מושכל ראשון, יודע כל הורה מתחיל, שחיית מחמד מכל זן שהוא תתקבל על ידי הילדים בהתלהבות. בדיוק אחרי שבוע תדעך האהבה, והמעמסה תיפול על כתפיו השחות לעבוד ולכבד, להזין ולפרנס ולטייל ולספק את כל צורכי החיה כדרך כל הארץ.
לכן לא התרשמתי ממתקפת הטרור הרגשי שהקטן עשה לנו בחצי השנה האחרונה. יום־יום הוא חזר על המנטרה: "אבא תקנה לי כלב הוא יהיה רק שלי מבטיח מבטיח לטפל בו ולהוציא אותו לטיול שלוש פעמים ביום ומבטיח לעשות לו אמבטיה מדי שבוע, אני אקח אותו לכל מקום והוא יהיה רק שלי מבטיח". ואני יום־יום חומה בצורה של סירוב עיקש.
אבל גם הילד עיקש בדרכו שלו, עד שערב אלול אחד תלה בי עיניים לחות ולחש: וגם אין לי אח קטן. הס הושלך בסלון. הו לא, נערכתי לענות, אל תלך במורד השביל הזה חביבי, מישהו צריך להיות האחרון במשפחה הזאת. אבל האישה הקדימה אותי. מייבי איטס א גוד איידיאה? פנתה אליי נרגשות בשפתנו הסודית, איט וויל בי סו קיוט אנד דה בוי וויל לרן טו בי ריספונסיבל.
התחמן הקטן זיהה את הפרצה ופרט לה על המיתר האמהי החשוף שמהדהד בנפשה של כל אישה בעשור הרביעי לחייה. לא משנה כמה ילדים יש לה, הידיעה שגמרנו את הפרק הזה בחיים לא מניחה והכמיהה ליצור רך ותלותי תקנן בה כנראה לעד. לא נשמה, נזעקתי, זה לא רעיון טוב, כי בסוף אני אצטרך לטפל ויש לי כמה דברים חשובים יותר על הראש מגור כלבים מציק ונשכן. בסדר, היא ענתה, תבחר: כלב או תינוק?
החגים חלפו עברו והנה ברוך השם תינוק אין אבל גור כלבים נמרץ יותר מדי העונה לשם קיגל יש, ואם אתם מזדמנים לשכונה שלנו באישון לילה ורואים גבר בדמי חייו מחכה לכלב קטן שיעשה את צרכיו על הדשא של השכן, אל תהיו זרים ותגידו שלום.
אבאל'ה, בוא
לא צריך להיות מתכנת ברמה של ביל גייטס כדי לדעת ש'אחרי החגים' זה קוד, אף אחד לא באמת מצפה שתפצח עכשיו בדיאטה
איור: ליאור מוניץ
למה לא עכשיו? /// ניר מלבוגט | 37 | +3
האם היה לי שקל על כל הבטחה שאני מפזר לילדים, בלי כיסוי, רק כדי לתמרן אותם לרצונות שלי – כנראה שהייתי מכסה את המשכנתא. "מי רוצה שוקולד? אז קודם תיכנסו להתקלח". כאבא, אני לא מאשים את עצמי. אני גדלתי ככה, כילד דחיין. היו שיעורים? "כן, אעשה אותם אחר כך". אתה נכנס להתקלח? "עוד מעט". אף פעם לא עניתי ב"כן", "עכשיו" או "בטח".
עכשיו זה פוגש אותי מצידו השני של המתרס, כשהדחיינות נשארה איתי גם כאבא. אפשר ארטיק? "לא היום"; אפשר שחברה תבוא אליי? "אולי מחר"; אבא, אתה יכול לבנות איתי פאזל? "עוד מעט"; וגם בזוגיות כשאני נקרא לדגל וצריך לתלות כביסה, אני דוחה את זה, לעומת אשתי שלעולם לא תלך לישון עם כיור שאינו ריק מתוכן.
ואני שואל את עצמי לפעמים, למה? למה לא ליהנות מהרגע? למה לא לנצל הזדמנויות כשהן נקרות? הרי הרווח מזה הוא נקי וברור לשני הצדדים. יש אנשים שהם דחיינים במקרים רבים, והכי נפוץ זה כמובן "ממחר דיאטה" או "אחרי החגים". הפעם, ולרגל השנה החדשה שהחלה, אני בוחר להיות פחות דחיין בכל מה שקשור לילדים שלי. לשבת לקרוא איתם משימת קריאה מבית הספר על חשבון זמן נטפליקס או משחק של מנצ'סטר יונייטד, לטייל איתם, לחוות איתם והכי חשוב לא לגדל את הילדים שלי כדחיינים.
התובנה הכי גדולה שלי בנושא היא להפסיק עם המשפט "אין לי זמן", כי לכולנו יש 24 שעות והשאלה היא מה אנחנו עושים איתן. רק כשנולד לי הבן השני הבנתי כמה זמן פנוי היה לי בילדה הראשונה, וכשהשלישי נולד כבר קיבלנו תואר ראשון בלוגיסטיקה מבית החולים. אז כל ילד והזמן שלו. מאחל שנה ללא דחיינות לכולנו, מהפוליטקאים ועד להורי הגן והמעון.
האם היה לי שקל על כל הבטחה שאני מפזר לילדים, בלי כיסוי, רק כדי לתמרן אותם לרצונות שלי – כנראה שהייתי מכסה את המשכנתא. "מי רוצה שוקולד? אז קודם תיכנסו להתקלח". כאבא, אני לא מאשים את עצמי. אני גדלתי ככה, כילד דחיין. היו שיעורים? "כן, אעשה אותם אחר כך". אתה נכנס להתקלח? "עוד מעט". אף פעם לא עניתי ב"כן", "עכשיו" או "בטח".
