ליאון וטיפי, שני צעירים לונדוניים שלא מכירים זה את זה אבל חולקים מחסור בכסף וצורך במקום מגורים, מחליטים לפתור את מצוקת קורת הגג בדרך שצעירי תל אביב עוד לא העלו בדעתם: ליאון נמצא בדירה בימים שני עד שישי משמונה בערב עד שש בבוקר – וטיפי בכל השאר. לאף אחד מהם אסור להגיע לדירה לפני או אחרי השעות הקבועות. השניים לא ראו זה את זה מעולם, אבל צריכים לחלוק חדר, מיטה, ארונות ומקלחת. כדי לתקשר זה עם זה הם משאירים פתקים בכל מיני מקומות בבית – בהתחלה כדי לבקש שלל בקשות כמו להוריד את מכסה האסלה או לפנות את הפח, אבל עם הזמן הפתקים הופכים לערוץ תקשורת של ממש: שיחות ארוכות שמתנהלות ברצפי פתקים לאורך ורוחב הדירה.
לכאורה, זהו ספר על היכרות ואהבה דרך טקסט וללא מפגש במציאות; נושא מעניין אבל לחלוטין לא מקורי, שקדמו לו כותרים אפילו בעברית. אך למעשה, החידוש המרענן של הספר אינו הכרת אדם אחר דרך הטקסטים שהוא משאיר, אלא דרך החתימות שהוא משאיר במרחב, תופעות הלוואי של הקיום שלו בחדר: תזוזה של חפצים, הזמנות על המקרר, תכולת הארון, החלפה של הסדין המשותף ובחירת מרקם המצעים. ההיכרות של טיפי וליאון דומה לניתוח זירת פשע או לזיהוי עקבות על השביל; הם לומדים להכיר זה את זה לפי זוג הנעליים שהשני בחר לנעול היום, הבגדים החדשים שקנה או כמות האוכל שהשאיר הערב בצלחת ושכח לשטוף. הם מצליחים לזהות בעצמם מה עובר על השותף שלהם ואילו תחושות מלוות אותו, ואילו הפתקים רק נותנים הסבר מילולי למה שהם מצליחים לזהות בלאו הכי.
שניהם לומדים לאהוב את המרחב המשותף ואת השינויים הקטנים שהוא עובר מיום ליום, ונהנים מהנוכחות הנסתרת שחולקת איתם רגעים וחללים אינטימיים אבל לא באמת שוהה שם, עד כדי כך שהיא הופכת נעימה ונוחה עבורם והם מתקשים לדמיין את חייהם בלעדיה.
אבל הספר חוטא למה שהוא מתיימר לעשות: הידידות המקסימה הזו לא מצליחה לנסוק אל מערכת יחסים זוגית. במקום זאת, כמו רמאות של שחקן מיואש, בת' אולירי מפגישה את שתי הדמויות בערך באמצע העלילה, ומשם מפתחת ביניהם קשר נורמלי לחלוטין, שאומנם עוסק בשאלות חשובות כמו מהו קשר בריא ונעים ומהו קשר רע וחונק וכמה מהר כדאי להתקדם במערכת יחסים, אבל לחלוטין לא שייך להיכרות אמצעית.
מכאן הסיפור הופך לקומדיה רומנטית כמעט בנאלית. הדיאלוגים השנונים והכיפיים ממשיכים, הביישנות הסימטרית ממשיכה לשמור על איזון והאמון ההדדי נבנה לאט מהצפוי כדי לאפשר לשתי הדמויות לגדול ולהתפתח, אבל העלילה שהספר מתהדר בה, כמאמר הכריכה – "טיפי וליאון מעולם לא נפגשו" – הופכת לזיכרון ישן. לעומת זאת, אולי אפילו בלי לשים לב, מערכת היחסים שדווקא ממשיכה להיות אמצעית בלבד היא בין ריצ'י, אחיו הקטן של ליאון, לבין טיפי: טיפי לומדת לאהוב אותו מאוד בלי שראתה אותה מימיה. הסצנה שבה ריצ'י מגיע לפגוש את טיפי לראשונה מקסימה הרבה יותר ממערכת היחסים המתפתחת־מהר־מדי והרגילה־במידה־מאכזבת של טיפי וליאון.
ועדיין, אולירי לא מסתפקת בעלילה הלעוסה של קומדיה רומנטית, אלא מנסה לשרטט את גבולותיו של קשר עדין, אוהב, מאפשר ומחייב במידה הנכונה; הדמויות כיפיות, בעלות תחביבים אקזוטיים ומלמדות זו את זו בסבלנות מקסימה ותוך כדי תנועה על חברות אמיתית. הכתיבה הקופצנית והכנה – אולי מדי – מצליחה לרתק מהעמוד הראשון ועד הסוף. ובמשפט אחד: "דירת שותפים" שואל שאלות נכונות ומעניינות על אהבה, אך מסתיים בצביטה של פספוס. אני עדיין מחכה לקרוא את הספר שרציתי, זה שבו שני שותפים "חולקים דירה אך מעולם לא נפגשו".
דירת שותפים בת' אולירי /// כנרת זמורה / 429 עמ' / מאנגלית: שאול לוין
