"לקול שלי אין מקום בקשת העלק ליברלית פמינסטית"

ב"עד הלב", שיר הנושא מאלבומה השלישי, שרה רוחמה בן־יוסף: "זה לא זמן לישון / זה לא הזמן לשתוק / זמן לצעוק, חזק / לקרוע את השמיים / שהמדבר הגדול יישבר / והאופק יתבהר". המדבר הוא מוטיב חוזר בשיחה איתה, והוא יעלה גם כשנדבר על "תמיד יש אדמה", סינגל מתוך האלבום האחרון העוסק בהתמודדות עם אובדן היריון שציפתה לו זמן רב. אבל עוד לפני כן, היא מתייצבת להסביר מדוע נמאס לה לשתוק אל מול היחס שנתקלה בו בתעשיית המוזיקה כלפי עולם הערכים שלה.

לפני כחודש פרסמה בן־יוסף בפייסבוק פוסט שעורר הדים, כמעט במקביל לסערה סביב מופע ההתרמה לארגון "עזרה למרפא" של הרב אלימלך פירר. היא סיפרה שקיבלה מרשת מועדוני הזאפה הודעה על סירובה לקיים הופעות לנשים בלבד, כבקשתה, בטענה שהם "לא מדירים אף אדם בשל מגדרו". "ובכן, מתוקים, אתם אמאמא של המדירים. אותי, את היצירה שדרכי, ואת מי שאוהבת אותה", כתבה בפוסט החריף, "הקול שלי, כאישה, מאמינה, יוצרת, אין לו מקום. רגע, אני אדייק… יש לו מקום, והרבה, אבל לא בקשת העלק ליברלית פמיניסטית. לא דואגים לי כאישה… דואגים שלא יהיה מקום לתרבות שאני מביאה איתי".

"הזאפה ואני התקדמנו בתהליך של סגירת הופעה, כבר דיברנו על כיוון של תאריך, וכשהגענו לישורת האחרונה הם אמרו לי: 'הכול סבבה, אבל את יודעת שאנחנו לא יכולים לפרסם שזה מופע לנשים. זאת אומרת שאם גבר בא וקונה כרטיס, הוא ייכנס'", היא משחזרת. "הטענה הייתה שהם מכניסים כל מי שרוצה להיכנס. אמרתי לאישה מזאפה שדיברה איתי: כשאת אומרת שאתם לא מדירים אף אחד, את מדירה אותי ואת הקהל שלי. היא אמרה לי: 'זו בחירה שלך'. הייתה פה התנגשות בין עולמות. מבחינתי הזאפה ודומיה הם בסופו של דבר מקומות עסקיים שהולכים לפי דעת קהל וחוששים שיתנפלו עליהם. יש ארגונים שכאשר הם קולטים שמקום כלשהו עושה אירועים לקהל מסוים מתחילים לעשות עליו אמבוש, ובעלי עסקים פוחדים שהפרנסה שלהם תיפגע וחוששים לאבד את הקהל. אין לי כעס על הזאפה בכלל, יש לי רק כאב על דעת הקהל החילונית שלא מכילה גם את הספקטרום הדתי והחרדי".

מי שאשם בעינייך הם ארגונים ומובילי דעת קהל חילונים?

"הם מייצרים סחף שמתבטא בדרכים רבות, גם בדרך שבה נאבקו באירוע של הרב פירר. מבחינתי אני הצד השני של המטבע".

מה באמת חשבת על הביקורת נגד האירוע של הרב פירר, על הטענות נגד הדרת נשים במופע ההתרמה שתוכנן ובוטל לבסוף?

"אדם פרטי רוצה לעשות אירוע. מה אנשים מתערבים בכלל?! אני שומעת קולות של הזמרות החילוניות שטוענות שמדירים אותן מבמות חילוניות – ואני מקבלת, אבל זה תלוי מאוד מי מארגן את האירועים ולמי הם מיועדים. אם זו הופעה מתקציב ממשלתי שמיועדת לקהל חילוני, אז צריכות להיות בה זמרות. יותר מזה, צריך להיאבק כדי לתת במה לנשים לא רק בתחום המוזיקה. אבל צריך להתחיל את המאבקים במקומות אחרים – לא על הגב של הרב פירר. כשאישה אחת מופיעה בפסטיבל לעומת עשרה גברים – שם תתחילו את המאבק. הרבה פעמים מביאים אישה אחת כעלה תאנה".

המתנגדים יזכירו שאירוע ההתרמה שתוכנן לא היה באופיו מופע המיועד לקהל חרדי, אלא מופע משירי שלמה ארצי במטרה להשיג כסף גם מתורמים חילונים.

"למה לא להסתכל על הצד השני? אדם חרדי עושה מופע מחווה לשלמה ארצי. איזה מדהים! איזו התקרבות. למה תמיד לראות את השלילי? אם יש במה ביום העצמאות שלא לוקחים אליה זמרות – אני חושבת שהמאבק הזה מוצדק. לא צריך להפלות. אבל בואו נבין שיש חלק משמעותי מהאוכלוסייה, דתיים וחרדים, שצורכים את התרבות הזאת. אנשים אמרו: 'הוא רוצה את הכסף שלנו'. מה זאת אומרת? עם הכסף הזה הוא עוזר לכם! זה בן אדם שהוא איש חסד, הוא עוזר לכולם. איך אתם לא מתביישים? הייתי בהלם מזה".

לתת מקום

בן־יוסף, זמרת ויוצרת, גרה בשנים האחרונות במרחב־עם, יישוב קהילתי דתי בין שדה־בוקר לירוחם. אנחנו נפגשים במחלבת עיזים במושב טל־שחר.

אחת הטענות שהעלו הפעילות הפמיניסטיות היא שכאשר עוד ועוד פרויקטים מוזיקליים ומופעים מתקיימים בהשתתפות זמרים גברים בלבד, הפרנסה של זמרות נפגעת. הרגשת שהמאבק נגד הרב פירר נובע ממניעים שאינם טהורים?

"כן. אני חושבת שהיה כאן סוג של עיוורון. אני מאמינה שבשדולת הנשים יש נשים מצוינות ומקסימות, ואני בטוחה שהן יכולות להיות חברות טובות שלי. הבעיה היא שיש כאן ראייה שהיא כאילו ליברלית, אבל למעשה זו ליברליות שהיא חרדית כמו נטורי קרתא. אם את אומרת 'אין שום דבר חוץ מהדרך שבה אני רואה את העולם', אז חמודה, את לא ליברלית. ליברליות זו חברה טובה שלי, שהיא פמיניסטית וחילונית, שכתבה כתגובה על הפוסט שלי על זאפה 'כל מילה'. היא מבינה שבמרחב ובמגוון שיש פה במדינה, גם אני יכולה ליצור. גם הרב פירר יכול, וזה רק מבורך שהוא רצה לעשות את זה לקהל חילוני. כן, על פי אמות מידה הלכתיות".

אחד החלומות שלה הוא להזמין זמרות חילוניות וערביות להופיע יחד, ולייצר איתן מעגלי נשים. הדרת גברים? היא לא רואה את זה כך. "זו לא הדרה. אני מופיעה עבור נשים. יש פה משהו בפני עצמו, מעגל נשי. אני חושבת שגם במעגל גברי מתחולל משהו אחר. אני אומרת: תכבדו ותיתנו לזה מקום. אני לא מבקשת: 'תהיו דתיים'. זו פשוט עוד יצירה, שמתאפשרת גם מאחר שהיא מול נשים. אני לא הייתי כותבת ככה ולא הייתי מופיעה ככה אם זה היה גם לגברים. אני אומרת לך את זה דוגרי. זה מקום חשוף מאוד. מה זה צניעות בבגדים? זה עוד שטויות. יש דברים בנפש שהם חשיפה הרבה יותר עמוקה".

במידה מסוימת את מרגישה שאת נופלת בין הכיסאות? מצד אחד בזאפה לא נותנים מקום להופעות שלך, ומצד שני דתיים רבים לא יקנו את הדיסק שלך כי הם מחמירים בעניין שירת נשים.

"תראה, האמונה שלי היא שמי שהולך עם ריבונו של עולם לא יוצא מופסד אף פעם. אני יכולה לומר לך שעל ההופעה הזו בזאפה יש לי עשר הופעות שהוזמנו. נכון שבאופן ראשוני נראה לפעמים שאני מפסידה, אבל במהות של הדברים ובאופן ארוך טווח ההצלחה שלי היא בעומק ובלבבות. אני לא בידור ואין אצלי רק פאן. יהיה גם כיף ושמח, אבל בהופעות שלי עוברים מסע. נשים כותבות לי איך השירים שלי נותנים להן כוח ברגעים הכי קשים בחייהן. מבחינתי זו ההצלחה הכי גדולה והברכה הכי גדולה. אז נכון, יהיו מקומות שלא אופיע בהם, אבל זה לא המדד להצלחה.

"לא ידעתי מה לעשות עם זה, כשנסגרה הדלת בזאפה. לחפש מקום אחר, או אולי להרפות? אחרי הפוסט ההוא פגשתי בשבת את הרב שמואל אליהו. הוא אמר לי: 'עכשיו הפוך, את צריכה להופיע יותר. אסור לך להתקפל, אם זו הדרך שלך את תמצאי את המקומות להופיע בהם'. זה נתן לי דחיפה לנסות, וממש אחר כך סגרתי הופעה בברלה בלהבות־חביבה, ב־4 בפברואר. בחיים לא הופעתי שם. תהיה גם הופעה בירושלים והיו עוד הופעות שנסגרו. אני צריכה לא לתת לדברים להנמיך לי את האש".

התחום האפור

כמה עורכי דין פנו אליה והציעו לה לתבוע את זאפה, אבל היא ויתרה על האפשרות הזאת. "זה דורש משאבים נפשיים, ולא בא לי להשקיע את הלב שלי במלחמה בחושך. אני מעריכה מאוד את מי שנלחמים בחושך, אבל הדרך שלי היא להוסיף אור".

ציטטת באחד הפוסטים שלך את אביתר בנאי בשיר "פרגולה", שכתב שם על "זאפות מלאות". זה מסמל גם בעינייך מקום של כבוד בתרבות הישראלית, ואת מרגישה שמדירים אותך משם.

"לחלוטין. אבל זה גם מזמין אותי להתבוננות, להעמיק את המבט שלי. אני מרגישה שהיצירה שלי היא יצירה ישראלית. ההופעה שלי מדברת גם לנשים חילוניות, שניגשות אליי ואומרות לי שהמוזיקה והמילים שלי יקרות עבורן. זה הרבה מעבר למטפחת שלי או לתלתלים שלהן.

"זה לא רק הזאפה. אין לי מקום להופיע בו בירושלים. אני מחפשת ומצאתי מקום או שניים. היה אחד שדיברתי איתו, הוא הבין שאני מופיעה רק לנשים ואמר לי שאני לא יכולה להופיע אצלו. בסוף הוא אִפשר לי לשכור את המקום. זה היה לא הוגן. הייתי צריכה לשלם לו יותר מכל האמנים האחרים שמופיעים שם".

הבחירה שלך להופיע בפני נשים בלבד היא בעיקר מהסיבות ההלכתיות?

"הבסיס של זה הוא הלכתי. 'נעשה ונשמע'".

"יש דברים בתחום האפור שאני מקילה בהם ויש דברים שאני מחמירה בהם. למשל, נגנים. בהקלטות אין לי בעיה שיהיו נגנים גברים, אבל בבמה במופע חי אני לא אנגן עם גברים. פשוט לא. תראה תמונות שלי באלבום, אבל אין ביוטיוב קליפים מהופעות

יש רבנים שיגידו שגם להוציא אלבומים זו בעיה.

"נכון, אבל אני הולכת עם הרב שלי. 'עשה לך רב'. שמעתי גם זמרת שאמרה שרב פסק לה שהיא יכולה להופיע מול גברים אם היא שרה בצניעות. זו לא הדרך שלי, למצוא פסיקות של רבנים ולקטוף לי את מה שאני רוצה. אני הולכת בדרך מסוימת. הרב אורי שרקי ליווה אותי בהתחלה, ובשנים האחרונות אני שואלת לפעמים רבנים אחרים, אבל הדרך היא אותה דרך. זאת ששרה מול גברים בתנאי שזה בצניעות, מבחינתי זה גם צמצום. מה זה 'לשיר בצניעות'? לשיר בלי לזוז? לשיר בעדינות? אני לא שרה בעדינות, אני צועקת ונותנת בראש".

אני חושב שבאלבום האחרון את צועקת כמו שלא צעקת באלבומים הקודמים.

"כמו בבחירות לכנסת, לתת את הקול שלך זה להביע רצון. זה להיפגש עם הרצון שלי. כשאני כותבת ומופיעה אני רוצה להשמיע קול. בשיר 'ותקח מרים' כתבתי: 'קולך קורע את הים'".

היו זמנים שבהם חשבת לוותר בכלל על הרצון להיות זמרת?

"מה זה לוותר? בכל פעם בחנתי את זה. הבחינה המחודשת השפיעה על כל מיני החלטות בדרך. מההתחלה ניסיתי ללכת בצורה מדויקת, לא להחמיר מדי ולא להקל. כשהתחלתי להקליט את השירים שלי חשבתי שגם השירים המוקלטים לא יעלו למדיה, ויהיו רק עבור נשים. הרב שרקי, שאיתו התייעצתי, אמר שהאיסור ההלכתי הוא על הופעה חיה, אבל את השירים עצמם אני יכולה לפרסם. הוא אמר לי שאני צריכה גם להתבונן בתוך עצמי, כי לצד הדברים המוחלטים יש גם דברים בנושא הזה שהם אפורים.

"יש דברים בתחום האפור שאני מקילה בהם ויש דברים שאני מחמירה בהם. למשל, נגנים. בהקלטות אין לי בעיה שיהיו נגנים גברים, אבל בבמה במופע חי אני לא אנגן עם גברים. פשוט לא. תראה תמונות שלי באלבום, אבל אין ביוטיוב קליפים מהופעות".

באלבום האחרון הקלטת דואט עם אחיך, עקיבא תורג'מן. יש סיכוי שיום אחד תקליטי דואט עם גבר שאינו בן משפחה?

"אני לא חושבת שזה יקרה. זה נראה לי פשוט לא מתאים. היצירה המשותפת נוגעת ברבדים עמוקים. אבל יש המון זמרות שאני אוהבת ואשמח לשתף איתן פעולה".

האדמה מחוֹללת

קראו לה רוחמה כי היא נולדה בתשעה באב שחל בשבת. הבחירה התבססה על פסוק בספר הושע, "אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה". "לפי המסורת תשעה באב גם עתיד להפוך ליום שמח. היום הזה הוא סוג של גאולה, כי אתה אוכל ביום הזה. מעין גאולה", היא אומרת. "עברתי מסע עם השם שלי. זה לא שם יפה. בהתחלה חשבתי שהוא שם של סבתות. בהתחלה רחמים התקשרו אצלי למסכנוּת, לא אהבתי את ההקשר ואת הכבדוּת של השם הזה. אבל הבנתי שכולנו צריכים רחמים ומבקשים רחמים. הם קשורים להכלה ואהבה".

את השיר "תמיד יש אדמה", שיצא לאחרונה כסינגל נוסף מתוך האלבום שיצא בקיץ, כתבה בן־יוסף לפני קרוב לשנתיים, באחד הזמנים הקשים בחייה. היריון שהיא חיכתה לו שנים הסתיים בהפלה טבעית. השיר מתאר שיחה קצרה ומקרית שקיימה עם חברה שלה, חגית, ששאלה למה נפלו פניה. "עוד פעם נגמר, אמרתי לה חנוקה", נכתב בשיר, "והיא עם דמעות בעיניים אמרה: את כל כך חזקה / ואל תפחדי ליפול / למטה, למטה יש אדמה".

"כשחגית אמרה לי את זה, אלה בדיוק המילים שהייתי צריכה לשמוע. הרגשתי שהיא הייתה שליחה של הקדוש ברוך הוא", היא מספרת. "זה לא היה בשלב מתקדם מאוד של ההיריון. כמה שבועות. הבדיקות היו חיוביות, כבר קבעתי תור לאולטרה־סאונד, ואז היה לי דימום חזק מאוד. למחרת הלכתי להיבדק ועוד לא היה ברור מה קורה, זה היה שבוע מטלטל. אחרי שבוע זה שוב קרה והבנתי שזה נגמר. ההפלה הייתה במוצאי שבת, וביום שני הייתה לי חזרה עם הלהקה שלי. בבוקר אותו יום פגשתי את חגית ברחוב ודיברנו. כל הדרך לתל־אביב בכיתי ובכיתי".

"עברתי כמה שלבים עם השיר הזה. השלב הראשון היה ללמוד ליפול. אנחנו לכאורה כל הזמן בשליטה על דברים, יודעות מה צריך לעשות ופועלות לפי הלו"ז, ופתאום אומרים לך שאת לא קובעת את הלו"ז ולא יודעת מה בדיוק יהיה. את חוטפת כאפות, מנסה ולא מצליחה. ולפעמים צריך להוריד את זה מהכתפיים – גם אם זה אומר ליפול על הספה, שיעזרו לי. חשבתי על זה קודם כול במובן הרוחני, אבל גם במובן המעשי – שאין לי כוחות לזה, אני לא מסוגלת להתפלל אפילו, אבל יש לי את האדמה, שהיא החברות שלי, האנשים שסביבי".

אולי זו גם ההבנה שהאדמה לא חייבת להיות טרשית ופוצעת, אלא יכולה להיות גם רכה ומנחמת.

"היא מחוֹללת. מבחינתי אדמה היא דבר שהוא כביכול פסיבי, אבל הוא הכי מחולל שיש. אתה שם בה גרעין וצומח לך עץ".

גם הבחירה להתיישב בנגב קשורה לאדמה. "האדמה היא אחת הסיבות לכך שהגענו למדבר. גרנו בכל מיני ערים ויישובים, ונמאס מהניתוק הזה מהאדמה. אספלט־אספלט־אספלט… אני רוצה אדמה, רוצה לראות איך צמח צומח. פתאום אנחנו קוטפים קישואים וחצילים, גידלנו כל מיני דברים בגינה. אחר כך אתה אוכל קישוא שראית את הפרח שלו וראית אותו גדל. זה מרגש וזה מביא המון אמונה. כי בהתחלה רואים רק אדמה של מדבר, אטומה וקשה. הופכים אותה, מכניסים לה חמצן ומחיים אותה, ופתאום היא מוציאה דברים. זה מחזיר את האמונה".

לסחוט את המיץ

בן־יוסף, בת 34, היא בת בכורה למשפחה של 11 אחים ואחיות. אביה הוא הרב דוד תורג'מן, ראש מוסדות ישיבת דימונה. היא נשואה ליהונתן ואם לאליעֺז שיהיה בן תשע בחנוכה. הוא נולד לאחר חמש שנים וחצי של טיפולי פוריות. "יש זוגות שהולכים לבדיקות וישר מבינים שיש בעיה. זה לא מה שקרה אצלנו. לא באו ואמרו לי מה הבעיה, לא היה הסבר ברור לזה".

אחרי שחלחלה אצל בני הזוג ההבנה שיש להם קשיי פוריות, החלו הטיפולים. "כל הזמן היה צעד קדימה, צעד אחורה. ידעתי שבכל חודש, גם אם אני לא עושה משהו מיוחד, זה יכול לקרות. היה רצון תמידי, שלאט־לאט היה יותר ויותר נוכח במציאות שלי. ואז זה התחיל להתברר, והתחילו להתקלף קליפות: למה אני רוצה את זה? מה, כי ככה התרגלתי מהבית? כי החברה היא כזאת? חיינו ביישוב כרמל בהר חברון, וראיתי שסביבי כולן יולדות, הגיוני שזה ישפיע. אחרי תקופה שם ותקופה בירושלים עברתי לתל־אביב, ושם היו נשים שמבוגרות ממני בעשור ולא חושבות אפילו להתחתן. כל הזמן הרצון הזה התקלף, כי פתאום ירד העניין החברתי. גרנו בתל־אביב שלוש שנים, ואלה היו שנים מדהימות. שם אליעֺז נולד. הוא בכלל תל־אביבי…" היא צוחקת. "הבנתי את עומק הרצון שלא תלוי בהקשרים חברתיים. הרצון ללדת הוא מפגש עם רצון קמאי שנמצא מתחת למציאות, הרצון ליצור חיים ולהוסיף חיים".

אלבומה הראשון, "יהיה לך עוד" (2012), יצא כשנה לאחר לידת בנה. כעבור שלוש שנים הצטרף אליו אלבומה השני, "רוקדת על חוט". במקביל היה לה במשך תקופה מופע בשם "המשבר כמבשר" יחד עם מאיה אוחנה־מורנו, אלמנתו של סא"ל עמנואל מורנו, שנהרג במלחמת לבנון השנייה ותמונתו אסורה לפרסום עד היום. הן ממשיכות להיות בקשר וליצור יחד.

אני מאמינה במשפחה גדולה ובילדים, ככה גדלתי, אבל יש דברים שלא תלויים בי. אין דבר שלא ניסיתי, אם זה טיפולים, סגולות, ברכות, דיאטות, עיסוי רחם, פורמולות של צמחים… בשלב מסוים חשבתי: אם זה לא קורה, שחררי. המשכתי להשתדל, אבל לא הייתי יותר בכעסים על זה

נראה שבאופן כללי הקושי הוא מנוע ליצירה שלך. יוצא לך לחשוב מה היית עושה כיוצרת בלעדיו?

"האמת שזו אחת התפילות הגדולות שלי – הוצאתי לא מזמן מחברת עם דברים שכתבתי סביב השנה של ההיריון והלידה של הבן שלי, נזכרתי שכתבתי שם תפילה שבה ייחלתי ליום שבו חומרי הגלם שמהם אני יוצרת יהיו שמחה וטוב. יש משהו מובנה במציאות, שהשבר והקושי מוציאים מאיתנו דברים שאנחנו לא מגיעים אליהם בלעדיהם. אבל אני יודעת שאפשר גם להגיע לדברים עמוקים מאוד גם מתוך שמחה וגאולה. לפעמים אנחנו שוכחים, או שחסרה לנו המיומנות הזאת. זו מיומנות שאולי קצת אבדה לעם ישראל בגלות. שמעתי פעם ריאיון עם אדל שבו היא סיפרה שממערכות היחסים הכי נוראות שהיו לה יצאו לה השירים הכי יפים. הכאיב לי נורא לשמוע את זה. למה בן אדם צריך להיות כל כך סובל? לסחוט את המיץ… יאללה, חאלס, אני רוצה גם לכתוב שירים מתוך אור ומתוך משהו שלם".

לא לבד

גם בשנים שאחרי הולדת בנה לא היה לה פשוט להגיע להשלמה עם המצב שהתהווה. "אליעֺז הוא הילד היחיד בשכבת הגיל שלו פה שאין לו אחים. כבר בגיל ארבע־חמש זה היה ככה. כשעברנו למרחב־עם זה היה מוזר מאוד שאין לו אחים".

קשה גם לו עם זה?

"לא. זה לא ממש מפריע לו. בשנים האחרונות יוצא לו לומר 'בא לי שיהיו לי אחים', אבל זה לא איזה צורך קיומי בשבילו. נזהרתי מאוד כל השנים לא להשליך עליו את הכאב שלי. גם אם אני חושבת שלגדול עם אחים זה הכי טוב – זה פשוט לא הסיפור שלו. בקרוב יהיו לו אחים, בעזרת השם, אבל כנראה סיפור החיים שלו הוא פשוט אחר משלי. היה רגע שבו תפסתי את זה, שבשנים הכי חשובות של עיצוב האישיות שלו הוא לא גדל עם אחים, אבל יש גם יתרונות בלגדול כבן יחיד. יש לו מאה אחוז אבא ואמא, ויש לו יכולת להעסיק את עצמו. הוא לא פוחד להיות לבד, שזו תכונה מיוחדת".

זה שונה מאוד מהמשפחה שבה את גדלת – משפחה עם אחד־עשר ילדים.

"בדיוק. זה מה שאני מכירה, וזה מה שחשבתי שהוא הכי טוב. התחתנתי בגיל צעיר, בגיל עשרים. אני מאמינה במשפחה גדולה ובילדים, ככה גדלתי ואני רואה את האור בזה, אבל יש דברים שלא תלויים בי. אני עושה את ההשתדלות, רוצה ומתפללת ועושה כל כך הרבה דברים, אם זה טיפולים, סגולות, ברכות, דיאטות, עיסוי רחם, פורמולות של צמחים – אין דבר שלא ניסיתי… בשלב מסוים חשבתי: אם זה לא קורה, שחררי. המשכתי להשתדל, אבל לא הייתי בכעסים על זה, כי אני יודעת שהקדוש ברוך הוא עושה את הדברים בצורה הכי טובה שיש".

היו לך מחשבות לוותר ולא לנסות יותר?

"אף פעם לא ויתרתי, אבל היו לי מחשבות על אימוץ ואומנה, אלה אפשרויות שבחנו. תהליך של אימוץ הוא תהליך מעמיק מאוד, בצדק. בשלב מסוים הבנתי שעדיין לא מיציתי את האפשרויות הטבעיות. גם מבחינה ביולוגית, אני עדיין בשלב שבו אני צריכה להיאבק על ההגדלה הטבעית של המשפחה".

על השיר "תמיד יש אדמה" היא מקבלת תגובות רבות מנשים שחוו דברים דומים. "נשים פנו אליי גם כדי להתייעץ וגם כדי לקבל כוח. יש גם הודיה על כך שאני מנכיחה את הנושא הזה. אלה דברים שנשים מסתבכות איתם. אני חושבת שפעם זה היה משהו שנורא מסתירים כי היו הרבה דברים שלא דיברו עליהם. היום אני חושבת שפחות מפחדים לגעת בכאב, מבינים שהוא חלק מהחיים וגם יכול להצמיח. זה תהליך מבורך. ההרגשה שאני לבד, זה מבחינתי היצר הרע הכי גדול. יצאתי מהתודעה הזאת ובתוך שנייה גיליתי שאני ממש לא לבד. הבנתי עד כמה אני מוקפת באהבה, בחיבוק ובתפילה. זה כבר ממתן מאוד את הניסיון".

מזאפה לא נמסרה תגובה.