החלק הטוב בביקורת על העונה השלישית של צומת מילר הוא, ובכן, שהיא טובה יותר מהעונה השנייה. החלק הפחות טוב הוא שזה לא עומד להספיק לאלו שמבקרים אותה. קצת אחרי שצפיתי בפרמיירה התיישבתי לקרוא מה חשבו המבקרים האחרים על הסדרה. התוצאות היו צפויות: "לא נקרענו" (מעריב), "ספק אם שודר לאחרונה מוצר כה רגיל" (וואלה!), "יותר מדי מניירות, לא מספיק פאנצ'ים" (ynet).
לא יודעת מה איתם, אני דווקא ישבתי בכיסא וצחקתי. יותר מפעם אחת. גם החברה שלידי צחקה, וכך גם רוב מוחלט של צופים בקהל.
אם הייתי צריכה לומר מה הבעיה החמורה של מבקרים, הייתי אומרת שבאופן כללי אין להם סבלנות לז'אנרים טלוויזיוניים חסרי יומרה. כאלה שמטרתם העיקרית היא ניקוי ראש. הם רוצים שהכול יהיה איכותי וגבה־מצח, שעה שהקהל שיושב בבית מחפש לפעמים דברים אחרים. לא כל סדרה שיוצאת למסך חייבת להיות עמוקת מחשבה, מתוחכמת או אדג'ית. מותר לייצר גם תכנים שמטרתם סתם לשחרר אנשים עייפים בגיל המעבר שהרגע חזרו מהעבודה ורוצים לראות מישהו שסובל יותר מהם.
מילר של העונה השלישית הוא גבר במשבר אמצע החיים שמסרב להכיר בעובדה שהוא צריך משקפי קריאה. על הדרך הוא מגלה שאשתו חוגגת ארבעים (אבל מעוניינת שיגידו שהיא בת 37) ושארקדי דוכין, בניגוד אליו, מוכן להתפשר על האמנות שלו. הוא יבקש ממנו לכתוב לה שיר ואיכשהו, כרגיל, הדברים יסתבכו במסיבה שיערוך לכבודה.
בגזרת אנאלי (בגילומה של גיה באר גורביץ', ללא ספק התגלית הכי גדולה של הסדרה הזו) מתברר שהיא עדיין לא הפנימה עד הסוף את המנטליות הישראלית, והיא נופלת קורבן לתעלולי חברה בשם "עקיצה טובה", שמטרידה אותה בטלפונים ומשכנעת אותה לרכוש מוצרים שהיא לא זקוקה להם.
עופר הסוכן ובתו רותם ממשיכים בחיפושים אחרי קריירה חדשה ומכניסה שלא דורשת השכלה או אישורים בירוקרטיים, ופותחים – איך לא, באמת – פעוטון פרטי. שם יירשמו גם הרגעים הבאמת משעשעים של הפרק, כאשר שיירת ההורים ודרישותיהם המפולצנות עבור חינוך ילדיהם יגרמו לזוג המטפלים השרלטנים לצאת מגדרם כדי לייצר מצג שווא של מטפלים מסורים, ממש כמו שקורה במציאות.
מילר תמיד השתדל לשלב ביקורת חברתית בסדרות שלו. אם זו הקלות שבה כל אישה בישראל רשאית לטפל בילדים בלי שמישהו יפקח עליה, אם אלה חברות השיווק שעושות עלינו סיבוב באשראי ואם זו הדרך שבה הדור הצעיר מתייחס לזקנים שלו כספקי דירות לאחר מותם (כפי שיופיע באחד הפרקים הבאים).
אז נכון שחלק מהפאנצ'ים צפויים ולפעמים יש תחושה של האכלה בכפית. ונכון שלא צריך להיות גאונים גדולים כדי לצפות את הרגע שבו אראלה ממפעל הפיס תתקשר לאנאלי לבשר לה שזכתה והיא תנפנף אותה – ועדיין, צומת מילר היא סדרה שאתם רוצים לראות בסוף יום עבודה מעייף. היא לא משובחת, גם לא מתוחכמת או עמוקה. אבל אם יש כישרון שאי אפשר לקחת למילר זו היכולת לתפוס את התסכולים הפשוטים שכל אחד מאיתנו חווה בחייו, ולאוורר אותם בלי הרבה יומרות אמנותיות.
צומת מילר קשת 12, שלישי, 21:15   
