ישנם כמה דברים שברורים לנו מאוד כהורים. למשל – עם השנים אתה לומד שכאשר הילד שלך מחבק אותך, זה לא בהכרח אומר שהוא אוהב אותך. לרוב הוא פשוט מחפש איפה לנגב את האף. תובנה נוספת שמתבררת עם השנים, היא שהדרך הטובה ביותר לגרום לילד לרצות משהו היא לתת את זה לאחיו. ושהדבר היחיד שקשה יותר מאשר להכניס ילד למקלחת, היא להוציא אותו מהמקלחת.
אבל ישנם עוד דברים שאין לנו ספק לגביהם. למשל, לרוב ההורים ברור שילד בגיל יסודי צריך ללמוד קרוב לבית – בבית הספר האזורי, היכן שנוח והיכן שנמצאים כל החברים שלו. ולרוב ההורים במגזר גם ברור שבהתקרב הבגרויות, כדאי שהילד ילמד במסגרת שתואמת את כישוריו, את אישיותו ואת עתידו הלימודי, גם אם המוסד לא קרוב למקום מגוריהם.
אבל מה קורה באמצע? בתווך? מה קורה עם העולים לכיתה ז'? מקליד שורות אלו למד במדרשיית נעם פרדס־ חנה, זכר מקום לברכה. רבים מחבריי למחזור, אגב, התעקשו לתקן שהם לא למדו במדרשייה, אלא היו רשומים שם.
לצד הביקורת שיש לי על המוסד, אני מרגיש שגם לקחתי משם הרבה דברים. תפיסה חינוכית, עצמאות, חברים טובים וכמה נורות פלורוסנט שידלקו רק בעתיד.
אין לי הסבר שיניח את הדעת מדוע כשעזבתי את המדרשייה, בהיותי רווק בן 18 שנים, כבר התחלתי לחשוב ולתהות לאן בני העתידי ילך כשהוא יסיים את כיתה ו'. באותה תקופה, אגב, עוד לא ידעתי שאני אקרא לו ינעם, ובטח לא שיערתי בנפשי שבברית שלו, סבא של אשתי לא ישמע טוב מה השם שאמרתי ויכריז כלפי עם ועולם שקראנו לו בלעם (סיפור אמיתי לחלוטין).
ובינתיים, השנים חלפו מהר יותר מעמית סגל שמדליק את הסלולרי אחרי ההבדלה, ובימים אלו בלעם (השארנו, הוא גם ממילא היה שתום עין) כבר בכיתה ו', והשעון דוחק. ממש עוד מעט צריך לרשום אותו לכיתה ז' והרגשתי אובד עצות. אז עשיתי את מה שהיה עושה כל הורה: יצרתי קשר עם מקור ראשון ואמרתי להם שאני רוצה להכין כתבה על הנושא. באופן הזה, אכריח את עצמי לעסוק בזה, ומעבר לכך, תהיה לי גישה למרואיינים מעניינים שיוסיפו לי כיווני מחשבה. חוץ מזה, בכסף שארוויח אוכל לכסות את התיקון של הנייד שיישבר לו כנראה בשבוע הראשון ללימודים. קלאסי.
והבהרה אחרונה לפני שמתחילים: לצד החיוכים שמפוזרים כאן, חשוב לי להדגיש שלקחתי את הנושא במלוא הרצינות. כולי תקווה שכאשר תסיימו לקרוא, יהיו לכם עוד כלים ותובנות כדי להגיע להחלטה הנכונה לגבי הילד שלכם. יאללה, בואו נתחיל.
הזמנים, הם משתנים
"דבר ראשון, כל מי שחושב לאן לרשום את הבן שלו לכיתה ז', חייב להשתחרר מכל הסטיגמות שיש לו על המוסדות שהוא הכיר לפני 15 שנה", אומר לי הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. הוא יושב מאחורי שולחן מעץ מהגוני, מאחוריו ספריית עץ גדולה, ועל השולחן מונחות מזכרות רבות שקיבל עם השנים מתלמידיו. או לפחות זה מה שדמיינתי, כי למעשה הריאיון היה טלפוני. פשוט תמיד רציתי לכתוב "מהגוני" בכתבה.
"הרבה דברים משתנים. גם משנה לשנה – ובטח כשמדובר בזיכרונות ותובנות מלפני 15 שנים", הוא ממשיך – וכבר במשפט הראשון, הוא פוגע בול בנקודה חזקה מאוד אצלי.
חשבו לרגע כמה דברים מתקבעים אצלנו בילדות. מחקר שהתפרסם לאחרונה גילה שקבוצת הכדורגל שתאהב כל החיים שלך היא ככל הנראה זו שזכתה באליפות כשהיית בערך בן 9־10. או, למשל, שמות שאתה פוסל ולא תקרא לילד שלך בהם (כן, אנחנו גם פוסלים שמות), כי הם נושאים איתם מטען שקשור לילד שהכרת באותו שם. "מאמי, אנחנו לא קוראים לו דניאל, יהיו לו גבות מחוברות!"
וכן, פתאום שמתי לב שמתחת לפני השטח, באופן לא ממש רציונלי, אני מסתכל על עולם הישיבות הנוכחי דרך המשקפיים השרוטים של אמיר מלפני 15 שנה. זה טיפשי כמו להגביל את עצמי בצילום עם הסמארטפון כדי לא לבזבז את כל הפילם.
"בכלל", המשיך הרב גודמן וקטע לי את חוט המחשבה, "אל תשלח את הילד שלך למקום שבו אתה היית רוצה ללמוד. אל תשלח אותו לבית ספר תורני כי אתה אדם תורני, או לבית ספר מדעי כי אתה באופן אישי מתחבר למקצועות ריאליים. אל תחיה את החלום שלך דרך הילד שלך – אלא שלח אותו למקום שמתאים לאופי ולאישיות שלו".
אני פורשׂ בפני בני את החששות שלי ומנסה להבין ממנו מה השיקולים שלו ולאן הוא היה רוצה להמשיך. נשמע שאין אצלו ממש התלבטות. הוא בעיקר רוצה להיות במקום שאליו החברים שלו הולכים ולהיות במסגרת שתאפשר לו לחזור הביתה מוקדם. "לחזור הביתה מוקדם". ככה זה כנראה כשאין לך ילדים לקלח. אבל בכלל, כמה הילד צריך להיות חלק מההחלטה הזו?
גם איתן גפן, פסיכולוג קליני מומחה עם ניסיון רב בעבודה עם נוער, מסכים עם הרב גודמן. "הורה צריך להרגיש את הילד שלו. כיתה ז' היא רק ההתחלה של תקופה ארוכה שבה הילדים נמצאים בצמיחה מואצת. הם מגלים את הזהות העצמית שלהם ומגבשים אותה ואת הערכים שלהם. השאלה שלנו כהורים היכן להתערב תלווה אותנו במשך כל גיל ההתבגרות שלהם, ולמעשה רק תתעצם עם הזמן".
בתקופה האחרונה אני מנצל את הזמן הפרטי שיש לי עם ינעם (כן, החזרנו לינעם – העין נפקחה) ומדבר איתו על הנושא הזה בפתיחות ובשקיפות. בדרך לבית הכנסת, בנסיעה משותפת או כשהוא קורע אותי בפיפ"א ואני כל כך לא בכושר שנתפסים לי השרירים רק מלהריץ שחקן וירטואלי. אני פורשׂ בפניו את החששות שלי ומנסה להבין ממנו מה השיקולים שלו ולאן הוא היה רוצה להמשיך.
נשמע שאין אצלו ממש התלבטות. הוא בעיקר רוצה להיות במקום שאליו החברים שלו הולכים ולהיות במסגרת שתאפשר לו לחזור הביתה מוקדם. "לחזור הביתה מוקדם". ככה זה כנראה כשאין לך ילדים לקלח. אבל בכלל, כמה הילד צריך להיות חלק מההחלטה הזו?
"ההורה יכול לתת לילד כמה אפשרויות בחירה", אומר לי שמוליק בר־לבב, איש חינוך עתיר פעלים שניהל את קריית יעקב הרצוג (כיום המדרשייה) במשך 35 שנים וכיום חבר בהתנדבות במועצת המנהלים שלה. "הילד לא יכול להחליט לגמרי לבדו כי השיקולים שלו בגיל הזה לא מספיק רציניים".
הוא נשען לאחור בכיסא מנהלים אפרפר וחורק, לבוש חולצה לבנה שמעליה אפוד בצבע תואם לכיסא, ועיניו המהגוניות בורקות כשהוא מדבר. ככה לפחות דמיינתי, כי גם אותו ראיינתי באמצעות ההמצאה המדהימה של אלכסנדר גרהם בל ששודרגה לבלי הכר על ידי סטיב ג'ובס.
"כמובן אי אפשר ללכת לגמרי נגד הרצון של הילד", הוא מבהיר, "אבל צריך להרכיב יחד איתו רשימה סגורה של שלושה מקומות לכל היותר. לומר לו שהבחירה שלו, אבל מתוך הרשימה הסגורה. ההורים צריכים להגדיר את הקווים המנחים ואת הקווים האדומים, ולפי זה לסנן אילו מוסדות יכולים להתאים ואילו לא".
כשאני מתעניין עם הפסיכולוג איתן גפן כיצד מהלך כזה מתקבל מהעיניים של הילד, והאם הוא יקבל את זה שלהורים יש משקל גדול יותר משלו בהחלטה, הוא מרגיע שלמרות ניצני הבגרות המתפתחים והחשיבה העצמאית שמתחילה לתת אותותיה, הילד מבין שבסופו של דבר הוא עדיין זקוק להכוונה של ההורים – ולרוב יקבל את ההכרעה שלהם.
שלוש שנים אפלות
עד 1968 בכלל לא היו חטיבות ביניים בישראל (אני יודע מה עובר לכם בראש, אבל חטיבות הביניים אינן שטחים שכבשנו שנה קודם לכן במלחמת ששת הימים ולכן אנחנו כנראה לא נחזיר אותן במסגרת הסכמי שלום עתידיים). עד אותה שנה, בתי הספר היסודיים היו מכיתה א' ועד ח', והתיכונים מט' עד י"ב. אבל אז הגיעה הרפורמה במשרד החינוך והוחלט גם על הקמת חטיבת הביניים, ששתי כיתותיה הראשונות נלקחו מבית הספר היסודי, והכיתה העליונה נלקחה מבית הספר התיכון.
"אני זוכר היטב את היום הראשון שלי בכיתה ז'. לפחות את החלקים הטראומתיים שהיו בו. מבין עשרות הפרצופים החדשים שנתקלתי בהם והשמות שניסיתי לשנן לשווא, ניגש אליי נער נמוך ושאל אם אני זיינוק. אני מודה, בהתחלה הייתי בטוח שהוא מקלל אותי ונעלבתי. ניסיתי כמובן לחשוב על אופציות נוספות. אולי הוא שאל אם אני זרנוק?"
"לדעתי מישהו ראה שגיל ההתבגרות הוא גיל מעצבן, ויש באמצע שלוש שנים אפלות שלא יודעים מה לעשות בהן עם הילדים, ולכן הקימו את חטיבת הביניים", אומר בחצי חיוך אריאל בן־ברוך, לשעבר מנהל תיכון "אחיה" בהרצליה ואב למתבגרים בעצמו. "הסיפור של חטיבת הביניים הוא של ישות קצת לא ברורה. בית הספר היסודי הוא מלשון יסוד. יש לו מהות. גם בתיכון ברור מאוד מה המהות. יש בגרויות, יש התחלה ברורה יותר של מסלול החיים הבוגר. ורק הגיל הזה, של כיתה ז' עד כיתה ט', נשאר בתווך בלי מהות אמיתית".
הוא מכחכח, מיישר את עניבתו המהגונית, וממשיך. "לכל אחד יש שאיפה להיות מוגדר. לא להישאר באמצע. להבין האם אתה עדיין ילד או שאתה כבר נער. מצד אחד, הילד נכנס לשנת בר מצווה, שנה שבה הוא מתחייב במצוות ומשתחרר במובן מסוים מהאחריות של ההורים, ומצד שני, במובנים רבים מאוד הוא עדיין ילד והדיסוננס הזה לא פשוט. מחנך טוב, יודע לזהות את זה ולקדם את הילדים למעלה".
"אני אישית מרגיש שעושה טוב לילדים של ז' וח' שהם נמצאים באותו מוסד יחד עם הכיתות הגבוהות, שמושכות אותם כלפי מעלה", אומר הרב גודמן. "באופן הזה, גם היחס של המוסד כלפיהם הוא בוגר יותר, הם משתתפים בפעילויות שמותאמות לשכבות גיל גבוהות יותר, ונחשפים לסדנאות והרצאות שהם לא היו פוגשים אילו הם היו מסופחים לכיתות א' עד ו'".
נדמה שבשאלה האם עדיף לפצל את המוסד לשני חלקים (ז'־ט', י'־י"ב) או לאחד אותו למסלול שש שנתי, רוב המרואיינים נוטים להסכים עם גישתו של הרב גודמן.
"אני אוהבת מסגרות ארוכות טווח כי כך אפשר להכיר את הילדים, להשקיע בהם ולעשות מהלכים ארוכים של חינוך משמעותי", כותבת לי מירב בדיחי, מנהלת מדרשיית הרטמן לבנות. כן־כן, היא נמצאת בארה"ב בזמן הריאיון וטכנולוגיה עילית שעומדת בבסיס אפליקציה חדשנית בשם "ווטסאפ" מאפשרת לנו לתקשר למרות המרחק הרב. "אני גם אוהבת שקהילת בית הספר מגוונת ומורכבת מילדות, נערות ונשים קטנות, ואנחנו מלוות אותן לכל אורך הדרך".
הוא קילל אותי עכשיו?
אני זוכר היטב את היום הראשון שלי בכיתה ז'. לפחות את החלקים הטראומטיים שהיו בו. מבין עשרות הפרצופים החדשים שנתקלתי בהם והשמות שניסיתי לשנן לשווא, ניגש אליי נער נמוך ושאל אם אני זיינוק. אני מודה, בהתחלה הייתי בטוח שהוא מקלל אותי ונעלבתי. ניסיתי כמובן לחשוב על אופציות נוספות. אולי הוא שאל אם אני זרנוק? אולי זה סלנג כזה של צעירים? רגע, חשבתי, בעצם גם אני צעיר ואני לא מכיר סלנג כזה. בדיוק כשהייתי על סף משבר תודעתי, הוא קלט את המצוקה וחזר: "זיינוק. יעני בכיתה ז'". לא התבלבלתי והשתמשתי באותה אסטרטגיה שמשרתת אותי עד היום. "ברור שאני יודע מה זה זיינוק", אמרתי בחיוך מעושה, "לא ידעתי מה זה 'אתה זיינוק'. חשבתי ששאלת אם התא זיינוק. ולא הבנתי על איזה תא אתה מדבר". הוא בהה בי במשך כמה שניות, ואז מלמל משהו על זה ששיקרו לו שהרמה של החבר'ה כאן תהיה גבוהה וברח.
יצאתי מהפנימייה ולעיניי נגלה אחד המחזות המרגשים עבור ילד בן 13: מגרש דשא ענק. מתברר שזה ריגש לפחות 60 ילדים נוספים, וכך מצאנו את עצמנו משחקים כדורגל, 30 נגד 30 כשלאף אחד אין מושג איך קוראים לשחקנים הנוספים בקבוצה שלו, והוא בעיקר יודע לאיזה צד במגרש הוא מתקיף.
שמוליק בר־לבב, לשעבר מנהל קריית הרצוג: "אלו השנים הכי קריטיות. אני לא מבין איך כשהילד הולך לחגוג בר מצווה ההורים הולכים לשישה־שבעה אולמות, מתייעצים, בוחנים ומתווכחים, אבל כשזה מגיע לבית הספר, הורים רבים לא טורחים אפילו להגיע ולראות את המקום. סומכים על החבר ששלח לשם את בנו"
את המשחק, אגב, סיימתי כשהמכנסיים הבהירים שלבשתי הפכו להיות ירוקים מדשא. מכיוון שלא הבאתי מכנסיים להחלפה, התקשרתי לאבא שלי (מהטלפון הציבורי, כי אני קשיש וזה מה שהיה אז), והוא בא במיוחד וקנה לי מכנסיים במידה שלו ובסך הכול הייתה פתיחה טובה לשנה ואין לי תלונות.
נדמה שגם עבור ינעם זהו אחד השיקולים. הוא אוהב מאוד כדורגל. הוא עשוי לבחור את בית הספר על בסיס השאלה איפה המגרש הכי גדול, או "מתי אסיים הכי מוקדם ויהיה לי זמן אחר הצהריים לשחק כדורגל", או "האם המקום הזה שלוש־שנתי או שש־שנתי" כדי לדעת בין כמה שכבות המגרש מתחלק וכמה זמן יהיה לו לשחק כדורגל.
אבל איך באמת אפשר לבחור בית ספר? על מה מסתכלים? מה בוחנים?
אני חוזר למשרדו של שמוליק בר־לבב. אותו משרד שהייתי נשלח אליו בכל פעם שבה הייתי מתפרע ומפר את הכללים. כלומר, זו הפעם הראשונה שלי כאן. ואפילו הפעם הזו לא באמת קרתה, כי הריאיון, כאמור, היה מהגוני. כלומר טלפוני.
"אנשים לא מבינים שכשאתה שולח ילד לכיתה ז' – זו הליבה של החינוך", אומר לי שמוליק, ואני שומע כמה הנושא הזה בוער בעצמותיו, "אלה השנים שבהן הוא הכי מתעצב. שנים קריטיות. אני לא מבין איך כשהוא הולך לחגוג בר מצווה ההורים הולכים לשישה־שבעה אולמות, מתייעצים, בוחנים ומתווכחים, אבל כשזה מגיע לבית הספר הורים רבים לא טורחים אפילו להגיע ולראות את המקום. סומכים על החבר ששלח לשם את בנו, או מחליטים על בסיס השאלה איפה ההסעה הקרובה יותר. המשקיעים מגיעים לערב פתוח, שכולם מבינים שהוא במקרים רבים הצגה שלא משקפת את המצב האמיתי, ורק על סמך זה קובעים את הגורל של הילד לשנים קדימה".
אז מה היית ממליץ לעשות?
"הורים רציניים צריכים לקחת יום חופש ולהקדיש שעתיים לכל אחד מהמקומות שנמצאים ברשימה שלהם. לבחון איך נראית הפסקה, לדבר עם הילדים – עדיף אלה שלא נמצאים בשיעור. להיכנס לחדר האוכל ולראות איזה אוכל מגישים ואפילו להיכנס לשירותים כדי לבחון כמה למוסד אכפת מהתלמידים. לראות מה מקשקשים שם. לראות מה היחס של הצוות. אין דרך אחרת".
הזדמנות לכל אחת
השקעה בסביבה הלימודית וחברה הם ללא ספק שיקולים חשובים, אבל מה לגבי רמת הלימודים?
כבר מגיל צעיר מאוד גילה ינעם הצטיינות במתמטיקה. לא יודע מאיפה זה בא לו. הדבר היחיד שהייתי מחסיר בשיעורי מתמטיקה זה את השיעורים עצמם. אבל זה שיקול שללא ספק כדאי לקחת, ובכן – בחשבון.
ינעם התקבל לכל התוכניות שמעודדות תלמידים מחוננים, ואחד החששות שלי הוא שבבית ספר אזורי הרמה לא תהיה גבוהה מספיק והוא עלול לדשדש ולא למצות את הפוטנציאל שלו, ואז אני אהיה פרבולה עצובה (אני זוכר רק את הביטויים המתמטיים שמאפשרים לי לכתוב סטטוסים מצחיקים בפייסבוק).
"לפני הכול", מדגיש גפן, "חשוב להיות קשובים לאישיות המיוחדת ולקצב ההתבגרות של כל ילד. אמנם קשה לדעת במדויק מה יהיה הכי טוב בשבילו, אבל לרוב מתוך שיח עם הילד ובין ההורים ניתן לגבש כיוון כללי המותאם לילד הספציפי הזה. למשל, סביבה המדגישה הישגים לימודיים לא בהכרח תהיה טובה לכל אחד. יש ילדים שתחרותיות והישגיות מדרבנים ומעצימים אותם; מנגד, יש ילדים שעל רקע המבנה האישיותי שלהם או משום שעדיין אינם בשלים לכך, אינם מגיבים טוב לסביבה כזו. דוגמה נוספת היא ההיבט החברתי, לאן הולכים החברים. יש ילדים שעבורם הפן החברתי הוא קריטי. לעומת זאת ילדים אחרים יסתגלו היטב גם במקום חדש".
"היום כמעט לא יעזור לך להשלים בגרויות בדיעבד, כמו שהיה בתקופה שלנו. הצבא מאתר אותם מוקדם ובהרבה מובנים ה'מרוץ' מתחיל כבר בשלבים מוקדמים יותר. הישגים טובים או לא טובים ישפיעו גם על השירות הצבאי ועל הניסיון שהילד יצבור שם"
ובכל זאת, הורים רבים בוחרים להכניס את הילד שלהם כבר בכיתה ז' לבתי ספר שחורתים על דגלם מצוינות לימודית. אחת מהן היא שפרה, שבנותיה לומדות בירושלים, ולא בבית הספר האזורי שאליו הלכו רוב החברות שלהן.
"אפשר כמובן להכניס את הילדים לבתי הספר הללו רק בכיתה ט', אבל גם אם נתעלם מהסיכוי שלא תמיד יהיו מקומות פנויים עבורן – הרי שכניסה למוסד מגיל צעיר עוזרת לילדים ללמוד את השפה והתרבות של המוסד בתקופה שבה הדרישות הלימודיות עוד לא כל כך גבוהות, ואז שמים את הדגש על גיבוש אישיות ובנייתה. לפעמים מעבר בכיתה ט' עלול להכניס את הילד לשוֹק. הן מבחינת הרמה והן מבחינת השעות".
כשאני שואל לגבי החברות שכבר לא איתה, היא אומרת בכנות שאכן מדובר בחיסרון. "כשהבת שלי פוגשת את החברות שלה אחר הצהריים, הרבה מהן מדברות על מה שהיה בכיתה או בבית הספר, ובמובן הזה היא באמת מרגישה קצת לא שייכת, אבל דווקא היציאה החוצה אפשרה לה להכיר בנות אחרות. עם הבנות ביישוב היא נמצאת מאז הפעוטון. הן היו ביחד בגן, ביסודי, וזה בסדר שבכיתה ז' הילדה תצא החוצה ותכיר עולמות אחרים. בסוף רצינו שהיא תאתגר את עצמה. מהבחינה הלימודית הרגשתי שהיא לא מספיק מזיזה את עצמה, וההצלחות הלימודיות ממש העצימו אותה והביאו לה אושר".
"צריך לזכור שגם בבתי ספר השואפים לרמה לימודית גבוהה רוב התלמידים והתלמידות לא יכולים להיות טובים בכול", מדגישה בדיחי, "אחת טובה באנגלית אבל פחות בתלמוד, אחת טובה בספורט ופחות בהיסטוריה, אחת נהדרת בארגון חברתי ופחות במתמטיקה. צריך לתת הזדמנות לכל אחת בתחום שבו היא חזקה ולהראות לה שהיא מסוגלת, ומאידך – לחזק אותה במקומות האחרים. לא מפחידות אותי בנות חלשות, מפחידה אותי חוסר מוטיבציה".
גם ליצחקי אורגד, שלמד איתי במדרשייה באותן שנים עליזות, הייתה חשובה האווירה הלימודית וההישגים. "היום כמעט לא יעזור לך להשלים בגרויות בדיעבד, כמו שהיה בתקופה שלנו. הצבא מאתר אותם מוקדם ובהרבה מובנים ה'מרוץ' מתחיל כבר בשלבים מוקדמים יותר. הישגים טובים או לא טובים ישפיעו גם על השירות הצבאי ועל הניסיון שהילד יצבור שם".
ובכל זאת, אחרי לא מעט לבטים – הוא רשם את הבן שלו לבית הספר האזורי. "אני לא מרגיש שהתפשרנו. בסוף החלטנו שבשנים הללו חשוב לנו יותר שהבן שלנו יהיה במקום שנותן דגש על הגישה החינוכית והתורנית ולא בהכרח על ההישגיות. מעבר לכך, כל החברים שלו כאן ואנחנו מבינים כמה זה חשוב לו בשלב הזה. וצריך לזכור שבמקרה שלא נהיה מרוצים, תמיד יהיה אפשר להעביר אותו לבית ספר אחר".
סייג אחד ושמו הצטיינות
רוב המרואיינים שנשאלו לגבי יתרונות בית הספר אזורי ציינו שהשיקולים היו נוחות וחברה, אבל היה גם מי שהציג גישה מעניינת שמתייחסת לבחירת בית הספר האזורי כאידיאל: אבי רוקח, מנהל קהילת מרכז ברשת אמי"ת. "אצלנו באמי"ת קוראים לכל בית ספר 'קהילה חינוכית לומדת' – מתוך ראייה שהמורה מגיע גם כדי להסתפח למקום ולא רק כדי לתת שירות לתלמיד. אני מאמין גדול שבית הספר הוא מרכיב משמעותי בקהילה. כשם שישנם מוסדות אחרים בתוך הקהילה שלי – כמו בית כנסת ומתנ"ס – גם בית הספר הוא חלק משמעותי מזה. כמו כן, לדעתי הבחירה להישאר באזור הקרוב לחברים ולנופי הילדות היא משמעותית, וזה גובר על השיקולים של בחירת מגמה או מקצוענות מסוימת".
מירב בדיחי, מנהלת מדרשיית הרטמן: "אני חולקת על גישת המרוץ לבגרויות. אני משתדלת שצוות המורים שמלמד בתיכון ילמד גם בכיתות ז'־ח' ושיהיה רצף לימודי בין החטיבה לתיכון. זה גיל מקסים שיש בו סקרנות ופנאי ללמוד, צריך לנצל אותו כדי ללמד את התלמידות ערכים ולהתנדב איתן, ללמד אותן על עצמן ועל גופן"
בניגוד לגישה שהציגה שפרה, רוקח סבור שהילד או הילדה צריכים להיות עם אותם חברים שאיתם הם הולכים לתנועות הנוער. הוא גם רואה ערך בכך שאנשי החינוך שמסתובבים בבתי הספר של הילדים שלנו הם גם חלק מהקהילה. "אני רוצה להיות בקהילה שבה את המורה המקצועי או המחנך אני פוגש גם אחר הצהריים בגינה עם ילדיו, או אפילו בשולחן השבת כשאנחנו מתארחים אצלם. כשהמדריך שלי בתנועת הנוער הוא גם השישיסט או השביעיסט שלי, נוצר כאן משהו חזק יותר. תחושה חזקה לילד מבחינה חינוכית".
"יש רק סייג אחד", אומר רוקח, "מצטיינים. כמו שהצבא דואג למסגרת נוחה יותר לחיילים המצטיינים בתחומי הספורט והאמנות, גם אני חושב שיש דין אחר עבור אותם בודדים שמגלים כישרון רב בתחום מסוים. במקרים חריגים מהסוג הזה, צריך לאפשר הרשמה לבית ספר מרוחק שיוכל למצות ולפתח את הכישרון שלהם – גם על חשבון השיקול החברתי והקהילתי".
גם בדיחי מבקשת לסייג את תפיסת הלימודים כערך עליון. "אני חולקת על גישת המרוץ לבגרויות. אנחנו מנסות לא להיות במרוץ אלא בלמידה משמעותית וגם בפעילות חברתית וערכית. אני משתדלת גם שצוות המורים שמלמד בתיכון ילמד גם בכיתות ז'־ח', ושיהיה רצף לימודי בין החטיבה לתיכון. זה גיל מקסים שאפשר לעשות בו דברים רבים, גיל שיש בו סקרנות ופנאי ללמוד. צריך לנצל את הזמן, ללמד אותן איך ללמוד ולהראות שהשקעה בלימודים מניבה פרי. ללמד אותן ערכים ולהתנדב איתן, ללמד אותן על עצמן ועל גופן, לטעת זרעים של אקטואליה ומודעות אזרחית, ועוד נושאים רבים".
*
ומה הולך להיות איתנו, בשורה התחתונה?
כבר התחלתי לשבת עם ינעם על רשימת המוסדות שנרצה לבדוק, ונמצא יום להסתובב בו בשני מקומות ולבחון אותם מקרוב. בתוך כל התהליך הזה אשתדל להיות רגיש וקשוב, כי בסוף "אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ". אם ארגיש שהשיקולים שלו לא מספיק ענייניים, אשתדל לגרום לו לחפוץ במקום שאני חושב שיתרום לו ויפתח אותו הכי הרבה.
ואסיים בדבריו המהגוניים של הרב גודמן: "אין תשובה נכונה. צריך לעשות את ההשתדלות שלנו, לחזק את הקשר עם הילד כדי שנהיה עבורו הכתובת והגורמים המרכזיים. בסוף, צריך ללכת עם תחושת הבטן וכמובן להתפלל הרבה לקב"ה שיעזור. זה הכול".
