ה"וואו" הראשון נפלט עוד לפני שקוראים מילה אחת ב"4321". הוא חריג באורכו גם יחסית לספר הממוצע שניתן למצוא על המדף בחנות הספרים, אבל חריג במיוחד כשהכותב הוא פול אוסטר. לשם ההמחשה – ארבעה ספרי עבר שלו ("טימבוקטו", "מוסיקת המקרה", "יומן חורף" ו"איש בחושך") לא מגיעים יחדיו ל־887 עמודים של הספר החדש (שראה אור בארה"ב לפני שנתיים).
ה"וואו" השני בא בעמוד הראשון, כאשר אוסטר מתאר כיצד קיבל סבו של הגיבור את שמו המוזר. מתברר כי הסב, מהגר יהודי שבע תלאות בשם אייזק רזניקוף, קיבל ייעוץ חינם מיהודי רוסי שעמד לידו באליס איילנד – לשנות את שמו לאמריקני. "קרא לעצמך רוקפלר", הייתה העצה. כאשר רזניקוף המותש הגיע לפקיד ההגירה ששאל אותו לשמו, חבט המהגר במצחו ולחש: "איך האב פארגעסן" – "שכחתי", ביידיש. כך קרה שאייזק התחיל את חייו החדשים בשם איכבוד פרגוסון. זו פתיחה מלאת הומור, קסם וחן, שלמרבה הצער לא אפיינו את ספריו האחרונים של אוסטר, מהסופרים היהודים החשובים הפעילים כיום בעולם, אך מי שנדמה היה בעשור החולף כי קריירת הכתיבה שלו נמצאת בשלבי נסיגה. ואמנם, המשך הקריאה ברומן המונומנטלי הזה, שדורש תשומת לב והתמסרות מצד הקורא, מוכיחה שכוחו של אוסטר עדיין במותניו. יתרה מכך: אולי אפילו מדובר בספרו הטוב ביותר.
איך הצליח אוסטר לבנות רומן כה ארוך אחרי שהתרגל לכתוב ספרים קצרים? ובכן, למעשה, מדובר בארבעה רומנים שונים, כלומר ארבעה סיפורים בני כמאתיים עמודים כל אחד. בכל אחד מהם הגיבור הוא ארצ'י פרגוסון, יהודי שנולד בניו־ג'רזי בשנת 1947 (בדיוק כמו אוסטר עצמו), ובכל אחד מהם מתוארים נפתולי חייו עד שנות השבעים. אלו עשורים סוערים באמריקה, ואוסטר מתאר אותם מעיניהם של ארבעת גיבוריו באופן מרתק ומפורט. לפעמים מפורט מדי, אבל ניימדרופינג תרבותי הפך כנראה לסימן היכר של סופרים יהודים אמריקנים בשנים האחרונות – גם מייקל שייבון לוקה לאחרונה בהקפצת שמות ומונחים בספריו עד בלי די – ולפחות ב"4321" הדבר אינו פוגם בהנאה ובקריאה השוטפת.
טריק "הדלתות המסתובבות" אינו חדש. עלילות שונות, היוצאות מנקודה אחת בהיסטוריה שבה אירע משהו שהסיט את מהלך העניינים הצפוי, אינן משהו שאוסטר המציא. אבל הוא כן מצליח להמציא את עצמו מחדש, להמציא את ארצ'י פרגוסון בכל פעם מחדש, באופן מפעים, מפתיע, מסקרן ובעיקר מעורר חמלה. זה הזמן להתוודות שנטלתי לעצמי חירות ספרותית במהלך הקריאה, ולא פסעתי בשביל שמתווה אוסטר. כלומר, הספר לא מחולק לארבעה רומנים הכתובים בזה אחר זה, אלא הפרק הראשון בחייו של פרגוסון הוא מספר אחת ואז הפרק הראשון בחייו של פרגוסון הוא מספר שתיים, וכן הלאה עד לפרק השני בחייהם של כל הארבעה וחוזר חלילה עד הסוף המר או המתוק – תלוי איזה פרגוסון אתם קוראים. בשלב מוקדם הבנתי שאם אדבוק בסדר הזה אאבד את ידיי ורגליי, ולכן דילגתי על פרקים וקראתי ברצף את כל פרקי פרגוסון אחד, עברתי לכל פרקיו של פרגוסון השני, וכן הלאה. איני ממליץ על שיטה זו או אחרת, אך לפחות עבורי זו הייתה הדרך היחידה להתמודד עם שלל ההתפצלויות והנרטיבים.
"פרגוסון סבר שעיתונים הם אחת ההמצאות הגדולות ביותר של המין האנושי", כותב אוסטר את גיבורו בגרסה מספר שתיים, שערך עיתון כבר בהיותו נער בבית הספר, "קסמם של עיתונים היה שונה לחלוטין מקסמם של ספרים. ספרים נעים קדימה בקו ישר מההתחלה ועד הסוף, ואילו עיתונים נמצאים תמיד בכמה מקומות בעת ובעונה אחת, ערבוביה של סתירות ובו־זמניות, סיפורים מרובים שמתקיימים יחד על אותו עמוד וכל אחד חושף צד שונה של העולם… בכל בוקר עלץ פרגוסון נוכח הבלגן הזה, משום שהרגיש שכזה הוא העולם, בלגן גדול, גועש, ומיליון דברים שונים מתרחשים בו במקביל" (עמ' 158).
יכול להיות שאוסטר רצה להרגיש קצת בלגן עיתונאי אחרי שנים של כתיבת ספרות בקו ישר. יכול להיות שהוא הבין שכדי ליצור יצירת מופת אחת גדולה, צריך בלגן מספיק גדול שיוכל להכיל אותה. כך או כך, הוא הצליח ובגדול.
4321 / פול אוסטר / עם עובד / 887 עמ' / מאנגלית: יואב כ"ץ ואפרת נוה
