לפני כשבע שנים הרתה הדסה גולדויכט היריון כפול: את בתה הבכורה, ולווייתן ענק באורך שבעה מטרים. כשהרופאים אמרו לה שהעובר שברחמה לא יחזיק מעמד, היא החליטה להתפלל בדרך שהיא הכי מאמינה בה – דרך האמנות. האמנית והיוצרת הרב־תחומית, שעבודותיה הוצגו במוזיאון ישראל, במוזיאון היהודי בניו־יורק, במשכן לאמנות עין־חרוד, ב"טייט מודרן" בלונדון ובמקומות אחרים, משלבת כאישה דתייה את האמונה, התפילה ומוטיבים מהיהדות בתוך עבודותיה. היא שכרה סטודיו ענק בסדנאות האמנים בירושלים והחלה לעבוד על הלווייתן, מתוך תחושה שהיא כמו יונה הנביא המיטלטל, ורק בבטן הלווייתן תמצא לה ולעובר שברחמה מנוחה. בהיותה בסוף ההיריון נבנה הלווייתן בעזרת אמנים וחברים. עם סיום התהליך הייתה מגיעה בכל פעם בעקבות מאמצי הבנייה לבית החולים. "הרופא כבר הכיר אותי והיה שואל: 'מה קרה, שוב התעסקת עם הלווייתן?'. בהמשך הוא אפילו הביא לי כל מיני חומרים על ספר יונה. וגם גיליתי שיש מנהג לקרוא את יונה בחדר לידה". ההיריון, אגב, עבר בשלום.
גולדויכט היא אמנית טוטאלית, וגם ליצירה הזו התמסרה בכל כוחה. "הרגשתי שאם לא אעשה את זה, אני פשוט לא אהיה. בכל עבודה שאני עושה, עבודה שדורשת מחשבה ומאמצים פיזים ונפשיים, אני אומרת לעצמי 'זו העבודה האחרונה שלי', לא בקטע דרמטי. זה לא מקצוע אטרקטיבי, להיות אדם מבוגר שמתעסק בלווייתנים". בהיריון השני שלה שכן הלווייתן בסטודיו שלה, וכל מי שנכנס לשם דרש ממנה הסבר. "סירבתי לדבר על זה. לא הבנתי מה נפל עליי, ליצור דבר כזה. ישבתי עם תינוקת אחת בבטן ואחת בזרועותיי ישנה, ואז בעצם הבנתי שזו עבודה על מה שהיה קורה אם יונה היה נשאר בבטן הלווייתן ומקים שם משפחה. חשבתי כמה זה מפחיד ללדת. כמה זה מביא אותנו לקו התפר של חיים ומוות יותר מכל דבר אחר. זו עבודה על הפחד הכי גדול של הקיום שלנו ועל האושר הכי גדול".
בחודש שעבר, ואחרי שגולדויכט ילדה את בנה השלישי, יצא הלווייתן גם הוא לאוויר העולם והגיע לחוף מבטחים. הוא הוצב בלובי הכניסה לספרייה הלאומית, לצד עבודת וידיאו ותערוכה המציגה לוחות לימוד של אותיות האל"ף־בי"ת מאוספי הספרייה. בפרויקט שנקרא "יונה בספרייה" מדמה האמנית את הלווייתן לספרייה עצמה, ואילו יונה הנביא מדומה לקורא או לחוקר הבאים אל שערי הספרייה ומגלים את סודותיה ואוצרותיה. גודלו של הלווייתן יאפשר למבקרים להיכנס אל בטנו ולשהות בה במעין אולם קריאה פרטי.
לצד המיצב מוקרנת כאמור עבודת הווידיאו הנקראת "נשיקה", שבה גולדויכט מתייחסת לטקס הכניסה לחיידר שבו נתנו לילדים ללקק אותיות ופסוקים כשהם מרוחים בדבש. מלאכת לימוד הקריאה והכתיבה נמשלה לדבש ולדברי מתיקה, כדי לחבב את הלימוד על הילדים. בליעה ועיכול של שפה, אותיות, מילים וידע נעשית מדי שעה בשעה באולמות הספרייה שמעל חלל התערוכה. כשהיא רואה את הלווייתן מוצג בספרייה, ניצתת בגולדויכט הידיעה שכל המאמצים היו כדאיים, למרות הקושי והמחירים שהיא משלמת לכל אורך דרכה האמנותית – עבודה סיזיפית, ואתגרים הנובעים מהיותה אישה דתייה המנסה לפרוץ תחת המגבלות הדתיות ויחד עם הניסיון להקים משפחה.
דרך האבות
היא נולדה בירושלים, דור שביעי בעיר, וקרויה על שם סבתא רבתא שלה, שנרצחה באושוויץ. שמה היה אסתר, והיא הייתה סופרת שבחרה בשם העט "הדסה". "השם שלה לא הופיע ברשימות הנרצחים, ואמא שלי חיכתה הרבה שנים שסבתא שלה תחזור. כשזה לא קרה היא השלימה עם זה וקראה לי בשמה. אמהּ נצר למשפחה חסידית ואביה גדל בשכונת שערי חסד, בן למשפחת גולדויכט, משפחת רבנים ידועה.
"המשפחה המורחבת שלנו מורכבת מחסידים וחרדים, ובמובן מסוים אני מרגישה מקושרת לצד הזה יותר מאשר לציבור הדתי־לאומי. המהות שלי שם". הוריה שניהם יוצרים, אנשי קולנוע. הם הפיקו סרטים לתחנות זרות ואחד מסרטיהם אף זכה באמי.
"יש לי עניין מיוחד עם נשים בכלל ויוצרות דתיות בפרט. סבתא שלי ויתרה על האמנות שלה בשביל הרחבת המשפחה – האופציה להיות אמנית בכלל לא הייתה קיימת עבורה, למרות הכישרון והיכולות שלה"
כשהייתה בת חמש נסעה משפחתה לניו־יורק, כשלאביה חלום להפיק סרט על הרבי מלובביץ'. חיי המשפחה התקיימו במרווח שבין שערי חסד, השכונה שבה גדל אביה, לתעשיית הקולנוע בניו־יורק. "אבא שלי תמיד אמר ששערי חסד זה למעשה מרכז העולם, ושבכל מקום בעולם יש מישהו משערי חסד", היא אומרת בחיוך. מהתקופה ההיא היא זוכרת את שולחן השבת המשפחתי שאליו הוזמנו מפיקים מתחנות זרות מרחבי העולם, וגם את שיעורי האמנות שאמא שלה לקחה אותה אליהם.
"בגיל חמש למדתי בבית ספר לאמנות יחד עם אמנים מבוגרים והשתתפתי בשיעורי ציור של 'גדולים'. כל הילדות שלי הייתה מעבר בין עולמות, בין המשפחה החרדית לאמנות, בין ניו־יורק לירושלים. האמנות הייתה קשורה להכול". אחת המזכרות שלה מאותה תקופה מוצבת על השידה בביתה – תמונה של אביה מקבל ברכה מהרבי מלובביץ' כשלצידו ילדה קטנה וחמודה, הדסה.
אחרי שלוש שנים בניו־יורק חזרה המשפחה לישראל וגולדויכט גדלה בירושלים. בתיכון למדה במגמת אמנות, לשאר השיעורים במקצועות השונים הגיעה רק כדי להיבחן, והיא ניצלה את הזמן הפנוי כדי ליצור. את השירות הלאומי שלה עשתה בסיוע לילדים אוטיסטים, ותכננה ללמוד פסיכולוגיה. אלא שאז קרתה תפנית לא צפויה בחייה. היא עברה תאונת דרכים קשה והייתה מרותקת למיטה במשך שמונה חודשים. "לא יכולתי אפילו לצחצח שיניים לבד", היא מספרת. התקופה ההיא הביאה אותה למסקנה שאסור לה לוותר על החלומות האמיתיים שלה, ולכן למרות הפחד ש"זה לא ריאלי להיות אמנית ולהתפרנס מזה", בחרה ללמוד עיצוב בבצלאל. "אנשים ראו בחורה דתייה שהולכת ללמוד אמנות, ושאלו אותי: "מה, הלכת לבצלאל? זה לא מרד? אבל בשבילי זה פשוט היה להמשיך את דרכי אבותיי".
לזרוע בדמעה
החיים כסטודנטית צעירה, שרק לפני רגע סיימה להשתקם מתאונת דרכים קשה, לא היו פשוטים. "בצלאל היא מקום לא פשוט. נכונים הסיפורים שאנשים שם בוכים אחרי שמבקרים את העבודות שלהם בחריפות". והיה גם העניין הדתי. "לא כל כך ידעו איך לאכול אותי. כשהיו מדברים על סדרת הטלוויזיה האחרונה היו זורקים לי 'טוב, את דתייה, את לא רואה טלוויזיה' – וההורים שלי הרי היו אנשי קולנוע.
"ישנה חשיבות אדירה לכך שאמניות דתיות ישתלבו בעולם האמנות הישראלי והבינלאומי. יש להן סיפור אחר לספר, שהוא חשוב. חלק גדול מתהליך ההשתלבות בעולם האמנות הישראלי עובר במוסדות הנחשבים כור ההיתוך של העולם הזה, כמו בצלאל"צילום: אוסף מוזיאון ישראל"
"בהמשך היה לי הרבה יותר קל להיות אמנית דתייה בבית ספר לאמנות בארה״ב מאשר בבצלאל. בבצלאל הייתי צריכה להתמודד עם כל הסטריאוטיפים שיש על נשים דתיות, ובחו״ל הייתי חופשייה מהמסגרת הזאת. היה לי מורה ברוד־איילנד סקול אוף דיזיין שהיה קובע את הטיולים של הכיתה למוזיאון בזמנים מוקדמים כדי שאגיע חזרה בזמן לשבת. כיום מורכב יותר להיות אמן ישראלי בחו״ל, בגלל ההקשרים הפוליטיים. בבצלאל יש כיום הרבה יותר אמנים דתיים ממה שהיה בזמנו, אם כי תמיד יותר במחלקות העיצוב מאשר במחלקה לאמנות. גם אני בתחילת דרכי בחרתי בתחומי העיצוב, כי זה יותר פרקטי. אבל אני מאמינה שהדברים השתנו מאוד מאז".
הדבר הטוב שלקחה איתה מהתקופה בבצלאל, גם אחרי שלמדה בבתי ספר לאמנות ברחבי העולם, הוא ההתמסרות והטוטאליות. "זה כמו לעבור טירונות לאמנות. אתה לא ישן שנתיים, ורק עושה אמנות. זה נתן לי הרבה כלים".
לצד מוסדות ההשכלה הגבוהים המיועדים לכלל הציבור, פועלים כיום בארץ גם בתי ספר גבוהים לאמנות לציבור הדתי. יוצרים דתיים מתחבטים לא פעם בשאלה מה חשוב יותר, אמנות או אמונה, והאם לבחור בבית ספר דתי או להעדיף את המסלול הכללי. "אישית כאמנית דתייה עברתי מסלול קצת אחר. קיבלתי הרבה כלים עוד לפני שהגעתי לאקדמיה. גם בגלל הצורה שבה גדלתי וגם בגלל האופן הניסי שבו קיבלתי הרבה הזדמנויות".
היא עצמה מרצה במכללת אמונה וב"הקוביה", ואף לימדה ב"אמן", בית ספר לאמנויות מהמגזר החרדי. "יש לי עניין מיוחד עם נשים בכלל ויוצרות דתיות בפרט. סבתא שלי ויתרה על האמנות שלה בשביל הרחבת המשפחה – האופציה להיות אמנית בכלל לא הייתה קיימת עבורה, למרות הכישרון והיכולות שלה. אמא שלי כבר פתחה לי את הדלת אבל ראיתי מקרוב מה קורה לנשים דתיות יוצרות שלא יוצרות, יש בזה צער שהוא דומה לצער של עקרות. היצירה היא בנפשי, אני חייבת להמשיך ליצור".
"אני ממש יכולה להבין סטודנטית דתית שבוחרת ללמוד במוסד מגזרי, יש מוסדות שהם חשובים מאוד גם בתור שלב מתווך. לא פשוט לקפוץ מהאולפנה ושירות לאומי לבצלאל, זו קפיצה שלעיתים היא גדולה מדי. קורים בבתי הספר המגזריים דברים מדהימים ופריצות דרך"
בתור אישה דתייה היא למדה לא פעם במוסדות ובתוכניות מיוחדות שבהן הייתה האורתודוקסית היחידה. "הייתה לי השתלמות של תשעה שבועות ביער. אכלתי רק פירות וירקות ושמרתי שבת לבד. זה משהו שהוא חלק ממני, שלא הייתה שאלה בכלל אם לשמור אותו או לא. גם בבצלאל שום דבר מהאווירה שם לא נגע בדתיות שלי, שהיא משהו מאוד פרטי ואישי. יש סטודנטיות שזקוקות לצאת מתוך החממה כדי שיהיה להן סיכוי להצליח בעולם, לא הייתי רוצה שיפחדו שיקרה להן משהו בעולם הזה ויוותרו. לפעמים זה קריטי, לצאת מהחממה המגזרית.
"ישנה חשיבות אדירה לכך שאמניות דתיות ישתלבו בעולם האמנות הישראלי והבינלאומי. יש להן סיפור אחר לספר, שהוא חשוב. חלק גדול מתהליך ההשתלבות בעולם האמנות הישראלי זה לעבור במוסדות הנחשבים כור ההיתוך של העולם הזה, כמו בצלאל. אפילו אמנים שלמדו בבית הספר לאמנות של ישראל הירשברג נחשבים אאוטסיידרים, קל וחומר מי שמנסה להיכנס לעולם הזה – שרובו חילוני ותל־אביבי – עם כיסוי ראש וארבעה ילדים".
כשהיא חזרה לארץ, עם תארים ממוסדות ידועים בארה״ב, וניסתה למצוא את מקומה, יעצו לה לעשות תואר שני נוסף בבצלאל. "זה כמובן לא עובד כך. הביקורת המרכזית שיש כלפי בתי ספר לאמנות בכל העולם היא שהם לא מכינים אמנים לעולם האמיתי. להיות אמן זה להיות תלמיד כל החיים. האמנות היא תהליך לימוד מתמשך ואמן צריך גם להיות סוג של איש עסקים כדי להצליח. במובנים רבים, יצירת אמנות וניהול עסק דורשים מהנפש מהלכים הפוכים, וגם זה אתגר שלוקח שנים לפצח אותו. אין איזה מתכון אחד שעונה על השאלה איך להיות אמן שמצליח להתפרנס".
באותה נשימה היא מוסיפה: "אני ממש יכולה להבין סטודנטית דתית שבוחרת ללמוד במוסד מגזרי, יש מוסדות שהם חשובים מאוד גם בתור שלב מתווך. לא פשוט לקפוץ מהאולפנה ושירות לאומי לבצלאל, זו קפיצה שלעיתים היא גדולה מדי. קורים בבתי הספר המגזריים דברים מדהימים ופריצות דרך".
לדבריה הקושי הגדול שאיתו מתמודדות סטודנטיות מהמגזר הדתי הוא הלחץ עליהן להתחתן, ובהמשך ללדת. "הלימודים יקרים ותובעניים, ומופעל עליהן לחץ לסיים אותם ולהצדיק את כל המסע הזה. באופן כללי קל יותר להיות גבר, רצוי לבן, בעולם האמנות. בכל העולם 75 אחוז מהמציגים הם גברים לבנים. כשאת אישה ועוד דתית, זה קשה. לכן הרבה פעמים סטודנטיות דתיות ילמדו גם תעודת הוראה, כדי שיהיה להן עוד גיבוי. מצאתי את עצמי בכל כך הרבה שיחות עם תלמידות או שיעורים שמתפתחים לדיון הזה. הן מספרות שהבעלים אומרים להן 'יאללה, תגמרי כבר את הלימודים'. זה לא פשוט, כי אמנות דורשת לעבור תהליך נפשי עמוק, ומצד שני יש לחץ עמוק עליהן לראות כבר תוצאות. גם כשיש גב זה לא פשוט. באה אמנית ואומרת לי: 'בעלי אמר לי, קחי שנתיים שהן שלך, תתפתחי ותעשי מה שצריך', והיא שואלת מה היא צריכה לעשות כדי שתוכל להתחרות מול אמנים חילונים במלגות ובתמיכות שיש. תמיד יש השלמות שהן צריכות לעשות, וזה לא תמיד משהו שאפשר פשוט ללמוד אותו בזמן קצוב בבית ספר. זה לא ידע מקצועי אלא תהליך אמנותי שלוקח שנים, ובכל מקרה מעטים מגיעים אליו.
"אני מרגישה שהתוכניות הרבות שנפתחות כעת בארץ לאמניות דתיות וחרדיות מתקשרות, גם אם בצורה לא ישירה, למהלך כללי שקורה בעולם ונותן מקום לקולות שעוד לא נשמעו. יש הזדמנויות אמנותיות שלא עמדו בפני סבתי, ועכשיו נשים חרדיות ודתיות מקבלות הזדמנות. מרגש מאוד לשמוע מה יש להן לומר ואיך תיראה האמנות שלהן".
את חושבת שמתישהו זה ייעשה קל יותר?
"כרגע יש דור ביניים שהוא כמו דור המדבר, ואולי הוא לא יצליח, אבל עוד רגע זה יהיה קל יותר. יש מוסדות כמו 'סטודיו משלך', מיזם חברתי־מגדרי שפועל בירושלים והוקם במטרה לתמוך באמניות צעירות בתחילת דרכן. דווקא בתור מי שנמצאת בין העולמות כואב לי לראות את המצב, אבל כן יש בי אופטימיות. יש מורים טובים מאוד בבתי הספר הדתיים לאמנויות שעושים מלאכת קודש כדי לחשוף את הסטודנטים לכל מה שאפשר בזמן הזה, ולתת את הכלים המקסימליים. כמו בכל בית ספר לאמנות ובכל כיתה, יהיו מעטים שיצליחו לצאת החוצה ולפרוץ, ולא יהפכו למורים לאמנות. גם מורים טובים לאמנות זה דבר משמעותי מאוד, בתור ילדה זה מה שהחזיק אותי בבית הספר. באופן כללי להיות אמן זה רעיון גדול, אבל אם אתה יכול לברוח מזה, עדיף לברוח. ואם אתה חייב להיות אמן, אז אתה שורד, וגם יש ניסים בדרך".
הקרבה משותפת
בבצלאל למדה גולדויכט למעשה רק שנתיים, ובתום השנה השנייה היא הוזמנה לתוכנית לחילופי סטודנטים בבית הספר לעיצוב ברוד־איילנד. "זה היה בתחילת שנות ה־2000, כל הנעורים שלי חלפו בירושלים, עם אוטובוסים מתפוצצים וסירנות. אינתיפאדה. ופתאום הגעתי למקום רגוע. עבדתי שם כל הלילה כדי להגיש פרויקטים, וכל סירנה הקפיצה אותי. אפילו חתול מיילל על העץ". יום לפני שהייתה אמורה לחזור לארץ לבצלאל, קיבלה הצעה להישאר ללמוד עם מלגה. "הייתי צריכה ברגע להחליט אם אני נשארת, ונשארתי".
לכאורה היא הייתה צריכה להתחיל תקופה רגועה בחייה, כשלימודיה מובטחים על ידי מלגה. אלא שאז, הדיקן שהבטיח לה את המלגה נפטר באופן פתאומי. "הדיקן מת ואיתו מתה המלגה. אבל היו שם מורים שהבינו שאני נמצאת במאבק קיומי, ושאני חייבת להישאר שם ללמוד. משבוע לשבוע הם השיגו מלגות כדי להשאיר אותי שם. האנשים האלו הצילו את חיי ושינו את התפיסה שלי לגבי 'מה זה מורה'. היום, בכל פעם שאני נכנסת לכיתה ומתחילה ללמד, אני חושבת על התפקיד שיש כאן. זה היה מבחינתי מצב של חיים או מוות. הם שינו לי את כל מה שציפיתי לו מהחיים, ונתנו לי רגעים של אור".
באחת העבודות האחרונות שלה בבית הספר ברוד־איילנד הדפיסה בזכוכית ושברה אותה במכבש מסוים, אלא שההדפס האחרון שיצרה שבר את המכבש. "הייתי על מלגה, והרסתי מכונה שעלתה 20 אלף דולר. נשארתי כל הלילה ערה על המדרגות בבניין שבו היה המכבש, כדי להתוודות למחרת בפני האחראי. דמיינתי איך אני חוזרת לארץ בבושה, בלי תואר ובלי כסף. בבוקר כשהוא הגיע הוא הרגיע אותי ואמר: 'זה בסדר, זה קורה כל הזמן'".
"הרגשתי ש'שיעור כתיבה מספר 1' מדבר על הקשר בין האדם לאותיות, וחוזר לכך ששפה היא רק טעם. עשיתי עבודה הכי אישית בעולם, והיא נקראה באופן פוליטי ואחר ממה שהתכוונתי אליו, אבל למדתי משהו מהתהליך. יצא ממני משהו, ואנשים פירשו אותו לא נכון. בעצם, אולי בכל זאת הייתה שם אמת ־ אני באמת פמיניסטית"
אחרי שנתיים סיימה את התואר הראשון. היא חזרה לארץ והכירה את מי שלימים יהיה בעלה, יונתן בן־הראש, דוקטור לקבלה ומחשבת ישראל. במקביל קיבלה מלגה לתואר שני במחלקה לאמנות בבית הספר לאמנות חזותית בניו־יורק. במשך שנה התלבטה מה לעשות, ולבסוף נסעה. בני הזוג ניהלו זוגיות טראנס־אטלנטית במשך שלוש שנים וחצי. אחריהן, ולאחר סיום התואר השני של הדסה, הם נישאו. הייתה זו עוד הקרבה, הפעם משותפת, כדי שתגשים את עצמה כאמנית.
ליצור, להתפלל
אם מחפשים קו משותף בין עבודותיה, זה אולי עניין הטקס. "אני ממש מאמינה שאמנות עובדת בעולם באותו תדר של תפילה, אמנות משנה מציאות באותה צורה שבה תפילה משנה מציאות.
"כשקרוב משפחתי היה בן שלוש הוא השתתף בטקס האותיות. ערכתי עבודת וידיאו שקשורה לטקס הזה. עד היום זו העבודה הכי מוצגת שלי בעולם, והיא נקראת 'שיעור כתיבה מספר 1'". על העבודה כתבו ביקורות ברחבי העולם ורבים ראו בה עבודה פמיניסטית, כיוון שגולדויכט מבצעת בה טקס גברי לכאורה. "לא התחברתי לנרטיב הזה, כי זו לא הייתה כוונתי. הרגשתי שזה מדבר על הקשר בין האדם לאותיות, לחזור לכך ששפה היא רק טעם. עשיתי עבודה הכי אישית בעולם, והיא נקראה באופן פוליטי ואחר ממה שהתכוונתי אליו, אבל למדתי משהו מהתהליך. הגוף שלנו הוא קופסה שחורה של מידע, כמו איפה גדלנו, כמה כסף היה להורים שלנו, מאיזו עדה אנחנו. הכול רשום בגוף שלנו. מתוך העיסוק באותיות יצא משהו ממני החוצה, אבל אנשים פירשו אותו לא נכון. בעצם, אולי בכל זאת הייתה שם אמת – אני באמת פמיניסטית".
את העובדה שרוב עבודותיה בלימודים נעשו סביב טקסים דתיים היא תולה בבית הכנסת ובחגים. "שנת הלימודים התחילה בחגים, הייתי מפסידה את החודש הראשון של הלימודים. הייתי מקבלת תרגילים בכיתה ובתפילת שמונה־עשרה של יום כיפור או ראש השנה הייתי חושבת מה ואיך לעשות". מתוך התפילות הללו נולדה מקלחת המחוברת למערכת של צינורות שמהם יוצא דבש, או עבודה נוספת בשם up העוסקת במילים "קדוש קדוש קדוש" מתפילת קדושה.
ב־2012 יצרה יחד עם האמנית ענת וובנובוי את מיצג הווידיאו "שיר ערש". הן צילמו את כל עובדי מוזיאון ישראל, מעובדי הקפיטריה, דרך האוצרים, המנקים והמדריכים, כשהם שרים שיר ערש שהם זוכרים מילדותם. "זו עבודה שעוסקת בקשר בין הורים לילדים. כשסיימתי את פרויקט התואר השני, שמתי לב שבכל פעם שאני עושה עבודה עם אמא שלי, שמראיינת וכותבת, זה מושך נשים בנות גילה לצפות. כל עבודה מצאה את קהל היעד שלה. התחלתי להבין שיש כאן איזה קטע, וגם התחלתי לעשות עבודות שמבוססות על ראיונות וכך לשלב את הכתיבה. עוד לפני 'שיר ערש', במשך חמש שנים ראיינתי אנשים וצילמתי אותם שרים ומספרים על ילדותם. 'שיר ערש' הוא ממש כמו קופסה שחורה. כששואלים אדם על החוויה שלו משירי ערש, זה פותח קופסה אישית של מידע. השירים שנאספו במוזיאון היו בכל מיני שפות – רוסית, ערבית, אמהרית, אנגלית ועוד". את העבודה צילמה במהלך שנתיים שבמהלכן ניסתה להרות. ביום שנפתחה התערוכה גילתה שהיא בהיריון. "הרגשתי שכל שירי הערש חוללו את זה".
עבודה בולטת אחרת שלה עוסקת בקהילה היהודית בוונציה, וחלק קטן ממנה מוצג בימים אלה במוזיאון ישראל, לאחר שהוצגה בוונציה במקביל לביאנלה של 2017. היא הוזמנה לשם לתעד את חיי הקהילה ומשפגשה את אלדו איצו, שומר בתי הקברות היהודיים העתיקים בעיר, קיבלה עבודתה תפנית דרמטית. גולדויכט רותקה אל תולדות בתי הקברות הללו, וראתה בהם משל למאבקי ההישרדות של הקהילה ושל העיר בכלל. היא יצרה את "בית החיים", עבודת וידיאו המלווה את השינוי שעובר על ונציה – סיפור של עבר ועתיד. על העבודה עבדה במשך מספר שנים, כשלנסיעות לוונציה מצטרפים אליה בן זוגה והילדות. "לפעמים נסעתי בהיריון או עם שתי עגלות, לא הייתי יכולה לעשות זאת ללא התמיכה של יונתן". העבודות של יונתן בן־הראש ושל גולדויכט משתלבות: היא סייעה בעריכת הדוקטורט שלו והוא מצלם רבות מעבודותיה.
את הלווייתן הגדול יצרה ב־2012 במהלך הריונה הראשון, והיא שבה אליו בהיריון השני, הפעם כמשפחה. בתוך הלווייתן הם ערכו ארוחות ערב משפחתיות ובילו. את המפגשים המשפחתיים הללו בתוך הלווייתן היא תיעדה. "זה הצצה לתוך חיים של אנשים, כמו להציץ לבית. היה לי חשוב לשים בתוך הלווייתן חלק מכוער יותר, שיראו שם כבלים ובלגן, כדי לייצג את הקשר שבין אמהות לאמנות, וכמה זה מלוכלך ומורכב".
זה אחרת, ליצור כאמא?
"האמנות השתנתה מאז שאני אמא. כל עוד דבר אחד בא על חשבון השני משהו לא בא לידי ביטוי, אבל ברגע שנהייתי אמא האמנות דווקא השתנתה לטובה. שש וחצי השנים האחרונות הן הכי פוריות שלי מבחינה אמנותית. למרות שזה קשה פיזית ובכלל וקשה להצדיק את זה מכל הבחינות, זו הדרך האידיאלית בשבילי להיות".
בנותיה הקטנות (בנות שבע וחמש) מעורבות בתהליך היצירה ומלוות אותה. את ההקמה של הלווייתן בספרייה הלאומית עשתה כבר במהלך הריונה השלישי, ותוך שהיא בשמירת היריון. בימים אלו, אחרי שילדה, ואחרי תקופה ארוכה שבה שכבה במיטה, היא לומדת ללכת מחדש.
"התאונה מגיל 18 הותירה לי צלקות, אבל למדתי שאם יש כאבים אז מתגברים. בהיריון הזה לא הצלחתי להתגבר ולהמשיך, והייתי חצי שנה בשמירת היריון. זו הייתה תקופה משמעותית, כמו אז בגיל 18. באותו זמן התקשרה אליי נטע אסף, אוצרת הפרויקט, והתעניינה לגבי עבודה אחרת שלי. סיפרתי לה ובהמשך גם לצילה חיון, מנהלת התרבות בספרייה, על הלווייתן, ועברנו ביחד תהליך ארוך של יצירת עבודה שמנהלת דיאלוג עם הבניין המרתק של הספרייה הלאומית. הלווייתן החדש הוא חדר קריאה לבאי הספרייה, כמו סוד של רחם שמדמה את התהליך שאתה עובר כקורא. אתה מתחיל לקרוא ולא יודע איך הספר ייגמר".
כבר בתור ילדה הייתה קוראת הרבה, וקיבלה אישור מהספרנית לקחת ספרים רבים יותר מהמותר. "הלווייתן הוא אנלוגיה לתהליך הקריאה, להיכנס לתוך מחקר או ספר ולצאת ממנו אדם אחר לגמרי". את הקמת העבודה ניהלה מהספה שבסלון ביתה. לירון גביש ושוצי שני, יוצרים הבונים עבודות אמנות, עזרו לה. "בסוף אני ילדתי קודם. שלחתי לשוצי תמונה של התינוק והוא אמר לי: 'אני לא מאמין שהצלחת ללדת אותו לפניי'".
