לא צפיתי בהצגות רבות שבוימו בידי חמישה במאים. השורה "בימוי ומשחק: מעין לוי, תומר שאו, יעקב סולדטוב, עדן עמור, דנה יעקובי" מתנוססת בראש הפלייר המחולק לצופים שהגיעו להצגה "נקמתו של התרנגול האחראי לזריחת השמש", שעלתה ב"צוותא". החמישייה הכירה בבית הספר למשחק גודמן בנגב, וחברה לצורך הצגת תרגיל בן עשר דקות באחד השיעורים. הכימיה בין חברי הקבוצה, ההנאה שלהם מהחומר שבו בחרו לעסוק והתגובות שקיבלו גרמו להם להקים את "אנסמבל התרנגול", שבו הם לקחו על עצמם במשותף את כל התפקידים המרכזיים בהפקה כמשחק ובימוי, כמו גם עיצוב תלבושות ותפאורה. התוצאה, מעשה ידי פרחי הבמה, נהנית מהתלהבות נעורים וכישרון – וגם סובלת מכמה מחלות ילדות.
הטקסט שסביבו התקבצו וגם העניק לאנסמבל את שמו הוא מעין עיבוד מודרני של המחזאי רועי מליח־רשף לטרגדיות היווניות "נושאות הנסכים" של אייסכילוס ו"אלקטרה" (אוריפידס וסופוקלס כתבו שניהם גרסאות לסיפור). במוקד המחזות המקוריים עומדת נקמת הדם שמתכנן אורסטס בסיוע אחותו אלקטרה, באמם קליטמנסטרה שרצחה את אביהם אגממנון כנקמה על כך שהקריב את בתם איפיגניה לאלים. האם השמות הללו מוכרים לצופה הממוצע, שיֵדע לעקוב אחרי השינויים שערך המחזאי בסיפור המקורי? לא בטוח. ואולי היה נכון למצוא דרך לתווך לצופים את המקור.
השימוש שעושה מליח־רשף בנושאים היווניים הוא לפעמים בוטה מדי, וכך השימוש החוזר ונשנה בעיוורון פיזי מול ראיית האמת הפנימית. הרעיון נוסח בעדינות יחסית במקור (והפך מאז לקלישאה) על ידי הענקת המום לדמויות מעמיקות־ראות כמו הנביא טריסיאס או המשורר הומרוס, ובמחזה הוא חוזר שוב ושוב בתמונות שונות, כמו התמונה הלא ברורה של אלקטרה משחקת בבובות, וסופה העגום בסיום המחזה, ובאמירות מפורשות של הדמויות בנושא, החוזרות ונשנות. לעומת זאת חלקים אחרים בעיבוד עובדים היטב כמו המוטיבציה של אמו של אורסטס, שכמו עומדת בניגוד לרעיונות הכבוד והעקרונות "הנעלים" במחזות היווניים – כמו גם הענקת תפקיד לצופים, שאליהם מתייחסים השחקנים כחללי המגפה.
הרעיון הזה בא לידי ביטוי גם בבימוי ובמשחק. הקהל מושב על כיסאות הניצבים על הבמה ביחד עם השחקנים. והאריניות, אלות הנקמה (לוי, עמור ויעקובי), כמו מביימות את האירועים, עוטות ופושטות דמויות ותלבושות מול הקהל, בכישרון משחקי רב ובהנאה ברורה שמדביקה את הקהל. לא כל התמונות במסעו של אורסטס מעניינות בצורה דומה, אבל החלקים המוצלחים בתוך העיבוד המקורי מהנים ביותר.
הניסיון "להצעיר" את החומרים עובד גם הוא באופן חלקי. הפיכתו של הנביא טריסיאס (תומר שאו) לדראג קווין מתאימה עלילתית – המגפה פוגעת רק בזכרים, וגם מסורתית על פי המיתוס הרה הפכה אותו לאישה כעונש. לעומת זאת השימוש בפסקול בשיר Strange Fruit של בילי הולידיי, שנכתב כמחאה על מעשי לינץ' בשחורים בארצות־הברית, תלוש מהקשרו ואפילו פוגעני.
את החמישייה משלים כאמור יעקב סולדטוב המוצלח שמעביר היטב את המבוכה, הבלבול וההססנות המאפיינים את אורסטס בעיבוד זה.
נקמתו של התרנגול האחראי לזריחת השמש / אנסמבל התרנגול
