לבחור נכון /// אוריה קניג | 42 | +3
אני עוד יכול לחוש את המגע הלח של החימר בקצה האצבעות. להריח את העשן העולה מתנור השרפה המיוחד. גיל שש, חוג קרמיקה. אחרי שהיצירות שלנו התקררו כדבעי, המדריכה חילקה לכל אמן צעיר את פרי מעלליו. לי היא החמיאה ארוכות על המלחייה היפהפייה שהצלחתי לעצב ולחטב בתנועות לישה מדויקות. הבטתי בה, במלחייה ובעתיד שלי, ובאותו רגע ידעתי שאמנות פלסטית לא תהיה חלק ממנו, כי זה בכלל היה אמור להיות ספל.
הילדוּת היא איננה המנה הראשונה של החיים, כי אם ארוחת טעימות. היא ההזדמנות להרחיב אופקים, להפיק מסקנות מכישלונות בלי לשלם עליהם מחיר, ללמוד בשיטת ניסוי ותהייה, לקבל ציון נמוך במבחן בלשון כי צריך בכלל לכתוב ניסוי וטעייה. כמו בארוחת הטעימות שהייתה לנו באולם החתונות, השלב הזה מאפשר לגלות בעוד מועד מה יעלה חיוך על השפתיים, ומה יסתיים בהתקף שיעול ומלמולי "שמישהו יחזיר לי את הצ'ק מהכספת, אני רוצה למחוק שם אפס". ומכיוון שכך, אין סיבה לכפות על הילד – או אפילו להפעיל עליו לחץ מתון שאינו עולה כדי הזמנת שירותי רווחה – לפתח עניין דווקא בתחום מסוים ולהתרחק מהאחר. אני חושב על החוגים האחרונים שבהם השתתפה בתי הבכורה: מדעים, כדורסל, מתמטיקה, קרב מגע. הכול נעשה לפי בחירתה, כדי שתגלה מה תחומי העניין האמיתיים שלה. אני מסתכל בסיפוק על הרשימה המגוונת הזו ואומר לעצמי – אוקיי, יש מצב שבטעות לקחנו בן.
תנו לילד לבחור, ולא רק בחוגים אלא גם בתוך שעות החינוך הפורמליות, בגיל מתקדם מעט יותר. גם שם מותר לו להציץ ולהיפגע באורח קל. אפילו המגמה שיבחר הילד בתיכון לא באמת תקבע את משלח ידו, וגם כישלון מפואר (היי, בגרות אומללה שלי בפיזיקה!) יספק לו כלים לבחירות עתידיות, בשלב הלימודים באוניברסיטה – ואפילו שם מותר לעשות עוד סיבוב ניסיון (הו שלום לך, תואר ראשון מיותר שלי מבר־אילן!). הוא לא צריך שתחליט בשבילו בהתאם להעדפות האישיות שלך, הוא צריך רק שתשלם על ההעדפות האישיות שלו. ומה שהכי חשוב, אם הילד שלך יצא מלחייה, לפחות אל תנסה לשכנע את עצמך שהוא ספל.
אבאל'ה, בוא: החיים זה מה שקורה לאבא שלך בזמן שהוא מתכנן עבורך תכניות לעתיד. כן, אביו של פול מקרטני, למשל, רצה בכלל שבנו ינגן בחצוצרה
ריקוד המכונה /// אריה שפירא | 33 | +3
כשהייתי נער עוד לא ממש ידעתי מה אני רוצה ללמוד, בין השאר כי לא חשבתי על מה אעשה אחרי ארוחת ערב, בטח שלא אחרי גיל 21. ההורים שלי כבר אז היו שם, והציבו בפני עובדה פשוטה – מגמת פיזיקה. לא באמת ידעתי מה אני רוצה ומה אני לא רוצה, אבל קיבלתי את הגזירה, וישבתי לא ללמוד את המקצוע שהכווינו אותי אליו. עבר זמן, התבגרתי, ואני חושב שלמדתי מההורים ערך חשוב – פלורליזם. בזכותם אני פלורליסט גדול, שגם מאמין בחופש בחירה. אני מוכן לתת לילדים ללמוד כל מה שהם רוצים מתחומי ההנדסה השונים.
להורה יש נקודת מבט ייחודית על הילד שלו. אנחנו רואים אותם גדלים, מתפתחים, יודעים לזהות מה הם עושים טוב יותר ולעודד ולתגבר את היכולות שלהם. יש לנו גם נקודת מבט קצת יותר בוגרת ואחראית מהם, וכך אנחנו יכולים להעניק להם את הדבר הכי חשוב – ניסיון חיים.
אנחנו מעודדים את הילדים לעמוד, מנסים לגרום להם ללכת כמה שיותר מהר, להגיד אבא, אמא ועוד מילים (ואז כל שאר החיים לשבת שניה ושיהיו קצת בשקט) – השלב ההגיוני הבא הוא להגיד להם "תלמדו את זה, זה טוב, כדאי לכם".
לתת לילדים להחליט בעצמם? כן, אבל רק כשברור להם מה ההחלטה הנכונה. יש להם מספיק איפה לטעות בחיים, בדברים שיעשו להם פחות נזק לטווח ארוך. עכשיו רק נשאר לחכות שיצליחו וללמד אותם את השלב שבו הם מעבירים את זה הלאה, אבל אני בטוח שעם הכלים שהם ילמדו בחיים הם יוכלו להסיק את זה גם בלי שאגיד להם את זה במפורש. רק אכוון אותם לשם. פיזית, מכנית, הנדסית.
