קוראים לי איציק הסיני

כשאיציק הסיני קורא לך "אחי", מדבר על קומבינות ואפילו אומר את צמד המילים "סוג של" – אתה כבר בטוח שהוא ישראלי מבטן ומלידה. אפילו המבטא שלו לא מסגיר את העובדה שאיציק הסיני הוא באמת סיני. הוא נולד בשם שי שיאוצ'י, והיום עובד ברדיו הבינלאומי של סין במחלקה – איך לא – העברית.

כשאני מחמיא לו על העברית שבפיו הוא לא מופתע. "אמרו לי שיש לי עברית משובחת", הוא עונה, "התחלתי ללמוד עברית באוניברסיטת סין לתקשורת ב־2005. היו לי כמה אפשרויות בחירה. ללמוד יפנית לא רציתי כי היו לי זיכרונות ילדות רעים מהסיפורים של אם סבתי על הטבח שביצעו היפנים בסינים במלחמת העולם השנייה, ממש כמו שהגרמנים רצחו מיליוני יהודים. שפות אחרות כמו גרמנית, צרפתית או ספרדית היו די פופולריות בסין, אבל אני חיפשתי משהו שונה, אתגרי. ראיתי שמלמדים עברית. לא ידעתי מה זה או היכן מדברים את השפה הזו. היה זה סבי שגילה לי שזו שפתם של היהודים שהם עם חכם מאוד, שיודע לעשות עסקים, כך שאם אבחר בעברית יהיה לי מה לעשות בחיים. אמרתי לעצמי 'סבבה, בוא נלמד עברית'".

אז איך אומרים סבבה בסינית?

"פיי־שאו האו", הוא צוחק.

העברית שבפיו של איציק (33) רהוטה וצחה, ולא נשמעות בה אפילו השגיאות המכעיסות של בני דור המילניום. הוא לא אומר "אני יבוא לישראל", אלא "אבוא", וכאשר אני שואל אותו כמה תלמידים היו בחוג לעברית באוניברסיטה הוא עונה "ארבע עשרה", אך מיד ממהר לתקן: "אומרים ארבעה עשר".

שנתיים הוא למד עברית באוניברסיטה ולאחר מכן הגיע לישראל ללמוד שנה נוספת. המרצה, שאותו הוא מעריץ עד היום, דיבר איתם עברית מהרגע הראשון, בלי מילה אחת באנגלית. "בתחילה ניסינו לנחש מה הוא אומר. גם לא הבנו שעברית כותבים מימין לשמאל, אבל הוא ידע כיצד ללמד והתייחס אלינו כמו אל ישראלים. הוא הציע לנו לבחור שמות עבריים ורשם על הלוח שורה של שמות תנ"כיים. אני בחרתי ב'יצחק' כיוון שבשמי הסיני יש סימנית (אות בכתב הסיני – מ"ט) שמשמעותה צחוק. כשהגעתי לישראל ב־2007 אמרו לי: 'יו, לקחת שם של קשישים'. לא ידעתי, אז בחרתי ב'איציק'".

איציק נשוי ארבע שנים, עדיין ללא ילדים. הוא בן יחיד, כמיטב מסורת הילד היחיד במשפחה הסינית. אביו הלך לעולמו לפני עשרים שנה ואמו נישאה מחדש. לאשתו דווקא יש אח מבוגר יותר, שכן משפחתה התגוררה באזורים הכפריים שעליהם לא חלה גזירת הילד האחד.

העברית היא כלי העבודה שלו. "בכל יום אני צריך לדבר עם ישראלים, לעשות תוכניות, להפיק סרטונים עבור הצופים שלנו שרובם ככולם הם ישראלים".

"לא מבינים אותנו"

ברדיו הבינלאומי של סין (CRI), שהוקם לפני 75 שנה, עובדים 3,000 איש. המחלקה העברית הוקמה לפני עשור ומונה שלושה עובדים כשלכולם שמות עבריים: איציק, דנה ויעל. לצוות היה ברור כי אין כל תכלית להפיק תוכניות רדיו שלא יגיעו לאוזני האנשים בישראל. "אנשים רוצים לראות מה קורה, ולכן החלטנו שלא נעשה רדיו אלא נפיק סרטוני וידיאו מקוריים שיספרו לישראל על סין ועל החיים בה", הוא אומר.

הרדיו הבינלאומי הוא תחנת רדיו וחברת תקשורת ממשלתית של הרפובליקה העממית של סין, וזו אחת מתחנות הרדיו הפוריות בעולם. היא מונה 30 סניפים ברחבי העולם, כולל בישראל, משדרת יותר מ־1,500 שעות שעות שידור בכל יום ב־61 שפות שונות. בנוסף לשידורי הרדיו מפעילה החברה גם אתרי אינטרנט במספר שפות, בהן עברית, כמו גם עמודים בפייסבוק וביוטיוב.

משימתו הרשמית היא קידום הידידות בין העם הסיני לבין הציבור הרחב בכל העולם. תוכניות הרדיו ואתרי האינטרנט כוללים חדשות, פוליטיקה, כלכלה, מדע וטכנולוגיה, בידור, חברה ותרבות, טיולים ואוכל, כמו גם מידע אנציקלופדי על סין ומידע שימושי למבקרים בה.

ככל כלי התקשורת בסין, גם התחנה הזו מחויבת לעמדת הממשלה בנושאים שונים, כגון מעמדה הפוליטי של טייוואן כחלק בלתי נפרד מהרפובליקה העממית של סין או מעמדה של טיבט. אבל איציק וחבורתו עושים זאת באופן שכלל אינו מאפיין את התקשורת הסינית הרשמית. הם יוצרים סרטונים מלאי הומור, לרוב עצמי, שגם מעניקים לצופים הבנה טובה יותר של סין, תרבותה ואורחות חייה. הם שמים דגש בעיקר על הלך החשיבה של צעירי המדינה שנולדו כבר הרבה אחרי המהפכה התרבותית של מאו דזה־דונג, אל תוך הליך ההתמערבות המואץ העובר על המדינה. קהל היעד של המחלקה העברית הוא הצופים בישראל. לעמוד הפייסבוק שלה יש 37 אלף עוקבים אך התכנים מגיעים לקהל רחב יותר. המטרה ברורה: שיפור תדמיתה של סין באמצעות תכנים המציגים את המדינה באופן חיובי.

קוראים לזה תעמולה, ולא תמיד יש לזה הקשר חיובי.

איציק לא נבהל: "אנחנו רוצים שאנשים ישמעו מה קורה בסין. כמו שבעולם חושבים על ישראל בהקשרים של מלחמה ואלימות כלפי הפלסטינים החלשים, כך חושבים גם עלינו- שאנחנו משתלטים על טריטוריות, מנסים לגנוב עבודות מארה"ב ומה לא. זה לא נכון, צריך לראות מה באמת קורה מהזווית של הסינים".

אני מבין את החשש של האמריקנים. סין צומחת במהירות מסחררת, בתוך שלושים שנה הפכה למעצמה הכלכלית השנייה בעולם וכולם מפחדים ממנה

אבל סין באמת עושה את המעשים הללו, גונבת זכויות יוצרים ומעתיקה מאחרים.

"אני לא אומר שהתופעה לא קיימת. צריך להבין שסין גדולה מאוד. רק בבייג'ינג יש 22 מיליון איש. מיליונים רוצים לפתח ולהרים פרויקטים והם לעיתים לוקחים רעיונות קיימים שאינם רשומים כפטנט, ומבקשים לנצל אותם. טכנולוגיה מפורסמת שאינה רשומה כפטנט מועתקת לא רק בסין, גם באירופה. זה לא הוגן להאשים רק את הסינים בכך. זו האנושות כולה.

"אבל בוא ניקח לדוגמה את חברת התקשורת וואוויי. בחודשים האחרונים היא פרסמה שהצליחה לפתח את טכנולוגיית 5G ובכך היא מובילה לפחות בשנתיים על מתחרותיה בארה"ב ובאירופה. מה זה אומר? שהחברות הגדולות הסיניות יכולות לפתח בעצמן משהו חדש ולא רק להעתיק. נכון שארה"ב תפרה לוואווי תיק והאשימה אותה בכל מיני דברים (השתלת תוכנות ריגול במכשירי הסלולר – מ"ט) ועכשיו היא מבקשת להטיל עליה סנקציות, אבל זה דבר שאינו נכון לעשות. וואווי רוצה להרוויח כסף כמו חברות אמריקניות רבות, והעולם צריך להיות פתוח ולהכיל כמה שיותר מיזמים משותפים".

לדבריך, ארה"ב מנהלת מסע תעמולה לא הוגן נגד סין?

"אני לא רוצה לומר כך באופן מוחלט. אבל המסע הזה בנוי על ההיסטוריה שבה לאורך כל התקופות לא הבינו את סין. אני מבין את החשש של האמריקנים. סין צומחת במהירות מסחררת, בתוך שלושים שנה הפכה למעצמה הכלכלית השנייה בעולם וכולם מפחדים ממנה. לא רק בגלל זה. אנחנו מדינה שיסודה בסוציאליזם ובקומוניזם ואתם דמוקרטיה קפיטליסטית, וברגע שאנחנו נהיים מעצמה אתם מתחילים לחשוש. אני מבין אותם, אבל אומר שאין ממה. ולא טוב הדבר שרוצים לגרום לנו נזק. צריכים להבין טוב יותר אלה את אלה. עד היום שואלים אותי – מה אתם רוצים מהישראלים? אני לא רוצה שום דבר, אבל בין המדינות יש יחסי שותפות המבוססים על יצירתיות וחדשנות. סין גם מנהלת מערכת דומה עם שווייץ. זה הצד היפה כאן".

ושי במזלג

כאשר איציק ביקש לנסוע לישראל בפעם הראשונה התאספו כל בני משפחתו וניסו להניא אותו מכך. "יש שם מלחמות כל הזמן וטילים", אמרו לו. אבל הוא לא ויתר. "למדתי שנתיים עברית ולא עשיתי זאת לחינם. ידעתי שאני חייב להגיע לישראל. זה היה בתקופת האינתיפאדה השנייה, עם כל הפיצוצים והפחד ברחובות. כשהגענו נוכחנו לדעת שזה לא בדיוק כמו שמתארים בתקשורת. גילינו שלא הבנו את ישראל כמו שצריך לפני שבאנו ובעצם עכשיו גילינו אותה מחדש".

"יצאתי עם מצלמה לרחוב והתחלתי לשאול עוברים ושבים מה דעתם. ראיינתי קרוב לחמישים איש ומתברר שכולם למדו מספרים או מהטלוויזיה שהיהודים הם החכמים ביותר בעולם"

איציק מעודד את הסינים לנסוע לישראל. בשנה שעברה, הוא מספר, באו לישראל 105 אלף סינים שחזרו והפכו לשגרירים הטובים ביותר. "ישראל ידועה בסין כמדינה היצירתית ביותר בעולם. סטארט־אפ ניישן. זה מחזק את המותג 'ישראל' וזה בעיניי יפה מאוד".

חלק מהסרטונים של איציק הגיעו לתקשורת הישראלית המרכזית, לערוצים 2 ו־10 בעבר, ועכשיו הם מככבים בתוכנית "צינור לילה" ובתאגיד השידור כאן.

הסרטון הראשון, שצבר חצי מיליון צפיות, נקרא "יהודים חכמים". היה זה אחרי שחבריו הישראלים של איציק נהגו לשאול אותו למה הסינים חושבים שהיהודים חכמים, הרי לא כולם כאלה. "יצאתי עם מצלמה לרחוב והתחלתי לשאול עוברים ושבים מה דעתם. ראיינתי קרוב לחמישים איש ומתברר שכולם למדו מספרים או מהטלוויזיה שהיהודים הם החכמים ביותר בעולם". הסרטון הגיע גם לכלי התקשורת בארץ.

סרטון אחר שזכה לפופולריות רבה הוא זה שמסביר לעם היושב בציון איך להשתמש במקלות אכילה. "כשהגעתי לארץ ראיתי אנשים אוכלים סושי במזלג ובסכין. אמרתי שזה לא בסדר, אתם צריכים להשתמש במקלות. החלטתי להעלות את הנושא לסרטון, והוא זכה ל־300 אלף צפיות".

באחד הסרטונים מתאר איציק את תהליך "הגיוס" שלו לגולני. הוא מתאר בהומור את ניסיונו לבצע פזצט"א, את המטבח הצבאי הכשר ואת המפגש הטראומטי עם רס"ר הבסיס שדרש ממנו לגזוז את שערו

אבל הסרטון הפופולרי ביותר הוא זה שמתעד את הסטודנטים הלומדים עברית מסבירים מדוע בחרו בחוג הזה. התשובות הפתיעו אפילו אותו ואת המפיקה שלו שגם לה יש שם עברי – יעל: "חלקם אמרו שהסיבה היא שהם אוהבים כוכבי קולנוע ישראלים כמו גל גדות. אחרים אמרו שהיהודים חכמים והם רוצים להיות חברים של ישראלים כדי להפוך לאנשים חכמים יותר. מיליון איש נחשפו לסרטון הזה. זה סוג של הצלחה".

אתה מדבר על היהודים החכמים, כשבדרך כלל בעולם מקשרים את חוכמת היהודים עם הצלחתם העסקית, או במילים אחרות – כסף. במקומות אחרים, באירופה למשל, זה תמיד מלווה בנימה אנטישמית. יכול להיות שכך זה בעצם גם כאן, בסין?

"נכון, היהודים יודעים לעשות עסקים וכולם רוצים לשתף איתם פעולה. אבל כאן המצב הפוך לגמרי. פה לא שונאים יהודים אלא מבקשים ללמוד מהם איך אפשר להפוך לחכמים. זה מה שחשוב להם. מפרסמים כאן אינספור ספרים על איך הישראלים מצליחים לנצח במלחמות או לעשות עסקים גדולים. מעריצים כאן דמויות כמו איינשטיין או פרס ואת יתר זוכי פרס נובל. זה ממש לא כמו באירופה".

באחד הסרטונים מתאר איציק את תהליך "הגיוס" שלו לגולני. הסרטון צולם כשהיה בארץ והוא מתאר בו בהומור את ניסיונו לבצע פזצט"א, לעבור קיר מכשולים ("אני לא מאמין שאנשים עושים את זה!"), את עבודות הרס"ר שנדרש לעשות, את המטבח הצבאי הכשר ("לתת לי אורז זה כמו לתת קרח לאסקימואים") ואת המפגש הטראומטי עם רס"ר הבסיס שדרש ממנו לגזוז את שערו ("אמא שלי בוכה עכשיו בסין").

בסרטונים אחרים מועברת החוויה הסינית ודילמות תרבותיות כמו אכילת כלבים, או רכבת הנכנסת לתחנתה הנמצאת בקומה השמינית של בית מגורים גדול ("הרכבת כל כך שקטה, כמו סרט שהעורך שכח לשים בו את הפסקול"). בסרטון אחר לומדת יעל להכין מלאווח בסגנון סיני ("אני מעדיפה מלאווח על פני גפילטע פיש"), ואיציק מתגעגע לאטריות האורז במסעדה של גברת הואנג בצ'ונגצ'ינג, העיר האהובה עליו.

למחלקה העברית של הרדיו יש גם קהל יעד סיני. כל התכנים המשודרים מתורגמים לסינית והם עולים ב"וויבו", התחליף הסיני לפייסבוק. לעמוד של השלוחה הישראלית שלו יש שני מיליון עוקבים. "התגובות היו נהדרות ושמחתי לראות שכל כך הרבה סינים אוהבים את ישראל", הוא מספר.

איציק הסיני וחבריו למחלקה מרבים לעסוק בהשוואה בין הדור הצעיר בסין למקבילו הישראלי. "בסין אתה עובד קשה כדי להגיע למטרה ואתה לא שואל יותר מדי שאלות כמו מי אני בעולם הזה או מה אני רוצה לעשות", מסבירה דנרי צ'אן בת ה־27 מסצ'ואן, שגדלה כילדה בישראל והיא דוברת עברית שוטפת. "ההורים הסינים מחדירים בילדים ערכים של חריצות, דבקות במטרה ושאיפה להצטיין. לעומת זאת, צעירים ישראלים גדלים לעולם פחות תחרותי וההורים הישראלים מגיל צעיר מחדירים ערכים של ציונות, להילחם, להגן על העם שלך, לגלות את עצמך. מעודדים אותך לבחור מה אתה רוצה לעשות. אתה יכול להיות עורך דין או מהנדס אבל גם אמן, סופר או צייר. בשתי הארצות הילד גדל בידיעה לאן הוא הולך אחרי הלימודים. בסין – לאוניברסיטה. בישראל – לצבא".

בגיל 12 החליטה דנרי שהיא מעוניינת לחגוג בת מצווה, "בת מצווש", כלשונה. הרעיון, היא מספרת, בלבל לחלוטין את הוריה, שלא קלטו שאין מדובר במסיבת יום הולדת רגילה. "רק אחרי שנפגשו עם הוריה של חברתי שחגגה במקביל, הם הבינו שמדובר במין טקס התבגרות והתייחסו לזה מאוד ברצינות".

"שלום, אני דנה הסינית", מציגה דנה את עצמה בסרטון אחר. "אני מתה על ריקודים, אבל החברה הסינית הייתה הרבה יותר שמרנית בעבר וההורים שלי לא הרשו לי ללמוד ריקודי היפ־הופ בבית הספר, ואמרו שרק ערסים ופרחות – כך במקור – רוקדים ככה. היום סין כבר אחרת לגמרי. רוקדים בכל פינה של המדינה ואני רוקדת מתי ואיפה שבא לי".

יעל משתפת גם היא בחוויותיה מישראל: "בישראל כל הזמן מתחבקים, כשנפגשים, כשנפרדים ולפעמים גם באמצע. בסין כל אחד חי לעצמו, בישראל אנשים מתעניינים זה בזה ושואלים שאלות גם אנשים שהם אינם מכירים. לי זה נראה יפה".

החנון הסיני

בעוד כמה חודשים יעלה לאוויר אתר סרטונים סיני חדש, "היוטיוב הסיני", וכל התכנים הקשורים בישראל יעלו לשם. "אשמח לשתף פעולה עם כל מי שיש ברשותו סרטים תיעודיים על החיים בישראל שיסייעו לסינים להבין את המדינה, ולהעלותם לאתר", הוא מכריז. "אני פועל באופן דו־סטרי, לשני הכיוונים. רוצה להסביר את סין לישראל ואת ישראל לסינים".

בתחילה יצאו אנשי הצוות לרחובות לצלם סרטים במצלמת וידיאו מקצועית גדולה ומסורבלת. אט־אט הטכנולוגיה השתכללה ובשנתיים האחרונות מצלמים סרטי איכות באמצעות האייפון. לפני שבועיים קיבלה המחלקה מצלמה זעירה, "אוסלו פוקט" באיכות 4K, הנראית כמו מקל קטן וקל.

אני תוהה אם במדינה שבה יש מגבלות על חופש הדיבור, בני העם הסיני משתפים פעולה עם משאלי רחוב מצולמים מבלי לחשוש. איציק מפיג את חששותיי: "אנשים לא מפחדים מהמצלמות. כשעשינו את הסרטון הראשון על היהודים החכמים, רק עשרים מתוך חמישים הסכימו לענות. היום אנשים פתוחים יותר. אבל כאשר מצלמים אותם בתקשורת הם מתחילים לדבר בצורה רשמית ומשתדלים לדבר כמה שפחות שטויות".

איך אתה כעיתונאי שלמד תקשורת מסתדר עם המגבלות על חופש הביטוי במדינתך?

"גם בארה"ב חופש הביטוי אינו מוחלט. גם שם אסור לפרסם דברים שעלולים לגרום נזק לביטחון המדינה. ראה מה עשו לאדוארד סנודן. בישראל אפשר לעמוד ברחוב ולצעוק 'רק לא ביבי!' אבל בסין לא נהוג לעשות זאת. זה לא בתרבות הסינית. בשלושים השנים שעברו, המפלגה הקומוניסטית עשתה עבודה טובה ואין הרבה תלונות כלפיה".

גם העניים חושבים כך?

"יש פער גדול יחסית בין העשירים לעניים. בארבע השנים האחרונות הצליחה סין להוציא 15 מיליון איש בכל שנה מקו העוני. זה תלוי כמובן בהגדרה של קו העוני. בארץ זה יכול להיות הכנסה של 3,000 שקל בחודש. בסין מדברים על 1,500 שקל בשנה. אנשים עדיין סובלים מרעב. אנחנו חיים עם זה. רוב האנשים נהנים מההתקדמות. כמעט אין הומלסים ברחובות. ההכנסה הממוצעת החודשית בבייג'ינג היא 5,000 שקל אבל מי שעובד כמלצר במסעדה ירוויח שליש מזה".

העם היהודי והעם הסיני חולקים הרבה במשותף, אומר איציק. "שנינו עמים עתיקים הקיימים 3,500 שנה אבל כמדינה גם סין וגם ישראל קיימות כשבעים שנה. הרפובליקה העממית של סין הוכרזה, כידוע, על ידי מאו דזה־דונג ב־1 באוקטובר 1949, 16 חודשים בלבד אחרי הקמתה של מדינת ישראל.

"בעיני הסינים נתניהו עושה אחלה עבודה והוא מנהל את ישראל כמעצמה המתחרה במדינות הגדולות בעולם. אני אישית הייתי תומך ב'כחול לבן', אבל כסיני לא מתאים לי להתערב"

"בשנות השמונים היה לנו מנהיג בשם דנג שיאו פינג והוא נהג לומר: 'זה לא משנה אם מדובר בחתול לבן או בחתול שחור, העיקר שיתפוס עכברים'. מה אני אומר? לא משנה אם זה סוציאליזם, קומוניזם או קפיטליזם, העיקר שאנשים ייהנו מרמת חיים עולה. זה די דומה בתפיסה לכם, הישראלים. אתם מדברים תכלס".

שש פעמים ביקר איציק הסיני בישראל. בשנה הראשונה השקיע את כל מרצו בלימודים. "קראו לי 'החנון הסיני'. בכל יום למדתי חמישים מילים חדשות ובמשך פחות משנה קלטתי את השפה. אחרי שהתחלתי לעבוד ברדיו באתי חמש פעמים, גם כדי לטייל עם אשתי ובן דודי וגם לבחון דרכים כיצד להגביר את החשיפה לסין. פגשתי אנשי טלוויזיה וחברים שהכרתי כאן. בעקבות הפגישות האלה באו אנשי ערוץ 2 דאז, דני קושמרו ועמליה דואק, לסין כדי לעשות את הסדרה 'Made in China', ואני הייתי המפיק. הסתובבנו בחמש ערים וראיינו אנשים שכולם נענו ברצון".

אתה מתעניין גם בפוליטיקה הישראלית?

"כמה שפחות. לא נולדתי בישראל אבל בעצמי אני שמאלני", הוא צוחק, "אני הייתי תומך ב'כחול לבן', אבל בעיני הסינים נתניהו עושה אחלה עבודה והוא מנהל את ישראל כמעצמה המתחרה במדינות הגדולות בעולם. ישראל היא מדינה דמוקרטית יהודית ויש גם מחשבות אחרות. אבל כסיני לא מתאים לי להתערב.

"הישראלים מחפשים יצירתיות ומחשבה מחוץ לקופסה. הם רוצים כל הזמן משהו חדש. אבל בפוליטיקה, אם אני לא טועה, במשך שנים רבות, הם מנציחים את היציבות, וזה לא מתאים לאופי הישראלי. יציבות מתאימה לסינים, לא לישראלים. לכן קמה 'כחול לבן', כדי ליצור שינוי".

דווקא הסינים הם אלה שיוצרים שינוי. באתי לסין בפעם הראשונה בשנת 95' שבה הסתובבו בחליפות מאו אפורות, אופניים היו כלי הרכב העיקרי ברחובות ואת ארוחות הערב נהגו לאכול ברחוב כי לא היה מקום בבית – ועכשיו יש מכוניות פאר בבייג'ינג או בשנחאי שאין אפילו בבוורלי הילס.

"הפכנו להיות דומים לישראלים", הוא צוחק. "הסינים נחשבו תמיד עם מסורתי ושמרן עם היסטוריה של אלפי שנות פיאודליזם. כעת אנו בבית זכוכית עם ראש פתוח ועיניים גדולות. רוצים הכול".

גם את ישראל, אני אומר לו. מדיניות ה־Belt and Road שנועדה להרחיב את השפעתה של סין מערבה לא פוסחת עלינו. תנובה המסורתית שלנו כבר שלכם. חברות סיניות בונות את הרכבת בתל־אביב ואת הנמל בחיפה, ועוד היד נטויה. אתה מבין את הדילמה שלנו כאשר האמריקנים לוחצים עלינו לצנן את היחסים איתכם? הנה רק לפני כמה שבועות החליטה הממשלה להקים ועדה שתבחן כל השקעה זרה בארץ. אמנם שמה של סין לא מוזכר במפורש, אבל לכולם ברור כי הדברים מכוונים כלפיה וכי הדבר בא כתוצאה מלחץ אמריקני.

"אפשר להבין את הלחץ מצד ידידתה הטובה ביותר של ישראל, ארה"ב, שללא הסיוע שלה היה קשה הרבה יותר. ישראל אינה יכולה להתעלם ממה שארה"ב אומרת. לסין הייתה מערכת קשרים טובה עם ברית־המועצות, אבל עם הזמן המצב משתנה. הסינים מאמינים בלהיות חברים של כולם, אף שקשה מאוד לעשות זאת. זה ייקח זמן אבל זה יגיע באמצעות שיחות, תקשורת טובה ופתיחות".

בגובה העיניים

איציק זוכר היטב את פרשת מטוס הפלקון, כאשר ישראל נאלצה לבטל בשנת 1999 עסקת מטוסים גדולה בסך 190 מיליון דולר עם סין לאחר לחץ אמריקני כבד, ולשלם פיצויים לסינים בסך 350 מיליון דולר.

"לארה"ב ולסין יש אינטרסים ישירים באוקיאנוס השקט וזה יוצר מתיחות. לישראל אין כאן אינטרס, ולכן מה שנשאר זה יחסים טובים עם ישראל. הכול תלוי בפוליטיקה העולמית, בתהליכי הגלובליזציה, וכאן אנחנו בכיוון טוב. לארה"ב יש מה ללמוד מישראל בתחום היחסים עם סין".

אז למה הסינים מצביעים באו"ם תמיד נגדנו?

"זה כמו שארה"ב מצביעה כל הזמן נגד סין. זה שייך להיסטוריה של עשרות שנים. כמו הסכסוך עם הערבים שכבר מתנהל יותר ממאה שנה. הסתירה הזו קיימת ואנחנו חיים איתה. ישראל וסין הם כמו צלחת חומוס וצלחת דים סאם. לכל צלחת הטעם שלה, אבל עכשיו יש לנו מקלות אכילה וניתן לנסות לטעום זו מזו. זה יעבוד".

מה סין רוצה?

"בעיניי היא אינה מחפשת להיות ההר הגבוה בעולם או השוטר של העולם. היא רוצה להיות מקום בטוח, ללא עימותים ומלחמות, ולא לחזור מאה שנה אחורה לימי שושלת צ'ין שנכנעה בפני מדינות המערב בעקבות מלחמות האופיום שביקשו להרוס את תרבותה. היא רוצה להיות מעצמה השומרת על איזון ולנהל משא ומתן עם מדינות העולם".

באחד מביקוריו הראשונים בישראל כעיתונאי ב־2013 הסתובב בשוק הכרמל, כאשר קשישה שזיהתה אותו ניגשה אליו. "היא שאלה אותי 'אתה איציק, נכון?'. אמרתי לה: 'אני לא סתם איציק, אני איציק הסיני'. ואז היא שאלה אותי למה יש לי עיניים קטנות ומלוכסנות. זה הראה לי שהישראלים לא באמת מכירים את סין ושעליי לעבוד ולהשקיע כדי ששני העמים יוכלו להביט זה בזה בגובה העיניים".

מבין שמונה מיליון הצפיות באתר המחלקה העברית של הרדיו הבינלאומי של סין, בחר איציק לצטט תגובה אחת שהגיעה מישראל: "חשבנו שתאגיד השידור הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לנו, אבל יש לנו גם את איציק הסיני שנותן לנו זווית אחרת לחיים".

"שמחתי על כך מאוד", הוא אומר, "זה מוכיח שיש ערך למה שאני עושה. במשך השנים חטפנו גם ביקורת: אתם צינור תעמולה, אתם משקרים, אתם מפיצים קומוניזם בעולם. אמרתי לעצמי שיש כאן פחד, ולא אצל אדם אחד. כדי שהפחד יחלוף אני חייב לעשות משהו. צריך שכל כלי התקשורת יעבדו ביחד. אני אדם אחד, מה אני יכול לעשות? אני עושה את המאמץ שלי כדי שהצופים ימשיכו ליהנות מהתכנים, ועם זאת רוצה להביא עיתונות מקצועית. כל דבר שאנחנו מצלמים הוא אמיתי ואותנטי. ברגע שהצופים יחשבו שאנחנו עובדים עליהם, שנותנים להם פייק ניוז, הם יעזבו אותנו.

"לפני חודשיים נמצאו 39 אסיאתים מתים בקרון משאית באנגליה. בתקשורת הבריטית כתבו שהם היו סינים. זה הוביל למסע תעמולה נגד סין. במסיבת עיתונאים שהתקיימה במשרד החוץ בבייג'ינג שאל כתב CNN את הדוברת: 'הסינים חוגגים 70 שנה אבל 39 סינים ברחו מכאן, סימן שכאן לא כל כך טוב'. הדוברת אמרה לו שאין כל הוכחה שמדובר בסינים ובאמת התברר שהם היו וייטנאמים. הכתב לא בירר את העובדות ושידר פייק ניוז. אם המטרה שלי היא לשפר את התדמית של סין בעיני הישראלים אני צריך שהדברים שאני משדר יהיו אמיתיים, ולפחות 90 אחוזים מהם צריכים להיות אופטימיים".