שום רעידת משנה לא התרחשה בסלון שלי בזמן הצפייה ב"ביום שהאדמה רעדה", דרמת המתח החדשה מבית היוצר של קשת. העלילה מסקרנת, הסיפור מסתבך ומסתעף כמצופה, אבל במקום תחושת דריכות, הצופה מוצא את עצמו לא מרוכז במקרה הטוב ומנומנם במקרה הרע. זה לא שלסדרה אין נקודות חוזקה – הן פשוט נבלעות בהלך הרוח האיטי והסמיך שלה.
רעידת אדמה בצפון הארץ חושפת בור בקרקע, שבתוכו מתגלים שלושה שלדים. אלא שבדיקות די־אן־איי חושפות התאמה מלאה לשלושה אנשים חיים – יואל רוסו (נדב נייטס), פקח בשמורת טבע שאשתו נהרגה בתאונה, אסירה צעירה בשם אביגיל (ליאנה עיון) ואמן חושים מצליח בשם ניקו (שלום מיכאלשווילי). סימני השאלה רק הולכים ומתרבים, כאשר אנחנו מגלים סודות מעברן של הדמויות המרכזיות.
מילים טובות חייבות להיאמר על הוויזואליה של הסדרה. הצילום עוצר נשימה, לא פחות, וחבל הארץ המיוער והערפילי הוא התפאורה המושלמת להתרחשויות המסתוריות. אלא שחלק מהזמן נדמה שהשוטים הארוכים והמהורהרים – יפים ככל שיהיו – מאיטים את העלילה ומעמעמים את המתח הנדרש.
גם המשחק והדיאלוגים איטיים ממה שהורגלנו בסדרות מהסוג הזה. נייטס בתפקיד הראשי, לדוגמה, הוא שחקן נפלא שהוכיח כבר את כישרונו ב"בשבילה גיבורים עפים", הדרמה המצליחה מבית אותו יוצר (הבמאי והתסריטאי עומרי גבעון). אלא שכאן הדמות המדוכדכת של האלמן החד־הורי סוגרת עליו, ונראה כי הוא לא מצליח לפרוץ ממנה ולהפיח בה את האנרגיה הדרושה לסדרת מתח.
למרות זאת, "ביום שהאדמה רעדה" קוראת לצופה שלא לוותר עליה. אולי כי היא נראית חו"לית לחלוטין, אולי כי יש בה רכיבים שזועקים איכות ואולי כי קשה לוותר על התקווה שגם כאן הגיבורים יצמיחו כנפיים ויתחילו לעוף.
// ביום שהאדמה רעדה קשת 12, רביעי, 22:00
 
