעולם לא תצעד לבד". אחרי ביקורת רבה בשנים האחרונות על מפגיני השמאל שבחרו לעמוד ולמחות לא רחוק מבית היועץ המשפטי, החליטו המפגינים התומכים בראש הממשלה כי לא מתאים שהמחאה שלהם תיערך באותו המיקום. בהפגנה לפני כשבועיים כיכבה דיסטל־אטבריאן במודעת הפרסום שהופצה ברשתות החברתיות וגם הנחתה את האירוע. בהפגנה הקרובה – שתתקיים במוצאי שבת, הפעם בתל־אביב – היא תסתפק בהשתתפות בלבד. "בסוף אני עובדת של תאגיד השידור הציבורי. ביקשתי אישור, קיבלתי. אבל לא אנחה הפגנה פוליטית".

אלו באמת הפגנות ספונטניות?

"זה הכי ספונטני והכי לא מנוהל. עמדתי על הבמה ולא היה לי מושג מי הבא שעולה לדבר".

אני שואלת על תקצוב או ארגון מטעם הליכוד, והיא צוחקת. "שתביני מה קורה. זה ברמה של 'הוא חבר שלי, אז הוא עולה עכשיו לבמה'. 'הוא תרם לאוטובוסים, אז הוא עולה'. הכול מהעם והכול פרטאץ' איום ונורא".

יש להפגנות הללו אבות רבים, היא אומרת. "יש שם אנשי ימין שהקפידו לבוא לעמוד מול הפגנות השמאל בכיכר גורן, אז מבחינתם זו הפגנה שלהם. יש פעילי ליכוד שמבחינתם זה שלהם. רן כרמי בוזגלו התחיל לעשות את הרעש ברשת ומבחינתו זו הפגנה שלו, גלי בת־חורין החלה לארגן אנשים, ויש עוד כל כך הרבה גורמים. זה מגדל בבל".

קראתי בראיונות קודמים שנפגשת עם נתניהו רק פעם אחת, פגישה קצרה, בחדר עמוס אנשים.

"זה עדיין נכון".

התדמית הציבורית היא כאילו את אוכלת איתו צהריים פעמיים בשבוע.

"אויש, אין שום קשר. הדיווידנדים שאני מקבלת מבלפור זהים לאלו שאת מקבלת ממלכת אנגליה. אפס. פעם בשבוע אני אומרת לעצמי, רדי מהסיפור הזה. זה מכלה את הזמן שלך, את האנרגיה. אני יכולה לעשות דברים אחרים ובמובני קריירה זה מעכב אותי. אני מושקעת בדבר הזה רגשית עד כדי כך שזה לא תועלתני לי בשום צורה".

אז למה את עושה את זה לעצמך?

"כי אני בחורה אימפולסיבית. נורא לא מחושבת, מופרעת קשב וריכוז ולא מנוהלת. לאן שהרוח שורקת אני רצה. כבר נורא בא לי שכל הרהיטים של המערכת הפוליטית יֵשבו במקום ואוכל להמשיך לעשות לביתי".

בביתה שבכפר־האורנים, דיסטל יושבת עם המחשב הנייד ליד שולחן האוכל. משם, עם סיגריה אחת שמתחלפת באחרת, היא מנהלת רבים מעיסוקיה, כמו עמוד הפייסבוק הנשי "ממורמרות", או כתיבת טורי הדעה לישראל היום, ביקורת ספרות להארץ וסרטונים לתאגיד. בין לבין היא מתכוננת להופעה בפאנל "הפטריוטים" בערוץ 20, ומארגנת מכירות חודשיות של בגדי מעצבים בשביל הפרנסה. וגם משתדלת לעבוד על הספר השלישי שלה. לפני עשור יצא לאור הראשון, "ואם היו אומרים לך". לפני חמש שנים השני, "טווס בחדר מדרגות".

ציבורית, למי שהצליח לפספס, היא תומכת נלהבת של ראש הממשלה נתניהו. נושאת בגאון את התואר "ביביסטית", דעתנית מאוד ומרבה להתבטא בפייסבוק. מול כל האהבה המורעפת ברחובות העיר, ברמה התקשורתית היא משלמת מחיר ציבורי כבד. הכיסוחים התקשורתיים שספגה – לינצ'טרנטים, אם תרצו – לא ייספרו מרוב.

בתה ענבר, הבכורה משני ילדיה, השתחררה לפני חודש מצה"ל. היא שוקדת עכשיו על לימודים לפסיכומטרי. בדרך למטבח היא מתבקשת לחוות את דעתה על הבחירה המודעת להיכנס שוב ושוב אל קו האש. "בעיניי היא בראש ובראשונה סופרת", אומרת הבת בזהירות. "היא נקלעה לזירה הפוליטית. ספרות, זה הדבר שהיא עושה הכי טוב, שהיא הכי נהנית ממנו. אז משיקול תועלתני אני חושבת שכדאי לה לפעמים לא להיכנס לזירות האלו. כי לפחות בהתחלה זה דרש ממנה משאבים רגשיים שהייתה יכולה להשקיע במקומות אחרים. עכשיו זה סתם גוזל זמן. בשבילה אני רוצה שהיא תפסיק".

"בבחירות האחרונות, אין מנוס מלהודות שהם ניצחו. ומה שהכי הזעיק אותי הוא שהקהל הצעיר הצביע לכחול לבן. המפלגה הזו היא כלום. בני גנץ הוא כלי ריק, חליפה תפורה היטב של כוחות הרבה יותר גדולים ממנו"

נשמע שבתך אומרת לך באופן נעים ומחמיא שאולי כדאי שתרפי קצת מההתבטאויות הפוליטיות.

"הילדה הנהדרת הזו שותפה לגמרי לדרך הפוליטית. היא למדה בתלמה ילין, מעוז השמאל, והיא ביביסטית מובהקת. הגיעה לזה מתוך מחשבה ובחירה ובקיאות וידע. אבל יש אמת במה שהיא אומרת. העורכת שלי אגב באותה דעה. היא אומרת שביום שאסגור את החשבון בפייסבוק, הספרות תרוויח".

אז מה, את במשימה?

"כן. אני חשה חובה להביע את דעתי. שאנשים לא יולכו שולל. אני צריכה להושיע את עם ישראל מהר־מהר", היא אומרת באירוניה עצמית מודעת. "אבל באמת. זו קללה, תחושת האחריות הזו. תראי, שנים ישבתי וצפיתי בקומדיה שמתרחשת באולפן שישי ובמהדורות החדשות, ונקרעתי מצחוק. מה, הם לא קולטים שרואים להם? חשבתי שההסתה גלויה, שהם יורים לעצמם ברגל. עובדה שביום הבוחר, הבוחר בחר אחרת ממה שאמרו לו בחדשות.

"אבל בבחירות האחרונות, אין מנוס מלהודות שהם ניצחו. ומה שהכי הזעיק אותי הוא שהקהל הצעיר הצביע לכחול לבן. אז את מבינה שהאינדוקטרינציה עובדת. צמח פה דור צעיר שגדל על תרבות מוסר של קיטש וקונה את הפלקטים האלה. הרי המפלגה הזו, כחול לבן, היא כלום. בני גנץ הוא כלי ריק, חליפה תפורה היטב של כוחות הרבה יותר גדולים ממנו. והמסרים הרדודים – 'ישראל אינה שונאת', 'ישראל אינה חולה'. אין פה שום עומק. הבורות היא לא אשמת הדור הצעיר, היא אשמת האינדוקטרינציה שמתחילה בגיל צעיר מאוד בכל מרחב חברתי. זה מתחיל בסוגה נמוכה כמו גיא פינס, בידיעה על הכוכבנית שהתחתנה עם השחקן הנוצרי, ואף אחד לא עוצר ואומר – רגע. התבוללות זה עדיין דבר? מותר לנו לומר 'התבוללות'? יש דברים שהם מחוץ למשחק הפוליטיקלי קורקט. צעירים אוכלים את זה ולא מודעים לבמאים שמביימים להם את המרחב.

"היום שמאל־ימין זה לא קפיטליזם מול סוציאליזם, לא מדינה פלסטינית, זה כבר לא מעניין אף אחד. זו מדינה יהודית דמוקרטית מול מדינת כל אזרחיה. זו שמרנות לעומת ליברליזם פרוגרסיבי שיש לו טמפרמנט כמעט חרדי מבחינת צמצום חופש הדעות. הם בעד מגוון הדעות, אבל רק אלה שמתאימות להם. בגוד אולד־פאשן טוטליטריזם, היו גולאג וסורגים שאפשר למשש. היום הסורגים קיימים, אבל הם בלתי נראים. נעם חומסקי, שאני חלוקה מאוד על דעותיו, אומר שהבעיה היא לא שאנשים אינם מבינים את גודל המזימה, אלא שהם לא מבינים שיש מזימה מלכתחילה. אז אולי זה פטרוני, אולי זה מתנשא, אבל כן, אני מרגישה שאני צריכה לנער אנשים. לומר להם שהם לא מודעים לתקופה שהם חיים בה. כבר קל לי יותר להסתדר עם אנשים שהצביעו למרצ או לרשימה המשותפת. כי שם אני יודעת שיש אג'נדה. הם נסמכים על סוג של אמת, שהיא איומה ונוראה בעיניי, אבל עדיין עדיפה על 33 מנדטים שבחרו בכלום".

מבחינת מצביעי כחול לבן, הם בחרו בטוהר המידות, בשלטון החוק, בממלכתיות.

"מדהים כמה זה רדוד. הם אשכרה הצליחו להחדיר את האמונה שאנחנו הולכים עם עגלה בסופר ומכניסים אליה מוצרים: אם אתה בוחר בהנדל היפה או בגנץ כחול העיניים, אז אתה בוחר בשוויון וסובלנות והכלה וחמלה וצדק. ואם אתה הולך עם העגלה של נתניהו או ימינה מנתניהו חלילה, אתה בוחר בפשיזם, אלימות, מלחמה במקום שלום. אבל אין כאן שום קשר למציאות. הם הרדימו את העם והביסו אותו".

"אותי לא מעניין מיהם שרה וביבי כבני אדם. אני מחבבת את לפיד יותר, נראה לי איש יותר נחמד. אם הייתי צריכה לקחת מישהו לאי בודד, הייתי לוקחת אותו. אלא אם כן זה אי שאין בו תנאים לשרוד, ואז הייתי לוקחת את ביבי. זה ההבדל"

ריבוי המנדטים שלהם בא גם אולי מכך שסביב נתניהו יש אנשים נכלוליים יותר מבחינה פוליטית, ואנשים שמעידים על עצמם שלא קראו ספר. אולי זה פיינשמקרי, אבל יש מי שלא רוצה להצביע להם.

"ודאי שיש כאלה סביבו. אז? כחול לבן היא מפלגת שמאל. שלא נִטעה לרגע. עוד צעד שמאלה והם נופלים מהצוק. זו הקרן החדשה, זה אמנון אברמוביץ', זה נוני מוזס. אנשים שלהם ולמרכז אין שום דבר. מפלגת שמאל שמתחפשת למפלגת מרכז בעזרת יועז הנדל וצביקה האוזר. מעבר לכך, המחשבה שהפוליטיקאי שלי צריך להיות איש ספר, או איש מרשים או עם מעלות אישיותיות נעלות, היא הפוכה לחלוטין מהאופן שבו אני תופסת את הדברים. פוליטיקאי צריך להיות איש ביצוע, נקודה".

בסוף הם צריכים לקבל גם החלטות ערכיות.

"הכול ריאל פוליטיק. הרב שלך צריך להיות אדם שאת נושאת אליו עיניים. פוליטיקאי? הוא צריך להביא תוצאות. כל השאר זה להעדיף צורה על פני התוכן, וזה עושה לי פריחה. יכול להיות שהגברת מירי רגב אינה רהוטה כמו נשים אחרות בפוליטיקה הישראלית. סבבה. האישה הזו עושה תיקון מטורף שאף אחד בחיים לא ידבר עליו כי לא ייתנו לה את הנחת הזו. היא לקחה תקציבים שהיו במשך שנים שמורים לאחוזים בודדים באוכלוסייה והעבירה לחברה הערבית ולחברה המזרחית. פתאום ילדים שיושבים בבית הספר יכולים לומר – גם סבא וסבתא שלי היו חלוצים, אפילו שקוראים לסבתא שלי פרחה ולסבא שלי צדוק. כי האנשים שישבו בשדרות והפריחו את הנגב, הם חד־משמעית חלוצים. אבל כשאני הייתי ילדה, ההורים שלי שעלו מאיראן היו שקופים. עד שבאה מירי רגב ופתחה מוזיאונים שמנציחים את החלוציות של ערי הפיתוח. היא עשתה פה שינוי משוגע. אז פעם אחת היא נתפסה על זה שהיא לא מכירה את טרנטינו. את מי זה מעניין בכלל.

"אותו הדבר עם נתניהו. יכולים להגיד על הטמפרמנט שלו מה שרוצים. אותי לא מעניין מי הם שרה וביבי כבני אדם. ישראל הייתה עד לעשור האחרון מדינה אפולוגטית בהגדרה שלה. בעשור אחד היא הפכה למעצמה אזורית שלא מתנצלת. שמדינות אחרות לוקחות אותה ברצינות. אז אכפת לי מי זו שרה? זה לא רלוונטי לחיים שלי בשום צורה. זו רכילות שאין לה שום משמעות בעיניי. יותר מזה, אני מחבבת את לפיד יותר מאשר את ביבי, נראה לי איש יותר נחמד. אם הייתי צריכה לקחת מישהו לאי בודד, הייתי לוקחת אותו. אלא אם כן מדובר באי שאין בו תנאים לשרוד, ואז הייתי לוקחת את ביבי. זה בדיוק ההבדל".

"כולנו בובות פיתום"

היא פרצה לתודעה הציבורית כשהחלה לכתוב טורים באתר nrg. בהמשך התארחה כמגישה בתוכניתו של אראל סג"ל ברדיו גלי ישראל, והמשיכה לשדר לצידו פעם בשבוע כשעבר לגלי צה"ל. מכיוון ש"יצאה מהארון הפוליטי", כהגדרתה, רק לפני שנים ספורות, היא יכולה לשרטט בדיוק את קו השבר, ואת עוצמת החרון התקשורתי הקדוש, שמובער שוב ושוב תחת מי שבוחר בצד הלא נכון.

"אני יכולה לומר לך, ורק על עצמי לספר ידעתי, מה קרה לי עם שני הספרים שפרסמתי. זה מדהים לראות. כשהם יצאו לאור הייתי מחובקת בידי התקשורת. קיבלתי ביקורות טובות מאוד, במיוחד בהארץ. אחרי שהתבררו דעותיי, הפכתי מ'קול חדש ומבטיח' ל'מייצגת מנטליות של עבדים'. את רואה את קו השבר המובהק ואת אומרת, טוב, לא כולם ניחנו בטמטום הפוליטי המפואר שאני ניחנתי בו. אין בי פחד. אני לא חושבת על מחר ולא על מחרתיים, בקושי רואה את קצה האף שלי. אני קופצת למים. כמה אנשים כאלו יש? יש לאנשים סיבה טובה לפחד. הרי אין לי תוכנית בטלוויזיה ולא ברדיו. אין לי טור בסוף השבוע בעיתון. מי אני בסך הכול? ומול זה, כמות הפעמים שעשו עליי תחקירים מצוצים מהאצבע והגיעו לגביי למסקנות מופרכות, שאין להן שחר, היא פשוט מדהימה. אין אף אישה בפרונט של התקשורת הישראלית שחטפה ככה. חוץ מעירית לינור, חברתי הטובה.

"זו פשוט שיטה. לרדת לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. תראי מה עושים עכשיו לארז תדמור, מאז שנאם בהפגנה, עם איזה סיפור עתיק מהשירות הצבאי שלו. מה שאני עברתי עם פרס ספיר היה פשוט בלתי נתפס. אז בסדר, התבלבלתי בשידור ובמקום לומר שזכיתי 'במסגרת פרס ספיר', אמרתי פרס ספיר. אבל אני יכולה להראות לך את התעודה ואת הצ'ק על 40 אלף שקל".

"אמרו לי בתאגיד שפעמיים בשבוע מתקשרים ושואלים למה אני עובדת אצלם, תוהים אם מאיימים עליהם מהליכוד שיעסיקו אותי. ומה אני? מה? כולה פייסבוקאית וסופרת? זה בלתי נתפס. וזה מה שעובר על כולם, גם על גדי טאוב ועל עירית לינור"

לפני כשנתיים, במסגרת הגשת התוכנית בגלי צה"ל לצידו של סג"ל, ובמהלך ויכוח סוער על מתן במה בתיאטרון יפו למשוררת פלסטינית שהיללה שהידים, אמרה דיסטל על עצמה כי היא זוכת פרס ספיר. רשת הטוויטר געשה על ה"שקר". "הייתי עם אפס ניסיון בעולם התקשורת. באתי תמימה לגמרי. זה היה הלם. זה הגיע לכדי כך שבמפעל הפיס התכחשו לזה שנתנו לי פרס. אמרתי לעצמי: גלית, זו לא ישראל שאת מכירה. מאחורי ישראל הדמוקרטית חיה ישראל אחרת לגמרי. יש בה כוחות גדולים מאוד, וכולנו בובות פיתום. מיירטים פה את הימין. בהחלט. וזה עצוב במיוחד כשאת רואה אנשי תקשורת צעירים, 'מאגניבים', חתרנים, שאין להם שום בעיה לסתום את הפה לעמיתים שלהם דרך ירידות אישיות. ואתה כל הזמן שואל – למה זה צריך להיות ככה? מה הפחד שלהם?

"כל ה'שערוריות' שלי היו של אנשי תקשורת. עמית שלי מהתאגיד פרסם שקיבלתי עשרות אלפי שקלים על כתיבת נאומים למירי רגב, כשהוא יודע שזה לא נכון. כתבו ששיקרתי על לימודיי האקדמיים. סיימתי את כל חובותיי עד לעבודה הסמינריונית האחרונה, אבל כתוב בוויקיפדיה שיש לי תואר שני למרות שלא עשיתי את מבחן הגמר. 'שוב משקרת'. למה? כי מותר. כי זו גלית דיסטל־אטבריאן. ברווז שמותר לירות בו את כל החיצים. להעלות אותה למולך. זו התחנפות של אנשי התקשורת לאלו שהם מלכי הכיתה. וזה פשוט דוחה".

משחק מכור

את האש היא סופגת משלל כיוונים. "אמרו לי בתאגיד שפעמיים בשבוע מתקשרים ושואלים למה אני עובדת אצלם, תוהים אם מאיימים עליהם מהליכוד שיעסיקו אותי. ומה אני? מה? כולה פייסבוקאית וסופרת? זה בלתי נתפס. וזה מה שעובר על כולם, גם על גדי טאוב ועל עירית לינור. מזלי שהיא חברה ומחזיקה אותי ברגעים האלה. אבל יש פה מלחמה, ודאי. בטח בתקציבים, בטח בפרסים. ישבתי עם פרופ' נסים קלדרון בתוכנית בתאגיד ודיברנו על כך שהוועדות שמחליטות על תקציבים ליצירה מורכבות מאנשי שמאל, ובשידור חי הוא אמר: 'נכון, אתם לקחתם את הפוליטיקה ואנחנו את התרבות'. מהמקפצה. אני תוהה אם אנשי תרבות בעלי אג'נדה ימנית לא מסתכלים על זה ועושים את השיקול. ואם כן, זה בצדק רב. הם יודעים איזה סרט יקודם ומה יקבל תקציב. גם אם הם מגיעים מהמגזר הדתי־לאומי, הם יעדיפו לעשות סרט ביקורתי על הבית שבאו ממנו, כי כך יקבלו תקציב וביקורות טובות. הרי אם חס וחלילה תהיה איזו ארומה פטריוטית ביצירה שלהם, לא יהיה שקל. ואז אומרים לך שאין אנשי רוח בימין. המשחק מכור וידוע, והוא זדוני ביותר".

היא מציינת לטובה בכל זאת את עיתון הארץ, אומרת ש"ניכסו אותה מחדש". "התחלתי לכתוב להם ביקורות, ומזמינים אותי לעשות שם פודקאסטים. שוקן הוא פלורליסט. דעותיו הפוליטיות בלתי נסבלות בעיניי, אבל הוא לא פוחד מדעות חדשות. לעומת הטוקבקיסטים שלו, שדווקא כן פוחדים".

מה קורה לך, אצלך, כשמתקפה כזו נפתחת?

"וואי. לא פשוט. אבל כמו שהבת שלי רמזה פה, זה השתנה. את באמת מתרגלת. ויש דרך נפלאה להימלט מזה – פשוט לא לקרוא. הגעתי למצב שכותבים עליי ואין לי מושג. אני יודעת שיש שערורייה בטוויטר רק כי גיא לרר מתקשר ושואל אם אני רוצה להגיב. בשבוע שעבר זה קרה. וואלה, לא זוכרת אפילו על מה. למדתי לראות את הדברים בפרספקטיבה הנכונה. עירית לימדה אותי. היא אמרה לי דבר נכון: זה לא באמת מגיע לקהל שמכיר ואוהב. וגם אם זה מגיע, הם מבינים מה קורה פה. אני לא קוראת ולא מגיבה, וזה נגמר אחרי יומיים. מכבה לשערוריות את החמצן".

בנוגע לציונות הדתית, גם את מהמאוכזבים מרמת נוכחותה בהפגנות האחרונות?

"אני מכירה את הביקורת, אבל לא חושבת שזה לגמרי נכון. עד כמה שאני ביביסטית, הכי ארכיטיפ של מזרחית עם נתניהו והליכוד, יש לי חברים טובים מהמגזר הדתי ואני רואה בו אחוות אחים. הוא רמוס פוליטית, ולכן אני מתגייסת למענו. אין במגזר מישהו שהותקף ולא התגייסתי נגד התוקפים. בכל פעם שסמוטריץ' או איזה רב ממכינה או בנט או שקד מותקפים, אני כמו אריה. כי אני מזהה מה תוקפים באמת: את היהדות האהובה שלי, לא אותם.

"אתם כמגזר חוטפים הרבה כי אתם מאיימים. מגזר קורא ואינטליגנטי שנותן בראש לאליטה החילונית התל־אביבית השמאלנית. אי אפשר כבר לשים עליכם דובון ועוזי ולעשות בארץ נהדרת חיקויים של מתנחלת משוגעת. צומחים מהמגזר אנשי רוח ואנשי רשת מדהימים. אבל יש לכם קצת מאפיינים של מפא"י. הנה, כמו מה ששאלת אותי על הזדהות ערכית עם הפוליטיקאים. ואני אומרת, תלמדו מהבבונים. מההיגיון הבריא שלנו. אנחנו בחיים לא נהיה אליטה. אנחנו מסתכלים עליכם, על הפינג־פונג ביניכם, ואנחנו די בעדכם".

בין האשכנזים?

"כן. למרות שהגבולות מיטשטשים ודברים מתערבבים, אבל ברמה הסטריאוטיפית הגסה שעדיין מביעה איזו אמת, אכן אנחנו המזרחים. החבר'ה משדרות ומבית־שאן ומירושלים. שוחרי ליכוד שעושים כפיים למירי רגב ויש להם את הקומון־סנס הכי טוב בעולם. תחושת השליחות שלי באה מהם. אני מעלה סטטוס לפייסבוק ומאות תגובות – 'את משמיעה את הקול שלנו', 'תודה'. על המגזר הזה מעולם לא אמרו שהוא 'הישראלי היפה', אבל הוא הישראלי היפה. הדגל חשוב להם, וההמנון והגבולות והרכב האוכלוסייה.

"המגזר הדתי־לאומי צריך קצת לצאת מהמטרות המאוד מוגדרות שלו ולהכניס את כל הימין. תובילו את הימין מצידי. תהיו שם. כי המלחמה המשפטית למשל, שמתבטאת עכשיו בהפגנות, היא מלחמה על ריבונות העם. אנחנו חיים בהפיכה שלטונית. נפתח פה מסלול עוקף דמוקרטיה. גורמי אכיפת החוק באים ומחליפים את הריבון בדרכים לא חוקיות".

ועל כך מושמעת הטענה שנתניהו כבר עשור בשלטון. אם המצב כל כך נורא, למה לא טיפל בו.

"נכון. אז נתניהו אשם, אני אשמה. הכול טוב ויפה. אבל מה זה משנה עכשיו? יש לי בן זוג שמאלני ששנים אכל לי את הראש על הפרקליטות. בעבר, כשהיא שבתה בגלל הביקורת של הילה גרסטל, הוא היה ממש נסער. אמר שלא ייתכן שנגרם עינוי דין לאנשים כי הפרקליטות נעלבה מביקורת. היום קולו נדם. יש פה מערכת שדורסת את כולם, מהאזרח הקטן ועד נתניהו. אבל כולנו באים מפוזיציה. לי לא היה אכפת כשהם שבתו סתם, ולשמאל לא אכפת כי הם עכשיו מטפלים בשנוא נפשו נתניהו, ולמגזר הדתי־לאומי אכפת רק כשזה נוגע להתנחלויות. הדורסנות קיימת, וכולם צריכים להצטרף למאבק".

"אלוקים סולח לי"

בין הסרטונים שהיא יוצרת לתאגיד, פורסם השבוע סרטון שבו היא מופיעה עם אישה שעוסקת בזנות ועם אישה חרדית. מדברת במקומן, כי שתיהן קולות מושתקים בעיניה. באופן צפוי למדי, הוא גרר ביקורות נוקבות. שדולת הנשים בישראל, למשל, קראה לו "דמגוגיה בשקל" והוסיפה ש"בשנים האחרונות האישה הזאת לא פספסה הזדמנות להיות נגד נשים".

אין לי נחת גדולה יותר מאשר כשהילדים שלי שואלים במסעדה אם במנה הבשרית יש חלב, כי הם שומרי כשרות. אני חושבת שהמצוות נועדו כדי לקיים אותן, וההבדל היחיד ביני כמסורתית לבין הרפורמים הוא שאני יודעת שאני חוטאת כשאני לא שומרת את כל המצוות

"לעומת כל הנושאים האחרים, אני שמה לעצמי מחסום בפה ונורא נזהרת מלדבר על נשים", דיסטל שוקלת מילים לרגע. "לכל אחת יש חדר בבית שנקרא פמיניזם, וכל חדר לגיטימי בעיניי. הבעיה היחידה שיש לי היא כשנשים מחליטות עבור נשים אחרות מה נכון. פמיניסטיות החליטו לקדם חוק שמפליל צרכני זנות, ופמיניסטיות החליטו שחרדיות לא יכולות לשבת במופע עם הפרדה. חוק כזה על צריכת זנות עבר בשוודיה ולא מיגר את הזנות, רק הפך אותה לגיהינום. אמרתי שהדיכוי הגברי הפך במידה רבה לדיכוי נשי".

אבל האישה בזנות לא באמת רוצה להיות שם.

"היא אומרת שכן. הייתה לה קריירה בבנק והיא אומרת בפירוש שטוב לה. אני לעולם לא אעבוד בעבודה כזו, ואם הבת שלי תעסוק בזה אני אמות. זה נראה לי דבר נורא ואיום. השאלה העמוקה היא מה אני עושה עם אישה כשירה מכל בחינה ופמיניסטית לגמרי שעומדת מולי, שיש לה עמוד פייסבוק פעיל עם המון נשים שאומרות שבחרו במקצוע, שטוענת שהיא מאושרת וטוב לה והיא לא משלמת שום מחיר נפשי".

אני לא מצליחה להאמין לה. ומעבר לזה, לרוב הנשים שמידרדרות לזנות אין בחירה.

"זה נותן לך תוקף להחליט עבורה? אני ואת יכולות לדבר על המחירים ועל כך שאף אחת לא בוחרת בזה ולהסכים לגמרי שתינו מפה ועד טימבוקטו. אבל היא טוענת אחרת. אז אני מדברת על זכויות הפרט".

להבדיל הבדלות רבות, בנוגע למופע ההתרמה של הרב פירר (שבוטל לבסוף) היא פרסמה פוסט שאומר שאין בעניין כל פגיעה בנשים, וגלי ביקורת הוטחו בה. "אני חושבת שנעשה פה מחטף שאני רואה אותו כבר הרבה זמן. לקחו את סוגיית הנשים ושוויון ההזדמנויות, והפכו אותה לחומת מגן של אג'נדת שמאל. 'אנחנו באים להגן על נשים ולכן אנחנו טובים, וכל מי שמתנגד לנו הוא רע ושונא נשים'. הרבה פעמים המטרה היא לא שוויון לנשים. יש פה בעיניי מלחמה נגד היהדות, חד־משמעית. כשלוקחים אותי כאישה ומגייסים אותי למלחמה הזו, זה מעצבן אותי. הרי אם הדרת הנשים מהבמה הייתה נעשית מסיבות מקצועיות, הכול סבבה. רק כשזה מסיבות דתיות, זה פתאום נורא ואיום.

"הבעיה היא שאנשים באמת מפוחדים. קמפיין ההדתה עבד. אנשים באמת בטוחים ש'סיפורה של שפחה' זה כאן. מחדירים כל הזמן בכל מקום שיהדות היא חושך, והישראלי הגנרי נופל במלכודת. זה מפחיד אותי. הצליחו לייצר איזו מין משוואה שכל סממן יהודי הוא אופל. זה נורא".

איך מתבטאת היהדות שלך ביומיום?

"יש לי אלוקים פרסונלי לגמרי, עם השגחה צמודה. אין לי נחת גדולה יותר מאשר כשהילדים שלי שואלים במסעדה אם במנה הבשרית יש חלב, כי הם שומרי כשרות. אני חושבת שהמצוות נועדו כדי לקיים אותן, וההבדל היחיד ביני כמסורתית לבין הרפורמים הוא שאני יודעת שאני חוטאת כשאני לא שומרת את כל המצוות. אני סומכת על אלוקים שהוא סולח לי, זה הכול".