על פי מיתולוגיה מתקופת להקת תמוז, באחת ההופעות האחרונות לפני שהתפרקה, הקלידן אריאל זילבר עלה לבמה וניגן לכל אורך הערב כשעל ראשו שקית חומה ועיניו מבצבצות מבין שני חורים. זילבר אמנם תמיד היה עוף מוזר, או תמהוני כמו ששר על עצמו כמה שנים טובות לאחר מכן, אך גם בסטנדרטים שלו הרגע הזה נחשב כחריג ובחיוג ישיר לפנתיאון.
הסיבה, אגב, למעשה ההוא הייתה מחאה על כך שהרגיש ששאר החברים בהרכב משתיקים אותו, מכיוון שסירבו להקליט את "רוצי שמוליק". לימים, כמובן, השיר הפך למגה להיט בקריירת הסולו שלו וזילבר ודאי אומר תודה לבורא עולם שלא נבלע בלהקה.
כיום אנחנו כ־15 שנים מאז החזרה של זילבר בתשובה, שאליה התווספה היציאה שלו מהארון הפוליטי למעמקי זרמי השוליים של הימין האידיאולוגי. מצד אחד קשה להגיד שזילבר הסתיר לאורך השנים משהו מהמטען החדש שהוא נושא איתו. הוא הוציא כבר לפני עשור אלבום בשם "פוליטיקלי קורקט" שבו לא הסתיר את הזעם הפוליטי שלו שנסב בעיקר סביב ההתנתקות, עם שירים כמו "יהודי לא מגרש יהודי", "הגירוש", "יש דין ויש דיין". כמה שנים מאוחר יותר הוא הוציא את אלבום האולפן הבא שלו, "העטלף והתרנגול", שכלל טקסטים מהמקורות ולחנים של הרב יצחק גינזבורג. בין לבין העניק מספר ראיונות לוחמניים עם הצהרות שנויות במחלוקת, בין השאר בנוגע ליגאל עמיר. למרות הביקורות והמחאות, שכללו קריאה של אחינועם ניני להחרמת טקס הענקת פרסי אקו"ם כשהוחלט לתת לו פרס על מפעל חיים, לא נראה היה לרגע אחד שזילבר מתכוון לסגת אחורה.
באלבום "מישהו" מ־2016 הוא חזר אל השירים של הפזמונאי והמלחין שמוליק צ'יזיק, והרדיו חיבק אותו שוב. כשהופיע בתל־אביב או בחיפה מול מעריצים שלא באים מהגבעות של השומרון, הקהל קיבל את הזילבר שהוא רצה עם "ואיך שלא", "מיליארד סינים", "אני שוכב לי על הגב" וכל הקלאסיקות שהפכו אותו לאחד המוזיקאים הנהדרים שהמדינה שלנו הצמיחה. אך לא בהופעות הללו שמעתי אותו מציין שמשיקולי יחסי ציבור הוא נאלץ לדבר קצת פחות כדי לא לעצבן. במידה מסוימת, זילבר חזר להיות האיש עם השקית החומה ההיא של תמוז, שיוצא לקרב שקט ומחאתי מול עולם שלא ממש מבין אותו.
יש משהו באלבום החדש שלו, "בשמחה", שגורם למאזין להבין שאולי זילבר מוריד את השקית מהראש. הוא מצליח למצוא בו את הקו העדין שניצב בין הרצון שלו לצעוק את מה שלא מקובל ובין ההבנה שהעולם לא תמיד נמצא בפינה המחשבתית שלו.
מכל אלבומיו, האלבום הנוכחי הוא הדתי ביותר שלו עד היום. השירים עוסקים באמונה, באהבה לקדוש ברוך הוא ובציפייה לגאולה. כל החבילה האמונית של אריאל זילבר נמצאת על השולחן, לצד האחיזה בשטח עם תוספות זילבריות בדמות "חוצפתו של נער הגבעות". אמנם אפשר למצוא בו גם טקסט של אלתרמן, "אז אמר האחר" (במקור: השטן), אך גם הוא נראה קשור לרצון שלו להטריל מעט את חבריו משמאל. גם שירים כמו "הגאולה" שמשחקים במגרש הטראנס או דברים טכניים כמו שפת העיצוב של עטיפת האלבום משדרים אוריינטציה חרדית־חסידית יותר.
למרות כל זאת, או שמא נכון יותר לומר – לצד כל אלו, נדמה ש"בשמחה" מגיע עם רצון של זילבר לדבר גם לקהלים ישנים שלו, אבל בלי לוותר על הקול שהוא רוצה להשמיע. מבחינה מוזיקלית הוא מבקר באזורים שבהם הם יוכלו להרגיש בנוח יחסית. הוא פותח בשיר הנושא עם הפסנתר השובבי המוכר, ובהמשך האלבום אפשר לקלוט לא מעט מהלכים זילבריים כמו הסולמות העולים והיורדים המפורסמים שלו, את שירת ה"יא בה דה" המזוהה איתו ועוד אלמנטים מוזיקליים שמעוררים תחושה שמשהו השתחרר אצל זילבר גרסת 2019. גם הבלדות היפות שמפוזרות בין 13 השירים, כמו "היא השיר", יכולות לבנות אמון מחודש אצל מי שנרתע מחלק מהטקסטים ומהמסרים הנוכחיים שלו.
בשמחה // אריאל זילבר
