הרב יוסף מוראד הוא מתיר העגונות האולטימטיבי. זה שמשכנע ברכות, מאיים בנחישות, חוצה יבשות, כובש ערים ומדינות ועושה הכול, הכול, כדי שהבעל העקשן והשפל יואיל בטובו לשחרר. בכל פרק מנסה מוראד לסייע לאישה אחרת. כל אישה וסיפורה המורכב – חוזרת בתשובה שהתחתנה "בכאילו" בשביל פטור מהצבא; עובדת סופרמרקט חלשה ומושפלת שמעוניינת לפתוח פרק ב' ולהביא ילדים לעולם; עולה מרוסיה שגונבת מחמותה את אלבום החתונה בשביל רמזים, אולי ניתן יהיה לפסול את הכתובה – וכן הלאה.
הרב יוסף (אביב אלוש המצוין, שעם הזקן והמשקפיים הפך דומה להפליא לעמוס תמם של "סרוגים") הוא איש טוב, האמונה שלו תמימה ולמרות זאת (ואולי בזכות זאת) הוא נכון לעקוף את הכללים היבשים כדי לסייע. לא תמיד הוא מצליח, והלב נצבט כשנזכרים שעבור לא מעט נשים הסיוט הזה הוא המציאות. לזכות היוצרים (תמר קיי, יוסי מדמוני ודוד אופק) יצוין כי אגף העגונות שבמסגרתו פועל הרב יוסף (יחידה אמיתית לחלוטין, דרך אגב) ובתי הדין עצמם מוצגים באופן אמין ומכבד, ויחסית נטול קלישאות.
בכלל, ליוצרי הסדרה זכויות רבות בפועלם היצירתי – תמר קיי אחראית על סדרת הרשת המרגשת "פני זקן" ואילו יוסי מדמוני ודוד אופק שיתפו פעולה פעמים רבות בעבר, החל מ"בת ים – ניו יורק" וכלה ב"30 ש"ח לשעה", הסדרה הישראלית הכי טובה שמעולם לא צפיתם בה. שלושתם ממשיכים יחד במסורת המוצלחת של הפניית הזרקור לגיבורים אמיתיים, יומיומיים, לא תל־אביביים אבל גם לא סטריאוטיפיים־פריפריאליים. גיבורים בעלי כוונה טובה וקרבה לאדמה, בעלי אמונה סדוקה, שהחיים טופחים על פניהם אבל הם תמיד ממשיכים קדימה. בחירה זו מובילה לחוויית צפייה מסקרנת. מבחינת התחושה שמתעוררת, העלילה והדמויות לעיתים רחוקות ולעיתים הכי קרובות בעולם.
עם זאת, העבודה המרתקת של הרב מוראד היא רק מחצית הכוס המלאה של מתיר עגונות. המחצית השנייה עוסקת בחייו הפרטיים ובעיקר ביחסיו עם אשתו חנה (אביגיל קובארי). ארבע שנים שהשניים מנסים להביא ילדים ללא הצלחה, וחנה הסוכרתית והחיוורת לא מצליחה להיכנס להיריון. כל זה הוא רק הרקע לסודות אפלים בהרבה. עמוק לתוך הפרק החמישי של הסדרה, ודמותה של חנה עדיין נותרת חידתית. מי היא בעצם חנה? חרדית מבית טוב שהחריגה מהנורמה הפכה אותה בודדה ומבולבלת, או יוצאת בשאלה בארון שרק מחפשת דרך לברוח מעולם שהולך וסוגר עליה? זו, כאמור, לפחות בשלב הזה, נקודת התורפה של הסדרה.
דמותה של חנה אינה מעוררת אמון והזדהות, לא ברור מה מניע אותה, והיחסים עם כל הסובבים אותה (הוריה, אחיה והרב יוסף עצמו) רדודים מאוד וכמעט נטולי רגש. הדרך שבה היא מפלרטטת עם גבר חרדי נשוי אחר במהלך הפרק הרביעי, באופן תל־אביבי לחלוטין (שכולל הרבה יין, ברנדי ומוזיקה), לאור יום ובלי יותר מדי חרטה לאחר מכן, לא מוסיף. האם מדובר בסיבוב נוסף בסגנון "אוטונומיות"? סדרה בעלת פוטנציאל עצום, שככל שדמויותיה הפכו לקלישאות חילוניות על חרדים בתחפושת, הצפייה בה הפכה בלתי נסבלת? מוקדם לקבוע. אפשר רק לקוות שככל שדמותה של חנה תעמיק ותיחשף יותר, הדינמיקה בינה ובין הרב יוסף תהפוך מורכבת והתחושה הכללית תשתנה לחלוטין.
מתיר עגונות כאן 11, רביעי, 22:15   
