ההזמנה לבקר בתערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית" במשכן לאמנות עין־חרוד תפסה אותי ברגשות מעורבים. במבנה הנהדר והמואר של המשכן אני תמיד שמח לבקר, ולעומת הבהירות הזו עומדות העבודות הכהות של חיים סוטין – אמן יהודי שנודעה לו השפעה על תולדות האמנות ושיצירותיו מוצגות בחשובים שבמוזיאוני העולם. כמו רבות מהיצירות של אמני אסכולת פריז היהודית שאליה השתייך, יצירותיו מעוררות בי במפגש איתן מועקה, כובד וחוסר נחת.
"כל עבודה היא כמו צעקה", מבאר יניב שפירא שאצר את התערוכה ביחד עם סוריה סדיקובה ועם בת־שבע גולדמן־אידה, במפגש שערך עם עיתונאים לקראת פתיחת התערוכה. "סוטין לא עסק בנושאים יהודיים מובהקים, אבל ביטא את הרוח היהודית ואת החרדה היהודית. סערה, ערעור, הליכה על בלימה". החלק המוקדש לסוטין בתערוכה מחולק לשלושה חדרים על פי נושאים: הראשון מוקדש לנופים, והמפגש מקרוב עם הצמרות הסוערות ב"שביל ביער עם שני ילדים" או עם הצבעוניות של "רחוב בקאן־סאן־מור" מסעיר ומרגש.
בחלק השני מוצגים דיוקנאות, ובו בנוסף לפורטרטים האנושיים תלוי דיוקן של אילן: הציור הנהדר "עץ בוואנס" (בכל אחד מחדרי הנושא שתלו האוצרים בצורה יפה ציור מאחד הנושאים האחרים), ובשלישי הנושא הוא טבע דומם והוא מוקדש רובו ככולו לציורים של חיות שחוטות. שפירא מספר כי בילדותו בעיירה ראה סוטין את השוחט בפעולה ורצה לצעוק, אבל הצעקה נתקעה לו בגרון, "וכל החיים בציורים ניסה לשחרר את הצעקה".
מלבד החלק המיוחד לעבודות של סוטין מציגים האוצרים את השפעתו הרבה על האמנים הארץ־ישראליים והישראליים. אגף אחד מוקדש לאמן חיים אתר שייסד את המשכן לאמנות (שחוגג שמונים שנה להקמתו), ושאר התערוכה מציגה שלל אמנים ישראליים שלהם זיקות מגוונות לסוטין, אולי מגוונות מדי. בהקשר הזה נדמה שהרשת שהושלכה מהסירה שהיא סוטין על ידי האוצר הייתה צפופה מדי. אם ניקח את מוטיב החיות השחוטות כדוגמה, האווז של מיכאל גרוס בהחלט מהדהד את זה של סוטין, העגל השחוט המופיע בין היתר בעבודות של מיכל שמיר, שי אזולאי ובמובן מסוים אצל אביבה אורי מדבר עם "פגר הבקר", העבודה המפורסמת של סוטין (שלא מוצגת בתערוכה, ושההשראה לה היא ציור של רמברנדט). אבל עולה הרהור – האם כל חיה מתה באמנות הישראלית נכנסת תחת כנפיו של סוטין? גם העבודות הסטריליות של ארם גרשוני, לדוגמה, המוצגות בתערוכה?
אם כך או אם כך, התערוכה פורשת מניפה רחבה של אמנים מדורות שונים והביקור בה מהנה ומרחיב דעת. המפגש עם העבודות של סוטין ממחיש עד כמה השפיע על האמנות הישראלית לדורותיה. מעניין לראות את ההשפעה הזו, במחווה המפורשת של תומרקין, בגילוי הקו המחבר לדוגמה בין היצירה "דרך מתפתלת" של סוטין לבין "שדרה בצפת" של משה קסטל, או מול העבודה העכשווית והמוצלחת של של הרן כסלו. במשיחות צבע ירוק דשנות כבדות ומבריקות, חשתי כי כסלו כמו תמצת את תחושת הרתיעה המסוימת שעולה בי מול האקספרסיוניזם הסוטיני הסוער, שלשמחתי לא מנעה ממני עוד מפגש עם האמן החשוב הזה.
נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית // המשכן לאמנות עין–חרוד
