"קאונטר פרוגרמינג" הוא קונספט שגור באסטרטגיית ההפצה של הוליווד. המשמעות היא שבשבוע שבו יוצא סרט אלים ואפל כמו "ג'וקר", שווה להוציא גם איזו קומדיה רומנטית קלילה כקונטרה. אז השבוע במדור הכנו גם אנחנו "קאונטר פרוגרמינג" עם שני סרטים חדשים והפוכים: האחד דרמה ישראלית קטנה והשני הרפתקה מלחמתית בומבסטית.
"אלוהי הפסנתר" של הבמאי איתי טל מבקש לגעת בצד אפל של ההורות – בציפיות של הורים מילדיהם ובדחיפתם חסרת הפשרות למצוינות כאקט אגואיסטי של הגשמה עצמית. גיבורת הסרט היא ענת, החיה בצילו של אביה הקפדן וכבר איבדה כל אמון ביכולותיה להרשימו בנגינה בפסנתר. את כל יהבה היא תולה בתינוק שברחמה, וכשהוא נולד חירש, מחליטה ענת ששום דבר לא יעמוד בינה ובין מטרתה: להפוך את בנה לעילוי בנגינה בפסנתר. טל מיטיב להעמיד את הפרמיס שלו בפתיחה קולנועית מוקפדת ומסוגננת הנחתמת בנקודת מפנה מטלטלת ממש. נימנע מספוילרים ורק נאמר שמדובר בבחירה כה קיצונית של הגיבורה, שהשפעתה עליה ועל הסרט היא מכרעת. או לפחות היא אמורה להיות.
הסיפור המנוכר, אתר ההתרחשות הצפונבוני, הדמויות היהירות והבלתי נסבלות (בקטע טוב) ומערכות היחסים הקרירות עד כדי מועקה היו יכולים לשמש כר פורה למעשייה דקדנטית ופרוורטית על מעמד הביניים הגבוה, מהזן שבמאים כמו פולנסקי, פינצ'ר והנקה היו מייצרים ממנו זהב קולנועי מטריד ועוכר שלווה. טל, זו התחושה לפחות, אינו מוכן לתת לדמויות לאבד קצת שליטה ולעשות את חצי הצעד הנוסף הנדרש כדי להגיע אל אפלה אמיתית. סגנון הבימוי המאופק מדי שבחר גורם לו ללחוץ כל הזמן על דוושת הבלם, והתוצאה היא התנהלות דמויות שאינה הולמת לגמרי את הסיטואציה: אפתית מדי, מעט מלאכותית ולעיתים אף אניגמטית. גם כשמשהו מתחיל לנוע בנפשה המיוסרת של הגיבורה, תגובתה המדודה אינה מייצרת את עוצמות המתח והרגש המתבקשים. "אלוהי הפסנתר" הוא סרט מקורי ומעניין שלו רק היה מרשה לעצמו ללכת עד הסוף עם חומריו, היה יכול להפוך ליצירה מבריקה ומטלטלת.
"הקרב על מידוויי" הוא העיבוד הקולנועי החדש לקרב מידוויי המפורסם בין כוחות הצי האמריקני לצי היפני בחזית האוקיינוס השקט, קרב שנחשב לאחת מנקודות המפנה במלחמת העולם השנייה. את המערכה מוביל הבמאי רולנד אמריך, אלוף סרטי פנטזיות האסונות שברזומה שלו נמצאים בין השאר "גודזילה", "2012" וכמובן "היום השלישי". אם חשבתם שטיפול באירוע היסטורי ורב חשיבות שכזה עשוי לשנות את הרגלי הבימוי שלו, אז מתברר שלא ממש. אמריך מסתער על החומרים כמו ילד בחנות ממתקים, מאתר את כל רגעי ההרואיות האפשריים ומייצר אסופת קליימקסים מלאי קיטש ופאסון בכיכובם של גיבורי קרטון חד־ממדיים. גם בהצגת הצד היפני לא נחסכת אף קלישאה, כולל הנוקשות, הטקסיות וכמובן ערכי הכבוד וההקרבה.
העניין הוא שניכר כי אמריך דווקא ביקש ליצור הפעם משהו ריאליסטי ורציני יותר, אך תחת מכחולו הגס יצאה לו גרסת קומיקס הרפתקאות משנות השלושים לסרט מלחמה. עם זאת, אמריך בהחלט יודע לספק ספקטקל מרשים וכמה מהקרבות שהוא מעמיד, באוויר ובים, מצליחים למתוח ולהלהיב. רק חבל שהפעם עמד לרשותו תקציב קטן יחסית להפקה מסוג זה, והתוצאה נראית על המסך: למעט כמה שחקני חיזוק מוכרים, רוב התפקידים הראשיים מאוישים על ידי שחקנים סוג ב' שעבודתם כאן, לצערם, לא ממש תקדם להם את הקריירה. גם האפקטים הדיגיטליים, על אף שהם סבירים בהחלט, אינם מלוטשים כמו אלו שתמצאו בהפקות הוליוודיות מהשורה הראשונה. בסופו של דבר, "מידוויי" מספק הנאה בדרכו הפופית, הרועשת והשטחית, אבל לקרב מידוויי ולגיבוריו מגיע קצת יותר.
אלוהי הפסנתר ישראל 2019, במאי: איתי טל, 80 ד' 3 כוכבים
הקרב על מידוויי ארה"ב 2019, במאי: רולנד אמריך, 138 ד' 2.5 כוכבים
