"העיסוק בשכול ממכר, הפחד ממכר מאוד, וברגע שאתה מצליח לשקוע עמוק, האמוציות שואבות אותך כל כך חזק שכל עניין אחר מתגמד. עם כל הרגעים הטרגיים בסיפור, הכתיבה שלי באה מערגה למקום שלא הייתי בו, ומערגה של הדמויות למקום שכן היו בו. ישנה גם תחושת החמצה שלי על כך שלא הייתי שם".
את הדברים האלה אמר לי רון לשם לפני חמש־עשרה שנה, כשראיינתי אותו על ספרו הראשון "אם יש גן עדן" המספר על מוצב בלבנון. את אותו המשפט בדיוק הוא יכול היה לומר גם על ספרו הנוכחי, השלישי במספר, "יפים כמו שהיינו".
ללשם יש יכולת נדירה לכתוב על מקומות שבהם לא היה מעולם (ספרו השני, "מגילת זכויות הירח", עוסק במציאות של צעירים בטהרן), ולתאר סיטואציות שאף פעם לא היה אפילו קרוב אליהן, באופן עוצר נשימה ואמין להחריד.
גיבור הספר הוא דניאל, ילד ונער שגדל בחולות גוש קטיף – ביישוב פאת־שדה אם מתעקשים להיכנס לרזולוציות – חייל קרבי בצנחנים וצעיר משוחרר המשוטט לו בדרום אמריקה עם גופה חנוטה של מדענית. זה נשמע קצת בלגן, ואכן יש בספר הזה צבעים עזים מאוד המסתחררים אלה באלה באופן שעשוי להיראות כאוטי. אבל התוצאה הסופית של האנדרלמוסיה הזו – מעברים חדים ומפותלים בין מקומות, מצבים וזוויות ראייה – היא ספרות משמעותית, אפשר אפילו להשתמש במילה "גדולה", שכמותה לא רואים הרבה בשדה הכתיבה המקומי.
בהוצאת הספרים החליטו לשים דגש על תיאורי ההתנתקות שבספר. אפשר להבין את הגימיק השיווקי, אבל אל תצפו לקרוא הרבה על קיץ 2005 ב"יפים כמו שהיינו". יודעים מה, אפילו ספרתי בשבילכם: 16 עמודים מתוך 383. נכון שכמו בכל סיטואציה שאליה נקלע גיבור של רון לשם, מעט העמודים האלה מתוארים באופן מעורר אמון ואפילו אמפתיה, אבל בגללם לקרוא לספר הזה "ספר שמציג את ההתנתקות כפי שטרם הוצגה" או משהו בסגנון, זה פשוט לא נכון.
והאמת, גם אין צורך. כי הרעיון שעומד בבסיסו של הספר הזה הוא היכולת והצורך לזכור, וכל אחד מאיתנו רוצה וצריך לזכור דברים אחרים. הכלים הרעיוניים והספרותיים שלשם מעניק לקורא מתגמלים הרבה יותר מתיאור אמין ומרגש ככל שיהיה על גוש קטיף. כי מעבר לדניאל, הגיבור הנוסף של הספר הוא "אוקיינוס" – פרויקט סודי שעליו עבדה אהובתו נורה, שהוא בעצם מאגר זיכרונות אדיר ממדים של אנשים שמתו, ושאליהם ניתן להתחבר ולחוות חיים אחרים, חוויות מסעירות שמעולם לא חווית – קצת מה שרון לשם עושה באמצעות כתיבת ספריו. הפרויקט נחשף אט־אט במהלך העלילה, מקבל זהות ופנים משלו, ואפילו זוכה לטוויסט מתגמל רגע לקראת הסוף. הטרנספורמציה הבלתי נגמרת של הספר, ממסע במעבה הג'ונגל לחופי הים התיכון, משם לסמטאותיו של מחנה פליטים בשומרון ועד לבוסטון, נעשית ביד בוטחת ומותירה את הקורא בתנועה מתמדת ובציפייה דרוכה לפרק הבא, לחוויה הבאה שאליה ייקח אותו הסופר.
אחד הקטעים החזקים ביותר ב"יפים כמו שהיינו" הוא תיאור קרב שמתרחש במחנה הפליטים בלאטה. לשם מפציץ בעמודים האלה עם כל הארסנל הקרבי שאסף במסגרת התחקיר העיתונאי שקדם לכתיבת "אם יש גן עדן", והקורא יכול ממש לחוש את זיעת הלוחם, הבוץ הקפוא במארב, הדילמות המוסריות בלחימה מול אויב שמסתתר מאחורי אזרחים, הזוועה שבאובדן חבר לצוות. נכון, חלק מהתיאורים מהלחימה בשומרון מזכיר את אלה שסביב הבופור בלבנון, אבל מלבד מי שיקרא ברצף את שני הספרים שעשור וחצי מפרידים ביניהם, הדבר לא אמור להפריע לאף אחד.
זה לא ספר קליל. מי שהתרגל לספרי מתח בסגנון הרלן קובן (שכבודם במקומם מונח) יכול לאבד סבלנות אחרי כמה עמודים. הפעם, תנו צ'אנס. תרשו לעצמכם לצלול לתוך האוקיינוס הסוער והמרהיב הזה שברא רון לשם, עד שבשלב מסוים תרגישו איך המים עוטפים אתכם מכל הצדדים, אתם שוקעים בתוכו ולא ממש רוצים להוציא את הראש, אפילו לא כדי לקחת אוויר.
יפים כמו שהיינו //רון לשם, כנרת זמורה–ביתן // 384 עמ'
