"מפלצות קטנות" היא סדרה ישראלית שיכולה הייתה בקלות לכשף את כל ההורים במדינה ולהכות גלים גם כפורמט בחו"ל. היא שילוב בין "החבובות" של ג'ים הנסון לחרצופים שלנו, כי מה יותר שובה לב ומעורר פלצות בו זמנית מהצגתם של ילדינו בדמות בובות פרווה שמנהלות את הוריהן ואת העולם? תחת זאת, חיכו ב"רשת", ולאחר מכן ב"רשת 13" המאוחדת עם ערוץ 10 שלוש שנים עד ששבו לשדר את הסדרה, שנקטעה בשנת 2016 בתום שמונה פרקים בלבד.
כדי להבין את גודל העוול שנעשה ליוצרים, צפיתי שוב בתוכנית מאחורי הקלעים שעלתה באותם ימים ומתארת איך יצרו את הבובות הגאוניות, איך ייבאו את העיניים שלהן במיוחד מארה"ב, ואיך הפיחו בהן חיים ואופי. ראיתי את הבובנאים ששוכבים על הרצפה בקור אחד ליד השני וראיתי גם את יוצרי הסדרה, בני הזוג שני מלמד ניצן ורועי ניצן, שביססו אותה על חוויות שהם עוברים עם ילדיהם הצעירים (שגם גדלו בינתיים) ועל ריגול תעשייתי על ילדים אחרים בגינה. הם דיברו והיו להם עיני כוכבים מרוב אושר שהמיזם המשפחתי שלהם יוצא לפועל והוא מוצלח כל כך. אבל מה שעשתה "רשת 13" בפועל זה לקחת מוצר מעולה ולשלוח אותו לגלות, על לא עוול בכפו.
פרט למשפחה שלי, שעבורה הפכה הסדרה לקאלט, קשה לדעת כמה אנשים בישראל חיכו לשובה של הסדרה הזו, שהבליחה שוב במוצאי שבת ובשעה מאוחרת. כשרק החלה להיות משודרת, זכתה לרייטינג דו ספרתי ולסקרנות מצד המבקרים, וכעת הוא חד ספרתי והמבקרים כבר עברו הלאה. אולי אפשר לייחס את הנתונים הדלים לפיצול בין "רשת" ל"קשת", שהתרחש עוד לפני האיחוד של הראשונה עם "ערוץ 10". אולי אפשר לייחס אותם לנטפליקס וליתר שידורי הסטרימינג שהרעיפו כל כך הרבה תוכן, עד שלאף אחד לא נשאר זמן לחפש המשך לסדרה שנשכחה?
כך או כך, העונה "החדשה" של "מפלצות קטנות" ממשיכה להציג את חוסר האונים של ההורים מול המעללים של ילדיהם התפלצתיים: רינה מאלצת את הוריה (שמרית לוסטיג ומשה אשכנזי) ואת שאר ההורים לצפות בהופעה שלה בשעה מאוחרת בשיר הנושא מ"לשבור את הקרח", נעם הבת נתקלת במילים שהיא לא אמורה עוד להכיר, וכעת גם כל שאר הילדים יכירו. הגננת לא תולה את ציוריה של נעם הבת והוריה הגאים מיד חושדים בה בהומופוביה. אבא שחר (אורי לייזרוביץ') מנסה להעלות הצגה בגן, והילדים, ולא פחות ההורים, רבים ביניהם על התפקידים הראשיים. ובעיקר: ההורים כל כך עייפים ושחוקים, שהם נכנעים שוב ושוב לדרישות של המפלצות המאתגרות במיוחד שרק הופכות לקשות ודורשות יותר ויותר.
למרות שלא חסרות בסדרה אמירות שהן "לא לילדים" הילדים שלי כן ממשיכים לצפות בה רק כי היא מעמידה מראה שקשה להשיג כזו בסדרות אחרות: דרך המפלצות הקטנות נחשפים הילדים להתנהגויות קיצוניות שלהם עצמם ובתקווה גם מפנימים שאלו לא ההתנהגויות הנכונות. הם גם נחשפים קצת לדיבור של המבוגרים מאחורי הגב ומעל הראש שלהם, ואולי גם יקלטו כמה מתיש להיות הורה. ואולי לא זה ולא זה. אולי זה רק בידור משפחתי שלנו שחזר אחרי שכבר כמעט שכחנו מקיומו, ועושה לנו שמח יחד.
אני מניחה שלא יהיה פשוט לצלם עכשיו עוד עונה עם כל הקאסט המקורי, כי חלק מהשחקנים עשו בשנים אלה קפיצה משמעותית בקריירה: נסו לתפוס את אבא אמיר (אורי פפר) כשהוא לא מצלם בהוליווד, או את אמא לירית (אדוה בולה) שכתבה מאז ספר פרוזה ולא המשיכה אפילו לגלם את אשתו של אדיר בסדרה "צומת מילר" עקב אילוצים. ומה עם אבא שחר (אורי לייזרוביץ') שזכה בפרס האקדמיה על תפקידו ב"שבאבניקים" וצורף לצוות הקבוע של "ארץ נהדרת"?
אין גבול לכמות עלילות המשנה והעונות שניתן לייצר מהבובות האמינות והמקסימות האלה. הלוואי והן לא ילכו לנו לאיבוד כמו הבובות של שבי, נולי ואוזה שנעלמו ממחסני הטלוויזיה החינוכית. העולם ההורי מייצר אינספור סיטואציות הזויות שקל להזדהות איתן, כי ילדים הם כידוע התסריטאים הטובים בעולם.
"מפלצות קטנות" // מוצאי שבת מיד אחרי "משחקי השף" // רשת 13
