היי אריאל, ספר לי על העמותה שבראשה אתה עומד.
"'תימורה' קמה לפני כעשרים שנה במטרה לתת מענה לצורך של בני נוער מהציבור הדתי־לאומי שלא מצאו את מקומם בבתי ספר רגילים ובישיבות תיכוניות. בתחילת הדרך עוד לא היה שם לתופעה, ולכן בשנים הראשונות הייתה עבודה מורכבת מאוד, בעצם הנכחנו תופעה שלא מעט אנשים לא האמינו שקיימת במחוזות הציבור הדתי".
כלומר, מין עצימת עיניים ומחשבה שהתמודדות עם תופעת נוער נושר לא שייכת בכלל לאזורים דתיים?
"החברה הדתית־לאומית בכלל לא העלתה על דעתה שהאתגר הזה הגיע לפתחה. זו חברה אידיאולוגית שהאמינה שהילדים שלה, התוצרים החינוכיים שלה, במקום אחר. הכרחנו אותה להתחיל להיפגש עם תופעות של ילדים שמתגלגלים ממסגרת למסגרת ומוצאים עצמם משוטטים ונכנסים למצבי סיכון, בהתחלה באזור המגורים בערים הגדולות וביישובים, ואז מגיעים למרכז העיר בירושלים. זו הייתה תופעה שלא היה לה שם. גם אנחנו בעצם לא הבנו את היקף התופעה".
אז מה כן מתחיל לקרות?
"זה התחיל במשהו מקומי, כמסגרת אקסטרנית, אבל פתאום הבנו שזו תופעה של נוער נושר עם מאפיינים ייחודיים מאוד. החבר'ה אמנם נראים אותו דבר כמו בני נוער חילונים שמשוטטים, הרחוב הוא אותו רחוב, הוא לא מבדיל בין מגדר או מגזר, הסיכונים אותם סיכונים, אבל – וזה דבר שלקח לנו זמן להבין – כשפוגשים את הנער או את הנערה בשורש, בעומק, המרכיבים שונים. הבנו שצריך להתחיל לעבוד אחרת ולפתח תפיסת עולם ייחודית לנו שתאפשר לפתח תהליכים המותאמים לבני הנוער שלנו. בהתחלה התמקדנו בבני הנוער שנמצאו בקצה הרצף החינוכי־טיפולי בציונות הדתית. באבנת הקמנו את המסגרת הראשונה לבנים – 'יפתח', ולאחר מכן הקמנו את 'מחול', מסגרת מקבילה לבנות ביישוב מחולה, שזו בעצם אותה מסגרת, אבל המסגרות, כמו מסגרות דתיות אחרות, נפרדות לנערים ונערות. שתיהן מסגרות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה. במופע החיצוני של כל אותם נערים ונערות יש ניתוק וקושי גדול מהבחינה המשפחתית, הם נמצאים בשבר גדול מאוד, אבל החוויה הפנימית שלהם היא של שייכות למגזר".
זה מעניין מאוד ואפילו מפתיע, איך אתה מסביר את זה?
"מפתיע מאוד. וזו דוגמה למרכיבים שעליהם דיברתי שחייבו אותנו לפתח תפיסה ייחודית. כשנפגוש נער או נערה ברחוב – ההנחה הראשונית היא שהם רוצים לברוח, שהם רוצים משהו אחר – הם מורדים בבית, במשפחה ובקהילה. לקח לנו שנה־שנתיים להבין שהסיפור של אותם נערים ונערות הוא הדרה מהחברה ולא יציאה במכוון. הם משלמים מחיר על לא עוול בכפם על כל מיני תופעות ועניינים שחוו. חלק גדול מהתופעות שפגשנו בתחילת הדרך נעו סביב מקרים של טראומה של טרור: בהם נערים ונערות שפגשו את הלחץ והמתח של הטרור בכבישים, ילדים שהיו בתוך אירועי טרור או סביב אירועי טרור, נערים שאיבדו בני משפחה והתפרקו. בהמשך הבנו שישנן עוד תופעות שמתלבשות על הטראומה הזו, עוד אירועים עמוקים יותר שנכחו ברקע, שכן מתוך משפחה של חמישה או תשעה ילדים – זה קרה דווקא לו, אבל הסיבות למה ילד הגיע הן פחות משמעותיות".
הסיבות פחות משמעותיות? הטיפול לא יהיה שונה בהתאם לסיבות?
"ברור שכן, הן משמעותיות מאוד לטיפול, אבל פחות למה שהציף אותן על פני השטח. היום אפשר לומר שהמציאות לגמרי שונה. כלומר, אם תיכנסי לכיתה נורמטיבית תפגשי מנעד של כל אותן תופעות שתפגשי אצלנו – גירושין, הורה שנפטר, ילד שעבר התעללות פיזית, רגשית, אפילו מינית – אז מה ההבדל בין ילד שנמצא בכיתה רגילה ונמצא בפוטנציאל נפיצות לילד שנמצא אצלנו? מניסיוננו, זה קשור לעוצמה ולאיתנות של העורף המשפחתי. הרבה פעמים כשהעורף המשפחתי נחלש, יש שבר שקשה מאוד לרפא, והילד הוא הראשון שמשלם את המחיר.
"המסגרת השלישית שפתחנו היא 'נעלה' בביתר עילית -תיכון טכנולוגי לנערים מבתים חרדיים שאינו פנימייתי. מפוקח על ידי המחוז החרדי במשרד החינוך. מצאנו שנערים חרדים במקרים רבים מוצאים מהבית ומהקהילה מוקדם ומהר מדי, ולכן המטרה שלנו שם היא להשאיר את הנערים במרחב הקהילתי. זה אתגר מורכב, אבל היום, אחרי 5־6 שנים של עבודה יחד עם הקהילה, העירייה, הרבנים וההורים, אנחנו מצליחים לראות ברכה בתהליך הזה. אנחנו מצליחים להשאיר את הנערים בבית וגם פותחים להם עתיד טכנולוגי, שנותן אופק להשתלבות עתידית עצמאית בקהילות האם שבהן הם גדלו ובחברה הישראלית בכלל".
"החברה הדתית–לאומית בכלל לא העלתה על דעתה שהאתגר הזה הגיע לפתחה. זו חברה אידיאולוגית שהאמינה שהילדים שלה, התוצרים החינוכיים שלה, במקום אחר. הכרחנו אותה להתחיל להיפגש עם תופעות של ילדים שמתגלגלים ממסגרת למסגרת ומוצאים עצמם משוטטים ונכנסים למצבי סיכון"
מהי בעצם תפיסת העולם שלכם?
"אנחנו קוראים לזה עבודה מתוך קשר או בתוך קשר. משחקים עם הבי"ת והמ"ם. הנחת העבודה שלנו היא שכל החיים שלנו כבני אדם סובבים סביב מערכות יחסים, אנחנו נולדים לתוך קשר, צומחים מתוך קשר וגם מסיימים את חיינו מתוך קשר. מערכות יחסים זה כל מה שיש לנו. הורים, סביבה משפחתית ראשונית, משפחה מורחבת, חברים, בני זוג, עבודה, יחסים שלנו עם עצמנו, עם העולם הפיזי, הקוסמוס, אנשים מאמינים נמצאים במערכת יחסים גם עם א־לוהים. ההנחה היא שהכול מתנקז למערכות יחסים והן המצע הפורה, הרחב והמרכזי שדרכו ניתנת לנו אפשרות להתפתח כבני אדם. כשנער פוגש איש צוות, בהתחלה הוא יביא למפגש את הדפוסים הישנים שלו, תגובות שהן 'ברירת המחדל' שלו. וכשאיש צוות עובד איתו, קורה שהנערים יכולים לעשות דבר אחד ולצפות לתגובה מסוימת שלה הם רגילים ופתאום הם יקבלו תגובה שונה, בלתי צפויה ויתחילו להתבלבל. שם, ברגע הזה, מתחיל התיקון".
כלומר, כשנער למשל יצעק ויהיה רגיל לקבל תגובה מתוך סמכות, ופתאום יפנו כלפיו קבלה או הבנה או אהבה – זה ישנה את ברירת המחדל שלו?
"אנחנו משתמשים במושגים של החזקה. אנחנו מנסים להוריד מהם את משקל־היתר הרגשי שכרגע לא מאפשר להם לשנות כיוון. או לשמור עבורם חלקים קריטיים לריפוי שהם כבר לא מאמינים שקיימים. אתן לך דוגמה. הנערים שלנו ביפתח מגיעים ממקום הישרדותי, יש בהם ייאוש מהעולם. מבחינתם, ההורים בגדו בהם, עולם המבוגרים בגד בהם, החוויה שלהם היא ממש חוויה של חושך. אז אנחנו קודם כול מחזיקים בשבילם את התקווה שיהיה בסדר, שיש בעולם חלקים רבים של אור ושגם הוא, הנער, בעבודה נכונה יוכל שוב להתחבר למקומות הללו בתוכו ומחוצה לו. אנחנו נאמר לו: 'יהיה בסדר, אני מבטיח לך, למרות כל מה שאתה מרגיש כרגע'. אני לא מתרשם מהצורה שבה הוא מדבר או מההתנהגות שלו. אני יודע שמעבר לקליפת הרגשות וההתנהגות הקשה שהוא מפנה אליי יש משהו חי ונושם שאני צריך לגעת בו ושאם אגע בו נכון, ברגע שהוא יתחיל לזוז, זה ישנה את עולם הרגש.
"אם הוא מקלל וטורק דלתות – אני לא נרתע ולא נבהל. במערכת חינוכית יגידו לו 'צא מהכיתה!' – בעולם החינוכי הרגיל יש הרחקה אם ילד לא מתנהג כשורה. אצלנו אנחנו מנסים להחזיק עבור הנערים את ההתנהגות הלא־מווסתת רגשית, לשהות איתם יחד בתוך הרגע הכאוטי הזה. עד כה כל פעם שהם התנהגו כך, הסביבה דחתה או ריסקה אותם. אנחנו מראים להם שאפשר גם אחרת. זה הרגע שמאפשר להם תמיכה שבסופה הם לומדים את אומנות הוויסות הרגשי התקין. במקרים הקיצוניים זה מפחיד ומורכב. לא נעים לעמוד מול נער או נערה שמתפרקים, אבל אנחנו צריכים להחזיק את מכלול הרגשות הללו בשבילם עד שהם יתחזקו ויוכלו לעשות זאת עבור עצמם".
פרט עוד לגבי תפיסת העולם החינוכית שלכם.
"כשאני מדבר על מערכות יחסים אני מדבר על כל אנשי הצוות במרחב הפנימייתי או הבית־ספרי: מדריך, רכז, מורה, אב בית, המנהל. כל אנשי הצוות מוכוונים לדבר הזה, וגם כל אנשי הצוות עוברים תהליך כמו הנערים והנערות. מה שקורה הכי למטה, קורה גם בראש הפירמידה. כל נער מקבל בכל מסגרת שלושה עוגנים: מפגש חניכה הקשור להתנהלות היומיומית, מפגש דינמי שהוא יותר טיפולי, ומפגש קבוצתי – התפתחות אישית לא מספיקה כי אנחנו לא לבד על הפלנטה. בתפיסה שלנו. הכותרת שנתנו לתפיסת העבודה הזו היא 'החינוך הדינמי', לקחנו את זה מהטיפול הדינמי. אנחנו מאמינים שחינוך במהותו שייך קודם כל לממד הרגשי־נפשי".
"אם תיכנסי לכיתה נורמטיבית תפגשי את כל אותן תופעות שתפגשי אצלנו – גירושין, הורה שנפטר, ילד שעבר התעללות פיזית, רגשית, אפילו מינית – אז מה ההבדל בין ילד שנמצא בכיתה רגילה לילד שנמצא אצלנו? מניסיוננו, זה קשור לעוצמה ולאיתנות של העורף המשפחתי"
הטיפול הדינמי לא כל כך פופולרי היום. כולם רוצים סי־בי־טי.
"יש שני נתיבים לעבודה העצמית הפנימית. מבחוץ פנימה, או מבפנים החוצה. הגוף והנפש מחוברים ולכן ההשפעה היא דו־כיוונית, תמיד. לכן ברור שיש מקום לאופן העבודה הזה. הניסיון שלנו מראה שכדאי להתעקש על נתיב שינוי פנימי שמשפיע על החוץ. ראינו שההשפעה של שינוי שמקורו בעולם הרגשי־נפשי היא עמוקה ויציבה יותר לאורך זמן.
"ילדים ששבעו נחת זרוע של מבוגרים בתוך עולם מורכב הם הילדים הכי רגישים, בעיניי הם כמו המינים המשונים בהתפתחות אבולוציונית. אתה שואל – למה צריך כזה? אבל יש דור שמחבר בין שלב אבולוציוני אחד לאחר. במובן הזה אני חווה אותם כמו גשר שמחייב אותנו לדלות ממעמקים, לעשות חיבורים".
איך בעצם מציבים גבולות בעבודה מתוך קשר? איפה עובר הגבול?
"אנחנו לא מדברים על מקומות לא גבולניים. עבודה מתוך קשר משלבת גבולות ברורים משלה. אחד הדברים שאני שומע הרבה פעמים מאנשי צוות מתחילים זו השאלה 'איפה הכלים?!' יש חוסר הבנה. הם רגילים למקום שעושה הבחנה במפגש בין הילד למבוגר. יש כיסא, שולחן, ילד. למה? כי זה מפחיד באמת להיפגש עם עולם הנפש של מי שיושב מולך. הכלים שאותו איש צוות מתחיל יחפש אלו: ענישה, איך אני שולט, איך עושה סדר. אנחנו אומרים לזה לא. תיפגש עם הילד. אם הוא צורח, תחלק את הצרחות שלו למנות קטנות של דיבורים. אתה נותן לו פרשנות, את האפשרות להיות מובן.
לפעמים הילד בלתי נסבל ואתה אומר לו: 'אם תדבר אליי ככה עוד פעם אנחנו נפסיק, וכדי שאני אירגע ואתה תירגע לך לחדר שלך וניפגש מחר שוב'. דבר ראשון, נתת לו גבול. דבר שני, לא התפוצצת עליו ואמרת 'עכשיו תעוף לי מהעיניים'. זה לא נתק. הנער שמרגיש בדרך כלל שקוף לאנשים, יודע שאני מחזיק אותו בראש כמה ימים. אף פעם לא מכים כשהברזל חם. כשאתה פוגש את הילד שלך שעושה בלגן אתה שם לו גבול ואומר לו 'לך תירגע בחדר אבל אחר כך בוא נדבר על זה'. החוכמה היא לגעת אחר כך בחומרים האלו. לא לתת להם להתמסמס. העוצמות הרגשיות שעולות שם פעמים רבות לא מתבררות. אחת האמירות הנוקבות שמנסים להנחיל לאנשי הצוות היא שהעמדה היא עמדה הורית, אני לא רוצה עמדה הוראתית".
מורים צריכים להוות תחליף להורים? זה בכלל אפשרי?
ילד צעיר שנכנס לכיתה, יושב מול מורה. המורה רואה ילד. הוא רואה אמא, שמדברת איתו בשפה לא מובנת. היא נחמדה מאוד. אבל היא לא אמא אלא משדרת בתדר אחר – נראה לי שממש כאן מתחילה הדרמה שרבים מאיתנו בהמשך מנסים לשפר או לרפא. אחד הדברים שמטרידים אותי ברמה האישית הם בתי הספר של המחר – לצערנו הרב ילדים היום בגיל שלושה חודשים כבר נכנסים למעון. זה לא ממש נורמלי. אבל זו המציאות, ואנחנו כאנשי החינוך חייבים להבין מה המשימה שלנו. ממה שלמדנו מתוך העבודה רבת השנים עם אוכלוסיית הנערים והנערות שלנו שתפקידם של בתי הספר ואנשי החינוך משתנה באופן דרמטי. בתי הספר לא יכולים להסתפק רק בהנחלת ערכים ובמתן ידע. כל אלו חשובים אך הם לא העיקר – כי מה זה יעזור אם בתשתית לא יינתנו מיומנויות הבסיס הרגשיות? המיומנויות הרגשיות הנדרשות מאיתנו בסביבת החיים העכשווית הן מורכבות ועמוקות כך שגם אם יש עורף משפחתי תקין, לא תמיד הוא מספיק כדי להקנות אותן במלואן.
"אנחנו לא מחליפים את ההורים. ממש לא. אנחנו כמערכת שליחים שלהם מצד אחד, ומצד שני גם צריכים להיות מוכנים לסייע להם במקומות שבהם הם צריכים את ההשלמה וההכוונה. בעיקר אנחנו צריכים להבין שעלינו האחריות לדאוג שהתהליך הרגשי מתקיים. אם העורף המשפחתי מספק אותו זה מצוין, אבל אם לא, עלינו לדאוג להיות שם כדי שלא יתפספסו הדברים. אנחנו בדור שחייבים לעזור בו להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. זו לא מלאכה פשוטה, לדאוג ליצירת קשרים איכותיים בין הדורות".
