לפגישה עם האמן הבינלאומי יגאל עוזרי אני מגיעה כמה דקות לפני הזמן. קבענו בגלריה זימאק בכיכר המדינה, שם מוצגת תערוכת היחיד החדשה שלו, "בחזרה למציאות". עוזרי מאחר, ובינתיים אני מטיילת בתערוכה שלו, ומפטפטת עם שתי מבקרות בנות כחמישים. כשהן שומעות שהוא עומד להגיע למקום, הן מחליטות להמתין כאחרונות המעריצות. כך אנו מוצאות את עצמנו ממתינות במשך למעלה מחצי שעה לבואו של הדיווה. וכשעוזרי, מהציירים הישראלים הגדולים בעולם, נכנס – הוא בהחלט דופק כניסה של סטאר: עם תלתלים מתבדרים, מכנסיים לבנים, בלייזר ובו מטפחת כיס, ומטפחת נוספת קשורה לצווארו.
התמונות שהוא מצייר נראות כמו צילומים. רק כשמתקרבים אליהן מאוד ניתן לראות משיכות מכחול עדינות. יצירותיו הוצגו במוזיאונים רבים ברחבי העולם, בהם מוזיאון הוויטני לאמנות אמריקנית, מוזיאון אלברטינה בווינה, מוזיאון מקניי לאמנות בסן־אנטוניו, המוזיאון היהודי בניו־יורק, הספרייה הציבורית של ניו־יורק, מוזיאון תיסן בורנמיסה במדריד, מוזיאון וגלריה לאמנות ברמיגהם, המוזיאון לאמנויות יפות בבילבאו, מוזיאון תל־אביב, המוזיאון לאמנות עכשוויות בסן־דייגו ועוד.
היצירות שלו נמכרות באלפי דולרים, חלקן בעשרות אלפים. אף על פי שאספני אמנות נחשבים מחזיקים בציוריו, מבקריו טוענים שהוא הפך מסחרי מדי ונעזר בטכניקות מודרניות של צילום, כמו גם בצוות אסיסטנטים שעומד לרשותו. אבל זה לא הפריע לידוענים כמו אלטון ג'ון, וופי גולדברג וג'ון בון ג'ובי להזמין ממנו ציורי פורטרט.
שיטוט בין היצירות בגלריית זימאק מעביר אותי בין מוכר כנאפה בשוק הכרמל לבחורה המטיילת בצ'יינה־טאון, בין שלושה חסידי חב"ד רוקדים בסאבוויי עם ארבעת המינים, לחסר־בית שמחטט בפח זבל ניו־יורקי. התערוכה של עוזרי בנויה משתי סדרות חדשות: "סיפורי ניו־יורק" ו"סיפורי תל־אביב", שתי הערים שעיצבו את האדם ואת האמן שהוא היום. הערים הססגוניות והמגוונות כאילו הוציאו את עוזרי מסגנון הציור הכה מזוהה איתו – דיוקנאות של נשים באמצע הטבע – והעבירו אותו לסגנון אורבני קיצוני.
"אנשים אומרים שזה שינוי מהותי, אבל אני מרגיש שבמשך שנים ציירתי יופי, בעיקר נשים בטבע, ועכשיו אני עוסק ביופי ובאסתטיקה של הרחוב, אם תרצי – ביופי של הכיעור. בציורים הקודמים הייתי בונה את הציור – מביים את העמידה, התאורה, המבט. כאן לא ידעתי מה יֵצא. ירדתי לסאבוויי, קורים שם הרבה דברים. יש התרחשות בניו־יורק, הכול קורה מהר והאנרגיה מטורפת. יצאתי לסנטרל פארק ולאזורים הפחות יפים של ניו־יורק. הדברים חולפים מהר. סגנון הציור הקודם שלי התמקד באינטימיות – אישה שבוכה או מתביישת או נפעמת. פה עקבתי אחרי הדברים הבנאליים בחיים. פיקאסו אמר: 'כל הדברים היפים נמצאים סביבך'. ובאמת, גם בעיר תל־אביב שעזבתי לפני שלושים שנה, וגם בעיר ניו־יורק, יש הרבה יופי".
תרגום בגוף העבודה
כבר למעלה משלושים שנה שעוזרי מצייר. הוא החל את דרכו האמנותית כצייר מופשט, עבר לניו־יורק ושם נחשף לעומק לסגנון ההיפר־ריאליסטי. בגיל 32 כבר זכה להכרה עולמית בזכות ציורי דיוקנאות גדולי ממדים של נשים צעירות בנופים נשגבים. אחת מהן היא ליז ג'אגר, בתו של סולן הרולינג סטונס. עוזרי, הילד מחולון, מתמחה לא רק בציורים אלא גם במכירתם, ובעיקר בקשירת קשרים חברתיים שמביאים אליו עוד לקוחות מרוצים. בביקור בן כמה ימים בארץ הוא מספיק להיפגש עם עשרות אנשים מדי יום. הוא מקציב לצלם שלנו חצי שעה, לאחריה הוא חייב לרוץ למסעדה יוקרתית, שם כבר מחכה לו חבר.
"הרבה פעמים לא התייחסתי לרחוב מסביבי, קיבלתי אותו כמובן מאליו", הוא מספר על התערוכה החדשה. "הבת שלי שיר, שמנהלת לי את הסטודיו, אמרה לי: 'אבא, אתה שנים מצייר את היופי שרחוק ממך. תסתכל על הרחוב, תגלה אילו דברים יפים מסתתרים שם'". עוזרי הקשיב לעצתה, והתחיל ללכת עם מצלמה באופן קבוע, נותן מנוחה לנהג הפרטי ונוסע בסאבוויי, מטייל בסנטרל פארק, בצ'יינה־טאון ובסוהו, וכל הזמן מצלם.
התוצאה היא אסופת רגעים שמשדרת את החיים בניו־יורק ובישראל. "ב'סאן' כינו את זה 'אינסטגרם מתחת לשולחן'. אני מסכים עם הקביעה הזאת, יש פה סדרתיות. צילומים של יומיום ורגעים. כל העולם היום עובד על צילום הרגע, כל רגע אנשים מצלמים מיליוני צילומים. אבל זו הפעם הראשונה שבה עשו ציור על העיקרון של אינסטגרם".
יש דעה שאינסטגרם זו לא אמנות, ודאי לא כזו שראויה להיות מוצגת ולהימכר באלפי דולרים.
"אם את עושה אמנות שמגשרת בין פערים, אם את עושה אמנות שנותנת לאנשים את האפשרות להתלהב, להעריך ולאהוב את העבודה, אז העבודה שלך עובדת. האמנות שלי היא אמנות שמתקשרת. כשאני עושה תערוכה כזאת, לכל אחד זה מזכיר רגע שהוא חווה. בעיניי, אם אמנות לא מתחברת לחיים אלא מדברת על ספרות אחרות, היא לא נקראת אמנות. כשצריך לשים על הקיר משפט עם הסבר איך צריך לתרגם את העבודה, זו לא אמנות אמיתית".
"אמן מסחרי זה אמן מצליח. אוהבים את העבודות שלו וקונים אותן. רפי לביא כינה אותי 'אמן מסחרי', ועניתי לו שגם הוא אמן מסחרי. רק שהוא מוכר ב–1,500 דולר, ואני ב–150 אלף דולר"
את השיחה קוטעת מבקרת בתערוכה, ששואלת אם ניתן לקנות הדפסים של העבודות. עוזרי לא ממצמץ, ואומר כי רק האורגינלים מוצאים למכירה. "אם את רוצה אפשר לרכוש ספר של התערוכה", הוא מציע, והמבקרת המאוכזבת עונה לו: "את הספר אני לא יכולה לתלות בסלון".
"בעיניי להיות אמן מסחרי זה לא גנאי. אמן מסחרי זה אמן מצליח. אוהבים את העבודות שלו וקונים אותן", הוא אומר. "רפי לביא (אמן, צייר וצלם – ר"ר) כינה אותי 'אמן מסחרי', ועניתי לו שגם הוא אמן מסחרי. רק שהוא מוכר ב־1,500 דולר, ואני ב־150 אלף דולר. אנדי וורהול הוא אמן מסחרי או אמן מצוין? רק בישראל זה גנאי להיות מסחרי, ואני שואל, למה הם אליטיסטים ולא מוכרים את האמנות שלהם? אולי היא לא מספיק מעניינת את הקהל?"
כמי ששורשיו בתל־אביב, היה לו חשוב לתת במה גם לעיר שנולד בה. "המשפחה שלי פה, השורשים של תחילת הקריירה שלי בתל־אביב. בכל מקום קוראים לי 'אמן ישראלי', למרות שאני יותר שנים שם מאשר כאן. הנקודה היא שלא משנה איפה את חיה, חשוב מה את מספרת בסיפור שאת יוצרת. אמן חייב באופן כללי כל הזמן להשתנות, מי שתקוע במקום אחד ונתקע במקום הבטוח שלו לא יצליח. פיקאסו היה משתנה כל הזמן.
"עצם היציאה לרחוב שינתה את האנרגיות ואת האווירה בתוך הציורים. היו הרבה הפתעות, לטוב ולרע, שלא ידעתי עליהן. כשהיינו בצ'יינה־טאון וניסינו לצלם בכל המרכולים אנשים זרקו עלינו עגבניות, לעומת מקומות אחרים שבהם אנשים שמחו בצילום וחייכו לקראתנו".
איך אתה בוחר את הדמויות לציור פורטרטים?
"מפה לאוזן, ממליצים לי הרבה פעמים. אבל אני חייב להכיר את מי שאני מצייר, אם אין קליק אני לא מצייר. אני יושב איתם, שומע על החיים שלהם. צריך חיבור".
תהליך היצירה שלו שונה וייחודי. תחילה הוא מצלם בווידיאו את המודל, במצלמה מיוחדת עם רזולוציה מדויקת. אחר כך, בסיוע עורכי וידיאו, הוא עובר על הצילום ובוחר את הפריים המדויק.
גם בתערוכה הנוכחית הוא משתמש בצילום כדי ללכוד את הרגעים בניו־יורק ובתל־אביב, והוא רגיל כבר לביקורת על התהליך הזה. "זו טענה ארכאית. כל אחד משתמש בצילום, גם ציירים שמתעסקים במופשט. כל אחד מקבל צילום, הופך את האימג' למופשט או ריאליסטי. לא מתחילים מבד ריק, אין דבר כזה".
כשהוא בוחר את התמונה המדויקת הוא מפתח אותה, האסיסטנים שלו מציירים עבורו את השלב הראשוני, ואז הוא נכנס לתמונה, תרתי משמע, ומשלים את הציור בטכניקה הייחודית שלו, עם מכחול קטנטן – מה שמאפשר לו רמת דיוק מקסימלית. "בעבודות גדולות כאלה אף אחד אחר לא עובד עם מכחול קטן. בעבודות שלי מקבלים את שני העולמות – המכחול הקטן, לקרוב, לחד, והמכחולים הגדולים ברקע המטושטש".
"היצירה מביעה, דרך אלפי משיכות מכחול קטנטנות, אלמנטים של פנטזיה שהמצלמה לבדה לא הייתה מסוגלת לקלוט", כתבה עליו מבקרת האמנות נטלי קיגן של עיתון הסאן הלונדוני. עוזרי מסכים עם הקביעה הזו: "פעמים רבות אנשים לא מאמינים שזה ציור, אז הם עוברים וממשיכים, ומשהו מחזיר אותם. כי לא ברור להם, משהו לא בסדר. ואז הם אומרים, 'וואו, זה ציור' – והכול מתהפך. צילום זה שטוח, אין לו ממדים. לציור שלי יש ממדים. אפשר למדוד ולהסביר כל דבר, אבל אי אפשר למדוד ולהסביר אנרגיה".
אנרגיה מהמוח ללב
הוא נולד לאבא בוחן רכב בצה"ל ולאמא עקרת בית, וגדל בחולון עם שני אחים. "זה היה בית צנוע וקטן עם הורים מדהימים שנתנו הרבה אהבה. אף אחד במשפחה לא צייר. אני חושב שאנשים שיש להם כישרון אלה אנשים שא־לוהים נוגע בהם. אני צייר ואילו בתי אינה אמנית ובני הוא שחקן כדורגל. הכישרון לא עבר בגנים. לציירים יש אנרגיה שבאה מהמוח ללב וליד. לכל אמן שיש לו צבע משלו יש סוג של אנרגיה המיוחדת לו, ובגלל זה הוא הצליח".
בגיל עשר אביו היה לוקח אותו עם הסוסיתא המשפחתית ליפו, שם היה יושב ומצייר. "אבא לא ידע מה יֵצא ממני, אבל הוא היה נוסע איתי בסבלנות, וישב והאכיל אותי כשאני ציירתי". כשסוף־סוף הגיע לתערוכה משלו במוזיאון תל־אביב, העובדים בדיוק פתחו בשביתה, ועוזרי ואביו תלו יחד את עבודותיו על הקיר.
בצעירותו הציג עוזרי גם בגלריה "דוגית" ביפו, ביוזמתו של הצייר אביגדור סטימצקי; למד במכון לאמנות בבת־ים ובסטודיו ברדינג, ונמנה עם מייסדי בית הספר "מימד" לאמנות חזותית.
את הארץ עזב ב־1991 כאמן מבטיח, אך התקופה הראשונה בניו־יורק לא האירה לו פנים. הוא מכר המבורגרים ואשתו מכרה נעליים כדי להתפרנס. הם חיו מעשרים דולר ליום והתגוררו בדירה כל כך קטנה, שכאשר רצה לצייר ציור גדול, לא היה לו מקום בבית והוא נאלץ לצאת למסדרון כדי לפרושׂ אותו. "זו תקופה מאתגרת שבסופו של דבר חיזקה אותי. ובאופן כללי החיים לימדו אותי – מי שעובד קשה ביום שישי יאכל בשבת.
"האסיסטנטים שלי שואלים אותי איך הם יכולים להצליח, ואני אומר להם שהם נמצאים במרוץ שליחים וחייבים לעשות את החלק שלהם הכי טוב. הם צריכים ללמוד מהשגיאות שעשו קודמיהם ולחשוב מה הם יכולים לעשות טוב יותר בחלק שלהם. למשל בתחום של הפוטו־ריאליזם שאנחנו עוסקים בו – מה הם יכולים להוסיף על זה. אם הם יוסיפו אפילו צעדים קטנים – אז הם עשו משהו. אם הם לא מוסיפים כלום, אין להם מה לחפש בתחום".
אילו תגובות אתה מקבל כישראלי בעולם?
"עולם האמנות הוא סוג של מדינה בפני עצמה. אנחנו מדברים בעיקר על אמנות. לאמנים יש נפש עדינה, ופוליטיקה פחות מעניינת אותם. חלקם מדברים על כך שאנחנו דופקים את הפלסטינים. אחרים רוצים לעזור, אבל הם לא מבינים את מה שקורה כאן ואת המורכבות ההיסטורית והמשקעים בין העמים. לך תסביר להם שלא נעים להפציץ ילדים ומשפחות, אבל אנחנו לא עושים את זה סתם. אני איש של שלום, אבל הדברים לא קורים כמו שאנחנו חולמים. אני חושב שב־11 בספטמבר אנשים הבינו שזה לא צחוק, ושהטרור שקורה גם בישראל הוא אמיתי. היום מרוב שהם התעייפו ממה שקורה בישראל, בתקשורת האמריקנית לא משדרים את זה. גם כשנופלים כאן טילים.
"דעתי האישית היא שצריך לשבת לשולחן הדיונים ולגמור את הסיפור הזה. המדינה נבנתה מקיבוץ גלויות – ימין ושמאל, דתיים וערבים, ספרדים ואשכנזים – וכולם צריכים לשבת לשולחן אחד, לדבר ולגמור עם זה".
עוזרי הוא ממייסדי ה־Mana Contemporary – מתחם קהילתי לפעילות אמנותית במנהטן. מדובר בקומפלקס אמנות עצום שהקים המילארדר הישראלי משה מאנה באחת השכונות הקשות בעיר. המיזם הביא לשכונה אוכלוסיית אמנים ששינתה את המרקם הסוציולוגי באזור והפכה אותו ממוכה פשיעה ל"מֶכּה" של האמנות בניו־יורק. את ההצלחה הזאת תרגם מאנה עם עוזרי ויוג'ין לימאי, אמן ממוצא לבנוני, בשתי שכונות קשות נוספות בארה"ב.
"המרכז מיועד לכולם – שחורים, לבנים, נשים, גייז, אנשים מכל העולם. התנאי היחיד הוא שהם עושים אמנות טובה". אחת האוצרות במתחם היא וופי גולדברג. "היא אדם פעיל ומעורב חברתית. היא אישה מדהימה ואני אוהב אותה מאוד. היא מקור אנרגיה".
עוזרי נפגש בעבר עם שרת התרבות מירי רגב, בעידודו של ראש עיריית באר־שבע רוביק דנילוביץ', במטרה להקים מיזם דומה בעיר הדרומית.
למה אתה הכי מתגעגע בארץ כשאתה בניו־יורק?
"אני מתגעגע לשמש, הולכים כאן ברחובות גם בחורף ויש אנרגיות של שמש ואנשים נחמדים. בניו־יורק אפור וגשום, עם רוחות ושלג, זה קשה כשאי אפשר להסתובב בחוץ. בקטע הזה אני לגמרי מתגעגע לתל־אביב".
