השיח הסטנדרטי סביב חסידות חב"ד נע מטבע הדברים בעיקר בין הדמות המיתולוגית של הרבי מלובביץ' לבין הפעילות הענפה של השליחים הפרושׂים ברחבי הגלובוס, וללא ספק הקנו לתנועה את הפופולריות הרחבה שהיא זוכה לה היום בעולם היהודי. בישראל ספציפית אמנם יש לא מעט מטיילים "יוצאי" בתי חב"ד שמשמשים שגרירים, אך בשנים האחרונות החלו לצוץ קולות שמנסים לייצר דה־לגיטימציה לפעילות החב"דניקית בטענה שהפאסון החברי של התנועה משמש כהסוואה לרצונות מרחיקי לכת הרבה מעבר להנחת תפילין אקראית ברחוב.
בשנים האחרונות החסידות נחשפת יותר ויותר בהקשר המוזיקלי שלה, בעיקר בקהלים סרוגים העטופים קרליבך בצורה הרמטית. קשה להגיד שעד השנים האחרונות היו רבים כל כך שחשופים לעובדה שלחסידות הזאת יש ארון מוזיקלי היסטורי עשיר ביותר, אולי אפילו יותר מכל חסידות אחרת. עיקר המניות שייכות לפרויקט "צמאה" – והשבוע, לרגל י"ט בכסלו (המועד שבו שוחרר רבי שניאור זלמן מלאדי מהכלא הרוסי), יצא לאוויר אלבום מספר חמש בסדרה.
נאור כרמי, נגן הבס שכבר מזמן הפך לציר מרכזי בעולם המוזיקה היהודי העכשווי, ממשיך לקבץ סביבו כמפיק וכנגן נהדר חבורות של מוזיקאים שנוברים בארכיון החב"דניקי, ומזרימים דם וקהל חדש לניגונים של החסידות – מה שבא לידי ביטוי בעיקר בסדרת ההופעות שמלוות את יציאת האלבומים, והפכו כבר לאירועים עם הילה של פסטיבל סביבם.
גם ב"צמאה 5" ממחיש כרמי שוב כמה הוא מפיק מוכשר עם ראייה דו ותלת ממדית, בעיקר כשהוא מטייל עם האמנים בלא מעט גזרות שונות. זה נשמע כמו עבודה קלה, לקחת גלקטיקוס של כוכבים, אך בפועל העבודה מורכבת בהרבה כשמדובר בפסיפס כזה. המשימה היא לייצר לא רק מכונת להיטים, אלא גם לשמור על קו אחיד ומאוזן שמייצר תעודת זהות לפרויקט כזה.
יש לא מעט שירים נהדרים בפרויקט שממחישים את ההצלחה במשימה הזאת, כמו "הנשמה יורדת" של שולי רנד או ההופעה המפתיעה והמרגשת בעיניי של נועם בנאי עם "אל מסתתר" והגיטרה הנהדרת של ארז לב־ארי. נראה שהשיר "אין עוד מלבדו" של יונתן רזאל – שמרפרר באופן מובהק לקולדפליי מודל הפופ שלהם ולחיבה של כריס מרטין לקופצניות וצבעוניות – יתקבל היטב בקרב הקהל שרק מחפש את ההזדמנות לרקוד וסביר שיהפוך גם ללהיט הגדול של הפרויקט הפעם. כמו במקרים רבים אחרים, הסיכוי להגיע אל לב הציבור מגיע דווקא מתוך הטפל, או אם נתאים את עצמנו לאכסניה, "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
גם פרויקט מוזיקה עתיר שמות לאורך השנים, כמו אביתר בנאי, ברי סחרוף, אברהם פריד, שולי רנד, ישי ריבו, דניאל זמיר ועוד, זכה לחשיפה הגדולה שלו במדורת השבט הישראלית דווקא כתוצאה מבלגן תקשורתי. זה קרה כשיונתן רזאל בחר בצעד שהיה ספק בדיחה ספק אמירה ועלה לפני שנתיים אל הבמה בערב מיוחד של הפרויקט כשהוא עם מסקינטייפ שחור מודבק לעיניים. את צאת האלבומים מלווה כאמור באופן קבוע סדרת מופעים, חלקם מיועדים לקהל של נשים בלבד, ואל אחד מאלה בחר רזאל לעלות באופן המדובר כדי להימנע ממראה אלפי הרוקדות באקסטזה, אקט שעורר כצפוי תגובות רבות מאנשים שפחות התחברו לקטע.
במידה רבה, המסע המורכב בין הרצון החב"דניקי הבסיסי לקריצה להמון הרחב ובין המציאות ההלכתית שלא תמיד הולכת יד ביד עם הרצון הזה, הוא גם הסיפור של המוזיקה בפרויקט הזה לאורך השנים, וגם האלבום הנוכחי ייאבק ודאי בדרך הפתלתלה הזו. אין ספק שהעובדה כי זהו פרויקט נטול נשים לחלוטין לא תוסיף לניסיון לחמוק מביקור במקומות שנויים במחלוקת. מי שכן יתנתק לרגע מהאקלים החשדני, יוכל למצוא חיבור גם באלבום החדש דרך כוחה של המוזיקה להניע התרחשות פנימית. משם והלאה, שכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה. ורצוי להניח תפילין, כמובן.
צמאה 5 אמנים שונים
