את "פסטיבל תיאטרון קצר" ה־21, שהתקיים בסוף השבוע הקודם בצוותא תל־אביב בניהולם האמנותי של ארז דריגס וגור קרן, הרכיבו (לצד מסגרות "קצר במשרד" ו"קצר על הבר") מקצרון 1 (אוסף הצגות קצרות) שהוגדר "אקטואלי, יש יאמרו פוליטי", ומקצרון 3, ה"בין־אישי", העוסק במערכות יחסים אינטימיות. בחרתי לצפות באחרון, שנשמע לי קצת יותר חמים, על פני עוד פוליטיקה ערב הבחירות השלישיות. בפועל קיבלתי אלימות במשפחה, כלות במנוסה וכלבה ננטשת, אך למרות כל האמור לעיל יצאתי מהערב עם חיוך גדול מרוח על פניי.
ההצגה הראשונה בערב הייתה "העולם התחתון" מאת אריאל ברונז, שביים טל וניג. נושא ההצגה מסקרן. במהלך פעילות משפחתית, אביה של משפחה תובענית מוצא בטעות דרך להימלט למפגשים עם אביו הנוטש, בקוטב הצפוני. הביצוע הבימתי מוצלח, אבל ההחלטה להחריף את הסיטואציה הבסיסית על ידי הפיכת הרעיה לקלפטע ואת הילד לבעל צרכים מיוחדים שהוא תובעני באופן מוגזם (שלו גרבר המוצלח) דווקא הרחיקה מההתלבטות המוכרת והנגישה של מימוש עצמי מול מחויבות משפחתית, וכך עוד עיטורים עלילתיים שהדגישו שלפעמים פחות זה יותר.
מחשבות דומות עלו בי מול ההצגה השנייה, "רגליים קרות" מאת עמיר זולטר ובבימוי עמית לוי. גם כאן נקודת המוצא הייתה מצוינת. כלה מגלה על רקע משבר טרום־חופה שצלמת החתונה שלה הייתה בקשר משמעותי עם החתן. בשלב מסוים העמימות סביב הבעייתיות של החתן המיועד מתפזרת, ומתגלה שהוא גבר מכה. לטעמי זו טעות עלילתית, היא לוקה בסבירות (הזמנתה של הצלמת על ידי החתן), והופכת את הדילמה לפחות מסובכת. להתריע בפני גבר מכה זו פעולה הכרחית; לעומת זאת התמודדות מול התעללות רגשית, לדוגמה, מסובכת יותר. בכל אופן, רעות אלוש ורוני אוחנה מיטיבות להפגין את הרגשות העזים העולים מן המחזה.
המחזה השלישי גם הוא נוקט בהגזמה ובהחרפה, אבל מאחר שהוא מקפיד שנקודת המוצא העלילתית – שברון לב – תישאר מינורית, זה עובד נהדר. היה כל כך כיף לראות איך בעזרת שלושה שחקנים ושני כיסאות בלבד הצליחו הכותבת הנהדרת אורן דיקמן והבמאית המדויקת אנה בניאל לכבוש את האולם. יעל טל נהדרת בתור נעה, שמגיעה לרופא כדי להסיר בעז שתקוע לה על הלב. הרופא הוא שרון טייכר, שהמפגש איתו ועם המימיקות שלו על הבמה מצביע על כך שהוא ממש חייב לצאת מהרדיו לעיתים קרובות יותר, ורונן דוידוב הוא האקס שמגלה לתדהמתו שכדי לצאת מהלב של נעה הוא חייב לצאת מהעולם. כל האירוע הזה מתובל ברפליקות כמו: "אבל למה דיברת עליי עם הפרוקטולוג שלך?" -"דיברנו על סביח ושמך עלה". מזמן לא צחקתי כך במופע תיאטרלי. עם סיום "גידול ושמו בעז" והחילוף לקראת ההצגה הבאה (לקראת הפסטיבל הבא המארגנים צריכים לחשוב על דרך אלגנטית יותר מאשר סחיבת אביזרי תפאורה מול הצופים) חשבתי לעצמי שחבל שיש עוד הצגה, והיה עדיף לסיים בשיא. כמה שמחתי להתבדות.
"תצרף", שכתבה יאנה שלי וביימו מרב שפר ויואב היימן, היא הצגה האורגת כמה סיפורונים מתוקים־חמוצים על פרידות תוך שימוש בצוות שחקנים גדול ונהדר: ג'רי היימן, יעל אלקנה, הדס ירון, יוסי ירום, אלעד סננס, גלי אשכנזי־לוין, נעמה אמית ורון ביטרמן, שיוצרים סיטואציות אינטימיות וגם בוראים על הבמה עולם, לדוגמה בסצנת חוף ים, תוך שימוש ביתרונות של הבמה. ההסתייגות היחידה שלי מההצגה היא שנדמה שאחד מהסיפורים הקטנים מודבק באופן מלאכותי למארג, וההתרה שלו תוך התייחסות מבדרת לאלימות במשפחה הייתה צורמת. מלבד זאת הייתי שמח מאוד לשוב לפגוש את שלל הדמויות הללו בגרסה מורחבת, ובעצם גם באותה הגרסה.
