הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לביתו של ד"ר יחיל צבן היה לחפש מדפי ספרים על הקירות, אבל הם היו עירומים. בסלון לא נתלו מדפים ועליהם לא נצפו ספרים עבי או דקי כרס. השטח היה נקי. ואז נזכרתי שבשבוע שעבר הוא סיפר לי בטלפון שהם בדיוק עברו דירה לפרוורי שכונת צהלה בצפון תל־אביב, כך שאי הימצאותם של הספרים, גיבורי ספרו החדש "ספרים הרבה" (או אולי אנטי־גיבורים), עדיין לא מעידים עליו דבר.
צבן, חוקר ספרות ותרבות המזון, טוען שכדי להבין את מצבה של הספרות בימינו אין צורך לקרוא ולו ספר אחד, אלא עדיף להיכנס לאחד מסניפי רשת המזון המהיר מקדונלד'ס ולהזמין "ביג־מק". זה יעשה את העבודה טוב יותר. "כאשר מניחים על השולחן זה לצד זה ספר והמבורגר ממקדונלד'ס", מסביר צבן, "מגלים שההבדלים החזותיים והפונקציונליים ביניהם הם אשליה, שלמעשה מדובר בשני אחים שהופרדו בלידתם". בלשונו של צבן, הם פשוט התאחדו לישות אחת: ספרבורגר.
ההשוואה בין המזון המהיר, נוטף השמן והמחוסר כל ערך תזונתי, לספרות, שתופסת את עצמה כנשגבת וכבעלת יכולת ריפוי לכל תחלואי החברה או לכל הפחות כבעלת יכולת ריפוי לנפש האדם הפרטית, אמורה לעורר אי־נוחות בקורא – וזה מה שהיא אכן עושה. אף אחד לא רוצה לחשוב שכשהוא משקיע את זמנו בחוויה תרבותית שאמורה להעשיר את רוחו זו למעשה פעולה שוות ערך לאכילה, אולי אפילו בזויה למדי, של המבורגר תעשייתי.
לדבריו של צבן, ההשוואה הזו הכרחית מכיוון שהיא "מאפשרת לחשוב על הספר כמוצר צריכה ועל הספרות כתעשייה. דרך ההשוואה הזו אני משחרר את הספרות מאסופת הדימויים החיוביים שמקיפה אותה מקדמת דנא. ספרות תמיד נקשרת בשיח של כבוד, רוחניות ומוסריות, אחריות לאומית, הסתפקות במועט ועוד ערכים נעלים; עצם זה שאתה קורא ספר, כותב ספר או מחשיב את עצמך לאיש ספר, זה כבר מעניק לך כוחות מיסטיים, חברתיים ואינטלקטואליים. אני קורא תיגר על הזיהוי האוטומטי הזה שהוא בעיניי אחד מהעיוותים המרכזיים במחשבת הספרות. העמדת ההמבורגר לצד הספר נועדה לחלל את יראת השמיים הספרותית, האפופה היררכיות, זיקות בדויות ומסורות מקודשות, ולחבר את הספרות מחדש למקורותיה: לתהליכי ההפקה הלשוניים והחומריים, לאינטרסים הכלכליים ולתכליות המעמדיות. כל אלה קודמים לכל כתיבה".
אבל אתה עושה אותו דבר, לא? אתה כותב ספר נגד תעשיית הספרים, משמיד יערות ומנצל את המעמד הבורגני שלך כדי ליהנות ממנעמי החיים.
"בואי נתמודד עם השאלה הזו שעולה שוב ושוב. ספר מתפקד בשלושה אופנים: כמוצר צריכה, כאמצעי של ביקורת חברתית או בידור גם אם הוא אינטלקטואלי, וכאמצעי תקשורת. כדי לדבר על ספר כמוצר צריכה וכדי שיקשיבו לי הייתי חייב להשתמש במדיום הספרותי והסיבה היא פשוטה מאוד – לפרסום ספר יש מטען תרבותי כל כך כבד וחשוב, שמקשיבים למחבר שלו. אם הייתי מפרסם רשימה של טקסטים באינטרנט, לא היית מגיעה לפה כדי לראיין אותי. זה כמו להגיד שהתקשורת משקרת, אבל אתה שקרן אם אתה משתמש בה כדי לומר זאת. או כמו אנשים שיושבים בטלוויזיה ומדברים על חשיפת יתר למסכים, והם על מסך! אתה חייב להשתמש בזה".
כמה פעמים שמענו על 'ספר שיטלטל אותנו' או כזה 'שנוגע בעצבים החשופים של החברה הישראלית!'. אינספור סופרלטיבים. תקראי איך אנשי רוח כותבים, איך סופרים הפכו לסוחרים ממולחים"
שמן למנגנון
צבן לא בוחל באמצעים. תאוות הזללנות הספרותית לא שונה מזללנות הבשר, הספרים הם רהיטים, הסופרים הם מותגים, חנות הספרים היא מרחב שנועד לגנוב את דעתנו, המבחר מטשטש אותנו, המבצעים ותרבות "המתנה האולטימטיבית לחג" הם כלי נשק, הקוראים־הצרכנים הם טרף קל. קל מדי. כשקראתי בספר נעתי בין הסכמה שקטה והנהון ראש דמיוני לבין תנועה בחוסר נוחות. התנגדות שקטה. מדי פעם שמעתי קולות בראש: "נו, עכשיו הוא סתם מגזים".
בכל מה שאתה אומר יש מידה של צדק אבל גם הגזמה.
"אני משתמש באירוניה ובהדגמות קיצוניות כדי להציג את הטענות שלי, אבל חשבי כמה מעט נכתב אי פעם על הגישה הזו. זה פשוט מדהים. אז אני מגזים? אנשי הרוח מגזימים! חוקרי הספרות מגזימים! כמה פעמים שמענו על 'ספר שיטלטל אותנו' או מבטיחים לנו שאנחנו אוחזים בספר 'שנוגע בעצבים החשופים של החברה הישראלית!'. אני מגזים? אינספור סופרלטיבים, תקראי איך אנשי רוח כותבים, איך סופרים הפכו לסוחרים ממולחים. אגב, הסופרים הממולחים הם אנשים שמבינים היטב את כוחות השוק, הם לא אנשים רעים. מאחר שהם חכמים הם מבינים איך המנגנון פועל ומוכנים לשמן אותו. הם משתמשים בו. אבל אפשר לראות את התסכול, המצוקה והאלימות שמתעוררים אצל הסופרים עצמם. הם נאלצים להיכנס לחנויות הספרים ולהבליט את הספרים שלהם, לפרסם שוב ושוב פוסטים בפייסבוק ובכל אמצעי המדיה ולא להפסיק ליחצן את עצמם. כך נולד המשורר־היחצן. כלומר אתה כותב ספר ואז נידון להפוך ליחצן. אלא אם כן אתה גרוסמן ואז יש לך תקציבי פרסום משומנים".
אתה כועס על הספרות יותר מאשר על תעשיית המזון המהיר.
"כן, יש לה אשמה גדולה יותר מהבעלים של מקדונלד'ס. הניגוד בין מה שספרות אמורה לעשות לבין מה שהמבורגר אמור לעשות מחריף את האחריות שלה. במובן מסוים הספרות הייתה הדגם שעל פיו פועלת היום מקדונלד'ס. דגם של שכפול ושעתוק שמעוררים אצל קהל הצרכנים צורך להמשיך לצרוך".
הבורגנים
אתם בטח מכירים את זה גם. אתם נכנסים לבית של מישהו, מתיישבים בסלון, המארחים יגישו לכם תה או קפה ובזמן שאתם תלגמו אותו בשקט כמובן, עינכם תנוח על הספרייה. זאת שמעידה יותר מכול על טיבם של מארחיכם. מספיק מבט קצר כדי לאמוד אותם. רק בשבוע שעבר זה קרה לי, בחיי. ככל שנעצתי מבט ממושך יותר במדפים עמוסי הספרים, הרגשתי שערכי יורד. לעזאזל! יש להם ספרים רבים יותר ממני! לא משנה אם הספרים מעלים אבק או לא, אם הם נקראו ולו פעם אחת בימי חייהם. יש להם תפקיד חשוב. הם סמל סטטוס.
לאן הולכים מפה? אתה אומר שצריך להפסיק לקרוא ספרים?
"אני לא קורא לביטול הספרות ומודע לכך שהיא תמשיך להיות חלק מהאנושיות שלנו – אבל אני מבקש לפקוח את העיניים: המנגנון עצמו והמסר שהוא מעביר הרבה יותר דומיננטי ומרכזי מאשר התוכן של הספרים. אנשים קוראים צריכים להבין שהם צרכני ספרות לפני שהם קוראי ספרות או מבקרי ספרות. איש רוח צריך להבין שהוא קודם כול צרכן.
"אתן לך דוגמה. בין שאדם כותב ספר על עיוותי הכיבוש ובין שהוא כותב על ההתחזקות יהודית – בסופו של דבר המסר הוא שאתה צריך לקנות את הספר כדי לחשוב או להתבונן בחיים, אז האינטראקציה היא תמיד קודם כול אינטראקציה צרכנית. הקונה שרוכש ספר לבישול סטייקים והקונה האחר שרוכש ספר בישול טבעוני – שניהם צרכנים, וזו ההאחדה הגדולה של תעשיית הספרות. ביחד עם הצריכה הזו מגיעה זהות אחת חשובה: הבורגנות. צריכה ובורגנות הם שני צדדים של אותו מטבע. אז הספר, ולא משנה מה כתוב בו, מנחיל לנו ערכים בורגניים, כמו בהמבורגר. זה לא משנה אם הוא טבעוני או בשרי".
אז מה אתה מציע?
"אלו לא רעיונות שלי. יש אינספור אנשים בארץ ובעולם שמציעים מנגנונים אחרים של קריאת ספרות: להלוות ספר לחבר, לשאול ספר בספרייה, לקרוא ספרים ישנים, לשלם ישירות לסופרים, לא לקרוא רבי־מכר, לא לקנות בשבוע הספר, לא לקנות ספר לפני שקראת את כל הספרים בספרייה שלך, מימון ממשלתי של ספרים, ספרים מסובסדים – ספריות ציבוריות, למשל, הולכות ומתמעטות. יש מעט מאוד כיום".
יש לך חברים סופרים?
"בוודאי".
ימשיכו להיות?
"ברור".
מה הם חושבים על מה שכתבת?
"חלק מסכימים איתי וחלק לא. הרבה מהם אמרו שהספר שינה את האופן שבו הם מתבוננים על ספרות, אחרים אומרים שהוא פתח להם את המחשבה. הרבה סופרים עזרו לי מאוד בכתיבת הספר, סיפרו לי על המצוקות הנוראות שיש לסופרים בתוך מערכת שמתייחסת אליהם בסופו של דבר כפועלים. אולי באמת הם צריכים להתייחס לעצמם כפועלים ולא כאנשי רוח. הרי הם פועלים בתוך פס ייצור. הם חושבים שהם עושים עבודה פרטית ואישית, אבל זה נעשה בתוך מפעל ענק של נעליים רוחניות. כל אחד רוצה שיקנו את הנייקי והריבוק שלו".
סימנת את השירה כחיה קצת שונה בתוך המרחב הספרותי.
"מכיוון שהשירה לא רווחית, היא במעמד של שוליים. כלומר, היא לא בשוליים בגלל שהיא פורצת דרך או מרדנית, אלא שבתוך חברה קפיטליסטית־בורגנית היא הופכת להיות סוג של תחביב בורגני. עכשיו, יכול להיות שהתכנים של השירה הם לא בורגניים ואולי היוצרים של השירה הם לא בורגניים – אבל צריך לראות מי הציבור שצורך שירה בישראל ואליו מופנית השירה כמעט כולה, והציבור הזה הוא בורגני. איך הם צורכים את השירה? כתבי עת, ערבי ספרות, ספרים ובעיקר דרך סדנאות כתיבה יוצרת שהפכו לסלונים ספרותיים מודרניים".
מסחור שפה
באופן אירוני אפשר לומר שצבן (47), נשוי ואב לשניים, כרוך בספרים. מלבד "ספרים הרבה", שראה אור לאחרונה, באמתחתו שני ספרי עיון נוספים – "ונפשו מאכל תאווה: אוכל, מיניות ולאומיות בספרות ההשכלה" (הקיבוץ המאוחד) ו"ארץ אוכלת: על התיאבון הישראלי" (הוצאת אפיק) – וספר השירה "מצבור האור המתכלה" (אבן חושן). ביומיום הוא מרצה לספרות עברית וחוקר תרבות מזון, מלמד באוניברסיטת תל־אביב ובמכללת אורנים.
כשקראתי בספר, כל הזמן רציתי להצביע ולשאול "אבל המורה! המורה! מה עם ספרות מופת?"
"אין ספק שספרות גדולה חשובה מאוד ויש לה השפעה עצומה על האנושות. היא יכולה לשנות את התודעה, את המחשבה ואת הנפש האנושית. אבל אשאל אותך שאלה בחזרה. יש לנו היום נטפליקס על המסכים ובו אני יכול למצוא סרטי מופת של ענקי קולנוע. אבל חייבים להבין איך יצירת המופת מתפקדת. היא מעניקה מהמופתיות, מהיצירתיות ומהעוצמה שלה לשאר הדברים. הנה, התעשייה הזו לא רק פגומה, תראו – היא הוציאה את 'יוליסס'. זה המחיר שצריך לשלם על יוליסס. וזה בדיוק מה שהמחקר הספרותי עושה, הוא בורח מהשאלה הכלכלית והחברתית ומהאחריות שלו לאופן שבו מתפקדת הספרות אל העמדה הפרשנית־פילוסופית וכמובן המוסרית ואסתטית. בורחים אל התוכן כדי לא להתמודד עם המנגנון, עם המערך שאִפשר את הייצור. פרויד טוען שהנוירוזות שלנו מגיעות בעקבות מפגש בין האני לדרישות החברה. אני מסכים איתו, ורק טוען שהנוירוזות שלנו הן נוירוזות קפיטליסטיות".
למה הכוונה?
"החברה הקפיטליסטית מחדירה בך את ההרגשה שאת תחושות החוסר והתסכול אפשר לתעל אל מוצרים – מוצרי הספרות או המבורגר – ואומרת שהנוירוזות ייפתרו אם תצרוך ספר, דבר שכמובן לא עוזר.
"הפילוסוף ז'יל דלז והפסיכואנליטיקאי פליקס גואטרי אומרים בספרם המשותף 'אנטי־אדיפוס' שכשאתה נכנס לפסיכולוג אתה צריך לשכוח שאתה הולך לשלם 300 שקל כדי שהוא יקשיב לך. אחרי שאתה קונה ספרים, כשאתה קורא אתה צריך לשכוח ששילמת בעבור הטקסט הזה. ולכן מעבר לתחושות הנשגבות שהספר מעורר בנו, הוא מעורר בנו גם חמדנות, רכושנות וחוסר הסתפקות במועט. המודחק הגדול ביותר של הספרות זה לא המיניות ולא הלאומיות – המודחק הגדול ביותר של הספרות זה המערך הכלכלי".
"דווקא בגלל שיש כל כך הרבה ספרים, כל כך הרבה מוצרים ספרותיים, הספרות במשבר: יש יותר מוצרים מאשר קוראים. ממוצע של כותר שנמכר בארץ עומד על 300 אנשים. יש יותר אוכל מאוכלים, ואז כדי לשכנע את הצרכנים לקנות מופעלת עליהם אלימות"
אין לך ספרים הרבה?
"הם בקומה למטה. כמות עצומה. שלא תחשבי, רק על עצמי לספר ידעתי".
אז יש לך קומת מרתף מודחקת של ספרים?
"כן. כמובן בזמן הכתיבה וההכנות לספר עברתי תהליך, הפסקתי לקנות ולקרוא ספרי פרוזה. התחלתי להשתעמם מפרוזה. חשתי שאני קורא את העמוד הראשון, או הפרק הראשון, ויודע מה יקרה. משירה ופילוסופיה אף פעם לא השתעממתי. רוב ספרי הפרוזה מצויים בתוך סטנדרט אחד. שכולם אומרים 'קנו אותי'. כל הספרים כולם. ספרי בלש, מתח, לא משנה מה. הספרים של קפקא, לעומת זאת – זה מה שנחמד בו: הוא לא רצה שיקנו אותם, הוא רצה שישרפו אותם. אני נהנה מאוד לקרוא ספרים שכבר קראתי. תנ"ך, עגנון, גוגול, שוב ושוב".
יש עוד ספרות טובה שנכתבת כיום?
"בטח, זה מה שמדהים. הספרות היום נמצאת באחד מעידני השיא שלה. תחשבי שיש מאות ואלפי סופרים בעולם והם כולם עומלים מדי יום ומלטשים ומארגנים ומגיהים, ואותם מקיפים העורכים והסוכנים והמעצבים הגרפיים, וכולם מייצרים ספרים טובים. העושר הוא יחיד במינו. אנחנו מצויים בתקופה הכי טובה לספרות, שכמובן עוד מעט תסתיים בשל בעיות האקולוגיה. אבל כרגע אנחנו בשיאה. אתה נכנס לחנות ספרים ויכול לקנות מאות ספרי מופת, שכמובן הופכים בשנייה למוצרים. ויש גם ספרות מופת שהיא ספרות מופת צרכנית – שמכריזה על כך שהמופתיות שלה היא לגרום למיליארדים לקנות אותה, כמו למשל הארי פוטר.
"אנחנו לא נמצאים במשבר ספרותי. זאת לא הטענה, שאין יוצרים גדולים. יש המון סופרים גדולים, באר וקסטל־בלום וגרוסמן ורביניאן וקרת וסמי מיכאל וא.ב. יהושע והיד עוד נטויה. הטענה היא הפוכה: בגלל שיש כל כך הרבה ספרים, כל כך הרבה מוצרים ספרותיים, הספרות במשבר. יש יותר מוצרים מאשר קוראים. ממוצע של כותר שנמכר בארץ עומד על 300 אנשים. כשיוצאים בשנה כמעט 6,000 ספרים, בסופו של דבר משהו כמו 5,000 מתוכם לא יימכרו כמו שצריך, וזה לא אומר שהם בהכרח לא טובים. יש תחלופה גדולה. יש סופרים שקיבלו ביקורות מצוינות וגילו שמכרו 300־400 עותקים. יש יותר אוכל מאוכלים. יותר המבורגרים מפִּיות. ואז כדי לשכנע את הצרכנים לקנות מופעלת עליהם אלימות. האלימות הזו מתחילה במוסדות החינוך, מופיעה במוספי ספרות ובפרסומות שאומרות לך 'תקנה!'. הפרוזה היא אחד הכוחות המניעים החזקים ביותר של החברה הקפיטליסטית־בורגנית, כי היא אחראית על מסחור השפה".
למה אתה מתכוון?
"את קונה מילים ממישהו. סיפור".
זה לא דבר יפה? אנשים משלמים על מחשבות וסיפורים.
"זה קפיטליזם חברתי. יש בזה יתרונות וחסרונות. העמדה המוסרית והאינטלקטואלית והרוחניות, ויפות הנפש של האדם – תלויים בכושר הקנייה שלו. ככה עניים תמיד יהיו פחות תרבותיים ופחות ראויים מלכתחילה. מכיוון שאין להם יכולת לרכוש מוצרי תרבות רוחניים ונשגבים, נגזרת עליהם טיפשות".
אבל זה העולם, לא? ככה זה.
"אחד הדברים שמעציבים אותי זה שהספרות עצמה אחראית לכך. כולנו אוהבים כסף, אבל הספרות היא היחידה שלא מצהירה על זה. אתן לך דוגמה מעניינת. אחד הספרים הכי מפורסמים שנכתבו על ניצול ופגיעה כלכלית שהשפיעו על קרל מרקס הוא 'אוליבר טוויסט' של דיקנס. הספר מדבר על ניצול ילדים, יתמות, פערים חברתיים ואכזריות נוראה של החברה התעשייתית־קפיטליסטית באנגליה, ומה נהיה מהספר הזה? סרטים והצגות, מחזמרים. למעשה בכל פעם שתגיד בעולם הספרותי 'מרקס' – התגובה תהיה 'דיקנס'. אבל מה נהיה מדיקנס? אוליבר טוויסט נמכר בעשרות מיליוני עותקים. כולם קונים את הילד האומלל. הוא מרקד על הבמות בכל העולם, עבור החברה הבורגנית שאומרת 'איזה באסה זה' ולועסת קרואסוני שוקולד שפוליו נקטפו על ידי ילדים־עבדים בחוף השנהב".
מה הקריאה הגדולה בספר הזה? מה אתה רוצה שישתנה?
"את שואלת אותי איך לשנות את הספרות? זו שאלה בעייתית, ואסביר למה. כרגע אני נמצא בצד של הרעים. טוב להיות בורגני. במובנים מסוימים הייתי שמח שהספרות לא תשתנה. אין דבר נחמד יותר מלהיכנס לחנות ספרים, לנהל דיונים תרבותיים, ללכת לערבי ספרות וכמובן לנסוע לכנסים לחו"ל – הדובדבנים שמחלקים לחוקרים ולסופרים. אני נמצא באזור הנוחות וטוב לי. נחמד לי לשבת בבית, לקרוא ספר ולאכול תפוח שקטף פועל תאילנדי שימות מחומרי הריסוס בעוד שנה־שנתיים. מצד שני, אני לא יכול שלא להתבונן במציאות הספרותית כפי שהיא. באופן שבו היא מתנהלת ופועלת בלי לקחת אחריות".
