חיבורו האפי בן שלושת הכרכים של ההיסטוריון סיימון שאמה – "הסיפור של היהודים" – מתחיל סביב שנת 500 לפני הספירה באי הקטן יב, מעט אחרי האשד הראשון של הנילוס. מדוע דווקא שם? שאמה מסביר כבר בתחילת הספר את הנרטיב שילווה אותו לאורכו: "בראשית – לא באותה ראשית מדומיינת של אבות ונביאים… רק הראשית המתועדת של יהודים מהשורה". ספרו של עשהאל אבלמן, "תולדות היהודים", לעומת זאת, מתחיל באברהם ושרה התנ"כיים.
משימה מורכבת, קשה וכפוית טובה נטל על עצמו אבלמן, ד"ר להיסטוריה של עם ישראל. האם באמת אפשר לדחוס את קורות היהודים בכרך אחד בן כשש־מאות עמודים? התשובה בקצרה: מתברר שכן.
ד"ר אבלמן מגיש כאן היסטוריה לדור הבינג'. שמונה עמודים בלבד מוקדשים לתקופה המתחילה באבות ומסתיימת בדוד המלך. עוד כעשרים עמודים מספיקים לו כדי לסיים לתאר את המתרחש בשאר התנ"ך. גם תקופות מודרניות יותר זוכות ללא יותר מרפרוף: השואה זוכה ל־12 עמודים. האם זה רציני? ברור שמי שרוצה להתעמק בתקופה מסוימת בחיי העם היהודי יזדקק ליותר מאשר הספר הנ"ל. אבל דווקא בזכות הכתיבה הלא ארכנית, המדויקת והחדה כתער, מצליח אבלמן לעורר סקרנות וטעם של עוד כמעט בכל תקופה שבה הוא נוגע. אבלמן מספר את הסיפור שלו, ולמרות – אולי דווקא בגלל – הנטיות השמרניות של "קרן תקווה" השותפה בהוצאת הספר, ניכר הרצון להציג את הדעות המורכבות והפולמוסים הרבים ששטפו ועדיין שוטפים את העולם היהודי. הדעות מוצגות באופן שוויוני, אינסטרומנטלי כמעט, דבר שיקל על אנשים מזרמים שונים לקרוא את הספר בלי לחוש כי יש כאן מאמץ תעמולתי.
עם זאת, ישנן כמה מושכלות יסוד הנתונות במחלוקות ושלגביהן לא מסתיר ד"ר אבלמן את דעתו. למשל, בכל הקשור לנכונות הכתוב בתנ"ך, כלומר הכרעה לטובת האסכולה המקסימליסטית בארכיאולוגיה המקראית לעומת המינימליסטית: "תמונת העבר המתוארת בפרק זה ובקודמו… הולכת בעקבות גישות המחקר שמציגות את היצירה הזאת כמהפכנית בתולדות האמונה הדתית וסבורות כי עיקר הסיפור המסופר בה אמין מהבחינה ההיסטורית" (עמ' 35).
נקודה מרכזית נוספת היא היחס הפילוסופי לגלות. אחרי שהוא מציג את גישתו של ההיסטוריון היהודי הנודע שלום בארון, שהזהיר מתפיסה בכיינית של ההיסטוריה היהודית והדגיש את ההישגים הרבים של היהודים בגלויות השונות, ומציין כי ישנה תפיסה ביהדות הטוענת כי חיי הגלות הם ייעודו של העם היהודי – חורץ ד"ר אבלמן דעה באופן שיתברר כחריג בספר זה וכותב: "אני מסתייג מהעמדה המדגישה את החיוב שבגלות והרואה את הגלות כייעודו של ישראל וכתרומתו לרוח האנושית" (עמ' 62).
דווקא תפיסת הצד בוויכוחים אלה בתחילת הספר, מעניקים להמשכו את חותמת הכשרות ונותנים משנה תוקף ליכולתו הפנטסטית של אבלמן להציג שני צדדים בוויכוח בשורות ספורות, תוך כבוד הדדי ואי שיפוטיות. זו גם הסיבה, כנראה, שבמפתח בסוף הספר תמצאו נתניהו אחד, בן־ציון שמו. את בנו בנימין העדיף המחבר לא להכניס פנימה, למרות השפעתו הברורה בעשרים השנים האחרונות.
"תולדות היהודים" נבלע עמוד אחר עמוד, ובשלב מסוים עולה בזיכרוני אמרתו הסרקסטית של אבא אבן, שלאחר צפייה בסדרה "עמוד האש" אמר כי מי שנזקק במהלך השידור לחמש דקות בבית הכיסא עלול להפסיד כמה מאות שנים של היסטוריה. מתברר שגם פעם עשו היסטוריה בבינג', עוד לפני שמילה זו בכלל הומצאה.
תולדות היהודים – היסטוריה ישראלית עשהאל אבלמן, כנרת זמורה דביר וקרן תקווה, 624 עמ'
עם הספר
