בחג החנוכה לפני 13 שנים נסעו גדי ושלומית פיינגולד לאומן לחפש תשובות, ישועות ואולי גם קצת את עצמם. הם היו אז בראשית ימי התשובה שלהם, ופיינגולד נכנס לבית המדרש המרכזי באומן ופגש שם הררי ספרים מסוגים שונים. הידע שלו בספרות תורנית בתקופה ההיא הסתכם בחומש. הגמרות איימו עליו, אז הוא החליט לפתוח ספר אקראי שמצא, בשם "סיפורי מעשיות" של רבי נחמן. "זה נראה לי משהו פשוט. אמרתי, נתחיל משם. קראתי את הסיפור הראשון וזה היה מייאש ברמות".
הסיפור הראשון, מעשה מאבדת בת מלך, מספר על בתו של מלך שנעלמת מהארמון. השני למלכות מתנדב לחפש אותה ולהחזיר אותה הביתה עם משרתו הנאמן. הוא מוצא אותה שבויה אצל מלך אכזר. בשונה מהמקובל באגדות הקלאסיות שעליהן גדלנו, הנסיכה תלמד אותו שכדי להציל אותה הוא יצטרך ללמוד איך להתגעגע, ולהתגבר על קולות פנימיים וחיצוניים שאומרים שהוא לא מסוגל.
בפעם הראשונה שקרא את הסיפור, פיינגולד, מוזיקאי במקצועו, לא ממש הבין אותו, אבל עם השנים הוא הפך לסיפור הקרוב לליבו. ביום חמישי הקרוב יעלה פיינגולד במסגרת פסטיבל הפסנתר בתל־אביב את אופרת הרוק "אבדת בת מלך". במקביל, הוא מסיים בימים אלה לעבוד על אלבום הנושא את אותו שם בהשתתפות שולי רנד, רמי קלינשטיין, שאנן סטריט ורון נשר.
זהו סיפור על חיפוש אחר השליחות והתפקיד שלנו בחיים. בעוד חלקנו יודעים למה נועדנו בגיל צעיר, אחרים ממשיכים לחפש את ייעודם עשרות שנים. פיינגולד, בעזרת הלהקה – ארבעה נגנים וירטואוזים – לקח סיפור חסידי קלאסי והעניק לו פירוש אישי על המסע הארוך שלו כמוזיקאי בישראל שמנסה להחזיר את היצירה לחייו, אחרי שנטש אותה בשנות העשרים לחייו.
"לסיפור יש פירושים רבים, ששאובים מתורת הנסתר ומעלים שאלות עמוקות, כמו לשם מה נבראנו ומדוע יש רע בעולם. אני ניסיתי לתת את הפירוש האישי שלי, כמוזיקאי שפועל שנים רבות בתחום כזמר, כיוצר, כמפיק מוזיקלי ומעבד, וכבעלים של אולפן הקלטות גדול. המופע מספר על היחסים שלי עם המוזיקה, מילד חילוני שמקים להקה וחולם לכבוש את העולם, דרך שברון החלום, חיפושים רוחניים בכל מקום אפשרי, עד לבעל תשובה ש'חותך' מהכול ושוקע בעולם של תורה. ובינתיים, כל אותן שנים, חיכתה לה בסבלנות בת המלך, היא המוזיקה שלי. היא קראה לי: 'תתעורר, הבטחת שתתגעגע אליי, הבטחת שתוציא אותי מכאן', והנה מצאתי את הדרך להוציא אותה אל האולם והעולם".
הברז נסגר
אני פוגשת את פיינגולד באולפני פלוטו בדרום תל־אביב, הבייבי שלו ומקור הפרנסה שלו. מדובר באולפן ההקלטות הגדול בארץ, ופיינגולד – בגאווה לא מוסתרת – עורך לי סיור. בכניסה מקבל את פנינו קיר הדיסקים. בין היתר מופיעים שם ארקדי דוכין, אביב גפן, אהוד בנאי, יונתן רזאל ואחיו אהרון, יובל דיין, דין דין אביב, מורין נהדר ועשרות זמרים נוספים מפורסמים יותר או פחות. את כולם הקליט פיינגולד והפיק באולפן הזה.
למה פלוטו, אגב? יש לך היסטוריה בקיבוץ מגידו?
"ממש לא", הוא אומר וצוחק. "השם יצא לי במקרה, לא הכרתי אפילו את הסיפור. רק אחר כך אמרו לי שהבעלים של הכלב פלוטו מהסיפור הוא גדי, תגידי שזו לא השגחה?".
"הגעתי לנקודה שבה הדבר שהכי מייצג אותי בעיני אחרים הוא לא הדבר שהכי מייצג אותי בעיניי. לפני שהתחלתי לעבוד על האלבום הראשון שלי היה לי סוג של משבר זהות עם עצמי. דוס בן כמעט ארבעים שעכשיו החליט שהוא זמר. איך זה יתקבל בעיני אנשים?"
באולפן ההקלטות המרכזי מוצב פסנתר כנף גדול, והציוד החדיש ביותר ממתין לאמנים שמקליטים את המוזיקה שלהם באחד משבעת האולפנים שבמקום. בקומה השנייה מתגשם חלום נוסף של פיינגולד – בית ספר למקצועות הסאונד וההפקה, שמשלב תיאוריה ופרקטיקה.
בתור ילד למד פיינגולד במשך מספר שנים פסנתר, אלא שאז נטש אותו וחזר אליו רק בגיל הנעורים. אז הוא הקים להקה, וחשב לכבוש איתה את העולם. זה לא קרה, ופיינגולד הפסיק לנגן, שקע בתהליך התשובה שלו ובעבודה. במשך שנים עסק במוזיקה של אחרים, ולא התפנה ליצירה האישית שלו. את רוב הזמן והאנרגיה שלו השקיע באולפן, עד שכל מוזיקאי ישראלי הכיר את גדי מ"פלוטו".
"הגעתי לנקודה שבה הדבר שהכי מייצג אותי בעיני אחרים הוא לא הדבר שהכי מייצג אותי בעיניי. לא היה לי קל ביני לבין עצמי לעשות את השינוי". רק לקראת גיל ארבעים חזר לנגן ולשיר באופן מקצועי.
"לפני שהתחלתי לעבוד על האלבום הראשון שלי היה לי סוג של משבר זהות עם עצמי. דוס בן כמעט ארבעים שעכשיו החליט שהוא זמר. איך זה יתקבל בעיני אנשים? פתאום להתחיל מבראשית. הייתי צריך לעבור תהליך כדי לקבל את המקום הזה.
"הייתי במרכז העשייה המוזיקלית. עברו אצלי האמנים הכי גדולים בארץ, הפקתי אלבומים והופעות. אבל כמו בשיר השירים: 'שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי'. עשיתי אחלה מוזיקה, אבל מוזיקה של אחרים. רתמתי את עצמי לחלומות של אחרים, והחלום שלי נדחק".
בשנים ההן הוא היה מקורב לרב ארז משה דורון, ובאחת השיחות ביניהם הוא שאל את פיינגולד מה קורה עם המוזיקה שלו. "הסברתי לו שזה לא ככה, ושזה היה רק אגו. שבכלל עכשיו אני שר רק שירים של קרליבך וזה מספיק לי. והתורה מספיקה לי. שהאנשים האלה שרודפים אחרי פרסום הם מסכנים ואני כבר התפכחתי. הוא אמר לי: 'מי שמוותר על החלומות שלו, החלומות שלו מוותרים עליו'. ידעתי שהוא צודק, אבל טכנית לא הייתי מסוגל לשיר, ואפילו לא לנגן. הברז היה סגור, ולא היה לי שום מושג איך לפתוח אותו חזרה".
לבסוף החליט לבקש את עזרת חבריו המוזיקאים. הראשון להרים את הכפפה היה שולי רנד. "רוב המוזיקאים שקועים בעצמם. שולי התגייס מיידית. היו לי הרבה שירים מפעם. במשך שנה ישבתי, מיינתי, כתבתי מחדש. הייתה תקופה ארוכה שלא יצא לי כלום מהגיטרה. ואם היה יוצא משהו והייתי משמיע אותו לחבר, הוא היה אומר לי: 'לא, זה ניגון שהוא כבר מוכר'. הייתי תקוע לחלוטין".
געגועים לאמריקה
הוא בן 44, נולד בישראל, ובגיל שנה וחצי היגר עם הוריו לעמק הסיליקון בארה"ב. אביו, אריה פיינגולד ז"ל, היה מחלוצי תעשיית ההיי־טק, בימים שעוד לא קראו לה כך. על תרומתו בתחום פיתוח תעשיות לחימה זכה אביו בפרס ביטחון ישראל. בשנים בארה"ב הוא התחנך בבית ספר יהודי, ולמרות שהמשפחה הייתה חילונית הוא למד פרשת שבוע, מנהגי שבת והחגים, מה שנטע בו את הידע לחזרה בתשובה שעוד תגיע. "הייתה דיכוטומיה. בבית הספר הלכתי עם כיפה וציצית ובבית היינו משפחה חילונית".
בשלב כלשהו נהיה מתיש מדי לנסות להביא שלושים איש לראות אותך במועדון פצפון. זה פשוט נראה לי פתטי כבר. חשבתי, אולי אני חי בסרט? אולי מה שנראה לי חשוב בגיל 16, הרוקנרול, בכלל לא מעניין אף אחד?"
כשהיה בן 13 חזרה המשפחה לארץ. גדי, שהרגיש שהוא אמריקני, העדיף להישאר בארה"ב אבל בלית ברירה הצטרף למשפחתו. "נכון שהייתה לנו משפחה בארץ, שהיינו מבקרים בכל קיץ, ונכון שדיברנו בבית עברית ולמדנו בבית ספר יהודי, אבל תמיד היה ברור לי שהחיים שלי שם. כל זה השתנה. המעבר מקליפורניה לישראל היה קיצוני. הכול נראה לי עלוב. המוזיקה שכולם שמעו נשמעה לי גרועה לגמרי. הסרטים שכולם אהבו נראו דלים ולא ברמה. הייתי בהלם. אלו היו השנים של סרטי הבורקס, כולם התלהבו מהם ואני לא ידעתי על מה הם מדברים. היום אני שמח מאוד על ההחלטה של הוריי, אני חושב שהם הצילו אותי בשנייה האחרונה. אז זה כאב, אבל היום אני מבין שזה נתן לי הרבה – להצליח לראות ולהכיל השקפות עולם שונות, ללמוד להסתדר עם אנשים ומנטליות חדשה. אבל זה גם נתן לי תחושה של אאוטסיידר שמלווה אותי עד היום".
בשנות התיכון הוא הקים להקה, שלימים הפכה ללהקת ה"ג'יגלס". אחרי הצבא, כשחבריו מהתותחנים הסתובבו בהודו ובדרום־אמריקה, הוא הסתובב בחדרי החזרות ובמועדוני ההופעות של דרום תל־אביב. "היה לנו חלום ילדותי 'להיות רוקסטארים'. היום אני מסתכל על התקופה הזאת ברגשות מעורבים. מצד אחד אני מתכווץ כשאני נזכר כמה האגו שלי היה מנופח, כמה ניסיתי לקבל מהסביבה אהדה, אהבה, מחיאות כפיים, וכמה בעצם הייתי חסר בפנים. מצד שני, היה שם גם משהו חזק ואמיתי. חברוּת, דבקות במשימה, אמונה בעצמנו, ומוזיקה ממש טובה. עד היום אני מנסה לשחזר את החיבור הזה שהיה שם, ועד היום לא הצלחתי".
ב־1999 הוציאה הלהקה את אלבומה היחיד. הציפיות שלהם ושל הסובבים אותם היו שהלהקה תכבוש את מדינת ישראל – ואז את העולם. "המציאות בשטח הייתה שהשירים לא התקבלו כל כך ברדיו, לא שודרו, ורוב הקהל לא ממש שמע עלינו. האכזבה הייתה נוראה, וכתוצאה מכך הלהקה התפרקה. אפשר לומר שהמוזיקה שברה לי את הלב. נתנו את הכול, היינו טובים, אבל נדמה היה שהכול אקראי, ושרוב האנשים בכלל לא רוצים לשמוע. זה שלח אותי למשבר זהות רציני ותקופת חיפוש, ולא בפעם הראשונה".
הוא טייל לבדו ביערות קליפורניה, חיפש רוחניות, עשה מדיטציה. אביו ניסה לשכנע אותו ללמוד מחשבים, והוא סירב להפוך למבוגר וללמוד מקצוע "רציני". כחלק מהמרד שלו הוא החליט ללמוד בבית הספר למוזיקה "רימון". בשנה השלישית כבר הקים את אולפני פלוטו.
"הרבה אנשים בתעשייה מכירים אותי עוד לפני החזרה בתשובה, והם מעריכים אותי ואת העבודה שלי. בכלל, ההתנגשות הכי גדולה היא בתוכי, לא בחוץ. מוזיקאים הם אנשים פתוחים, אני יכול להיפגש עם הזמרים הכי שמאלנים והכי חילונים אבל זה לא מגיע למקום אישי
"היה כיף, אבל החבר'ה מהלהקה התקדמו הלאה, ואני נשארתי ילד בן כמעט שלושים, עם מקצוע שלא משלמים בו ואולפן קטן. ההופעות שלי כזמר נתקעו. לא הצלחתי לעניין חברות תקליטים, ובשלב כלשהו נהיה מתיש מדי לנסות להביא שלושים איש לראות אותך באיזה מועדון פצפון. זה פשוט נראה לי פתטי כבר. חשבתי, אולי אני חי בסרט? אולי מה שנראה לי חשוב מגיל 16, הרוקנרול, בכלל לא מעניין אף אחד? לא הגיע הזמן להודות באמת?".
בעבודה בפלוטו פגש אנשים רבים שרוצים לעשות מוזיקה מתוך רצון להתפרסם. "כשראיתי את זה מהצד הרגשתי שאני מקנא בהם על התעוזה ללכת על זה. אני לא העזתי. נוח יותר להיות מאחורי הקלעים או הזכוכית ולא לקחת את הסיכון שלא יאהבו את זה".
למחוק את מי שהיית
בגיל 29 הגיעו בני הזוג פיינגולד למרכז למודעות עצמית "ראש יהודי", שם פגשו בת שירות בשם רוחמה בן־יוסף ("כבר אז קלטתי שהיא מוכשרת. בהמשך הפקתי לה שני אלבומים ושלומית ניהלה אותה", הוא מספר).
אגב סערת הרב פירר, איך אתה מסתדר עם שירת נשים? עם זמרות מקליטות אצלכם יום־יום?
"קיבלתי לזה היתר מרב. זו הפרנסה שלי. יש אולי אחרים שלא יעשו את זה".
ובכלל, איך האמנים מקבלים את גדי "הדוס"? יש מחסומים ביניכם?
"הרבה אנשים בתעשייה מכירים אותי עוד לפני החזרה בתשובה, והם מעריכים אותי ואת העבודה שלי. בכלל, ההתנגשות הכי גדולה היא בתוכי, לא בחוץ. מוזיקאים הם אנשים פתוחים שמקבלים אותך. אני יכול להיפגש עם הזמרים הכי שמאלנים והכי חילונים אבל זה לא מגיע למקום אישי.
"ההתנגדות האמיתית היא בפנים. כשחזרתי בתשובה ניגנתי בלהקת חתונות דתית. הרגשתי שהמוזיקה שלי היא לא ברמה הזאת, והיא לא רוחנית מספיק. שהיא מונעת מאגו. התכחשתי אל עצמי".
לפני שבע שנים, בתהליך ארוך ואיטי, חזר פיינגולד לנגן. בתור התחלה הוא הוציא את הפסנתר לסלון, והתחיל לנגן שעה ביום. אשתו ביקשה שינגן מנגינות, אבל בתחילה הוא לא הצליח לנגן שום דבר מלבד סולמות. רק אחרי הסולמות הגיעו המנגינות מפעם ושירים שכבר הספיק לשכוח. לאט־לאט עבר על החומרים הישנים שלו וכתב חדשים, התייעץ עם שולי רנד ועם אמנים נוספים. בין היתר יצר דואט עם אביתר בנאי, "לא תיפול רוחי". את היצירות שאסף כינס תחת שם זה לאלבום הראשון שלו.
את הריאיון קוטעת שיחת טלפון מהמלבישה של המופע "אבדת בת מלך". פיינגולד מתלבט איתה לגבי הבדים והצבעים. בגלגול הקודם שלו כזמר חילוני הקפיד על הופעה מוחצנת ומעודכנת. "היינו מתלבשים בלהקה כמו לד זפלין", הוא נזכר בחיוך. כשהתחתן וחזר בתשובה אשתו שלומית העלימה לו בכל ניקיון פסח חלק מהבגדים, עד שהם פשוט התפוגגו מהארון שלו ומחייו. "היום היא מכה על חטא, ואומרת לי 'אתה צריך להתלבש מגניב כמו פעם'. בכל פעם חשבתי לשמור חלק, אולי לפורים. בסוף הכול נעלם. גם התמונות מפעם וההקלטות. אין תיעוד, כאילו מחקתי את מי שהייתי".
יומן מסע
"אבדת בת מלך" נולד כשחבר הציע לפיינגולד ליצור אלבום לילדים. הוא החל לחשוב על סיפור אוניברסלי שידבר לילדים ולהורים שלהם, לצעירים ולמבוגרים. "לקח לי בדיוק ארבע שניות לדעת שזה יהיה סיפור אבדת בת מלך". הוא סרק את הסיפור בחיפוש היכן צריך להיות שיר, ואיזה שיר צריך להתאים לטקסט. את ההשראה שאב שוב מהרב ארז משה דורון, שסיפר לו שכאשר הוא כותב ספר הוא כותב קודם את שם הספר, אחר כך את שמות הפרקים, ורק אז יוצק את התוכן. לאט־לאט כתב שיר ועוד שיר, ותוך כדי יצירת האלבום, הבין שהוא רוצה גם להעלות מופע על הסיפור שבתוכו ישובצו השירים.
"באותן שנים ששכחתי מהחלום שלי, ישבנו באיזה לילה כמה חברים עם הרב ארז, והוא סיפר סיפור מ'סיפורי מעשיות'. הוא התעכב על איזה משפט ושאל, מה בעצם הכוונה? למה הדמות פה אומרת ככה? מה הוא מרגיש? ואז עניתי מה שחשבתי, והרב ארז אהב את הפירוש שלי. הוא אמר לי 'אולי תכתוב פירושים שלך על סיפורי מעשיות?'. אז אמרתי, 'אני? מה פתאום…'. אבל הנה, זה מה שעשיתי. הפרויקט הזה הוא הפירוש שלי לסיפור 'אבדת בת מלך'.
"רבי נחמן אמר על הסיפורים שלו שאפשר לפרש אותם איך שבא לנו, כל עוד זה לא סותר את ההלכה, ושאם מישהו אי פעם יקרא את אחד הסיפורים וירגיש שזה עליו, אז שיֵדע שלכך בדיוק הוא התכוון. אני מקווה שמי שיראה את המופע ימצא בסיפור הזה גם את עצמו וישאב ממנו השראה להמשך המסע שלו".
השבוע, כאמור, יעלה עם המופע במסגרת פסטיבל הפסנתר בתל־אביב, אבל הוא גם חולם לכבוש איתו את הבארבי ואת זאפה. "אני מאמין שזה יכול לדבר לכל אחד, כי לכל אחד יש מטרה שהוא רוצה להשיג, חלום שהוא רוצה להגשים. לי אישית היו עסק ומשפחה, חיים תורניים עשירים, לא היה חסר לי כלום. לכאורה זה המצב הכי בעייתי, כי אתה לא רוצה להיות כפוי טובה, אבל כן, בתוכי התבאסתי על משהו שרציתי לעשות בגיל 16 ולא קרה, והנה העזתי. אצלי זו המוזיקה, אבל לכל אחד יש את הדבר שחסר לו".
לידת השירים לאופרת הרוק ולאלבום לא הייתה קלה. פיינגולד בנה סיפור מסגרת, וניסה לשבץ לתוכו שירים מתאימים. לצורך כך נפגש עם חברו רן תדהר. כל פגישה התחילה בנשנושים ובירה, כששלומית מעודדת אותם מהצד: "זה מדהים, הולכים לכתוב מחזמר, זה יהיה גדול!".
"וכל ערב אותו הסיפור. אני אומר: היום נכתוב את השיר הזה והזה, הוא אמור להיות על כך וכך. ואני מתחיל להציף מנגינות. כל המנגינות מהשנה ההיא שלא התאימו לאלבום, אבל איכשהו לכאן הן התאימו. ואחרי שהכרזתי מה אנחנו אמורים לעשות, הבנו שבעצם זה חסר סיכוי. אין שום דרך שבה נצליח לכתוב את השיר הזה. שעתיים־שלוש אחר כך, עדיין אין כלום, אבל לפחות אנחנו מבינים שמה שעובר עלינו עכשיו זה בדיוק מה שעובר על הדמות בסיפור. הוא מחפש משהו שלפי כל היגיון אי אפשר למצוא.
"ואז אשתי, גמורה מעייפות, הולכת לישון, אומרת לילה טוב. ורגע לפני שאנחנו מתייאשים, פתאום יורד אלינו שיר. או שלפחות בשעה הזאת אין לנו כוח בכלל לחשוב אם זה זה או לא. אז כותבים אותו, ובבוקר אני משמיע לשלומית וזה טוב. ככה 13 פעמים, בכל שיר". לצידו של פיינגולד יופיעו גם מרדכי צבי שמרלינג על הגיטרות והשירה, שחם אוחנה בשירה ובס, ונדב לוזיה על התופים.
שלושת ילדיו של פיינגולד עדיין קטנים, אבל כבר מראים ניצנים מוזיקליים, ובעיקר טעם מוזיקלי משובח. "המלמד בחיידר של הבן שלי ביקש מהילדים שייתנו לו שיר על דוד המלך. הבן שלנו הציע את 'גוליית' של כוורת. הוא שומע גם ביטלס ואלטון ג'ון. יש לו טעם".
