שביל הנחש /// ליאור מושקוביץ | 35 | 3+
הפחד הכי גדול שלי הוא שאעביר את פחדיי לילדים שלי. כל אחד מפחד ממשהו, אני משקשק מנחשים וקצת רועדות לי הברכיים כשאני מסתכל למטה מהמרפסת, אבל בגלל זה אני מקפיד לשחק אותה גיבור ולהקצין מול הילדים. כשהיינו בגן החיות, התעכבנו משום מה בביתן של הזוחלים, וזה גרם לי לבחילה ותחושת גועל בכל הגוף. העדפתי להיכנס לכלוב של האריות אחרי שהם סיימו סדנת ניקוי רעלים וצום של 24 שעות, והעיקר לא לחלוק חדר עם נטולי הרגליים המגעילים האלה. אבל לצורך חינוך הדור הבא נשארתי, והפגנתי ביטחון עצמי מופרז תוך דאגה להיות תמיד מאחורי אשתי ועם קשר עין אל הדלת. לילדים סיפרתי כמה זו חיה אינטליגנטית ואיך היא לא באמת מסוכנת, אלא רק במצבים מסוימים, כשבתוך תוכי אני מרגיש שכל מצב הוא מסוים. מבחינתי אפילו עכשיו הוא זומם לתקוף אותי ולהכיש אותי למוות.
המדריכה, שדווקא עשתה רושם ראשוני חיובי, סיפרה שיש נחשים שמסוגלים לאכול עז שלמה. "תקשיבי טוב, גברת", אמרתי בליבי, "מספיק קשה לי, אז יאללה סיימי מהר פה את קורס המבוא לפתולוגיה של חיות הבר".
"וזה הפיתון", אמרה המדריכה, "הוא יכול להגיע לאורך של שלושה מטרים וכשהוא תוקף הוא כורך את עצמו סביב הקורבן וחונק אותו למוות, ולאחר מכן אוכל אותו". ברגעים אלה הרגשתי פיזית שמשהו מלפף לי את הכליות ומתקדם לעבר החזה, אבל אז למשמע המידע המרתק הזה הסתכל עליי הבן שלי כמחפש אישור, הרי אני מומחה לנחשים בעיניו, ואני תמיד אומר לו שאין מה לפחד. קרצתי לו בנחמדות כדי להרגיע אותו (אוקיי, יכול להיות שזה היה סוג של טיק לא רצוני כחלק מהבהלה שאחזה בי, אבל זה עשה אפקט של קריצה נחמדה, תסמכו עליי), ואז קלטתי – הוא מת מפחד. ממש כמוני. הוא לא סובל את זה.
שנים שאני מנסה למנוע ממנו פחד מסוים, במקום להגיד לו שאני הכי מבין אותו בעולם וגם אני מפחד מנחשים. אז לקחתי אותו ביד, יצאנו מביתן הזוחלים והתיישבנו על הספסל. ואז, רגע לפני שעמדתי להיפתח לפניו, הוא הקדים ואמר: "אבא, כל הכבוד לך, אתה ממש אמיץ שנשארת עד הסוף. אמא אמרה לנו שבדוק אתה בורח באמצע".
אבאל'ה, בוא: הילד כבר קלט שאתה לא כול–יכול כשישבת לעזור לו בשיעורי הבית במתמטיקה
מחזיק אצבעות /// אמיר מויאל | 34 | 5+
לכולנו יש פחדים. ישנו הפחד המטופש הזה שאם תכתוב "לא, תודה" לאפליקציה שמבקשת דירוג – היא תתנכל לך. או הפחד הזה שיושב לך בלב כשאתה יוצא מחנות בלי לקנות כלום, ואולי פתאום השערים יצפצפו. גם הבחירות השלישיות מלחיצות אותי, כי אני מפחד שייתנו לאסי עזר ורותם סלע להנחות את זה. אבל צחוק בצד – כשזה מגיע לילדים שלנו, זה פחד מסוג אחר.
לפני כמה שנים נסענו בהרכב משפחתי מורחב לכנרת. הבכורה שלי, שהייתה אז בת ארבע, עלתה איתנו למין סירת בננה (כזו שלא דבוקה לקיר בסרט דביק אפור ועולה 120 אלף דולר) שמחוברת לסירה שטסה מהר מאוד. בגדול, האתגר הוא להישאר בחיים. אל תסתכלו עליי, אני לא יודע מה עבר לנו בראש. כנראה שום דבר, ופה בדיוק הייתה הבעיה.
אחרי שהמתוקה הקטנה שאלה אותנו בחשש "אבא, אבל מה יקרה אם נצא בברז של מישהו?" וכתבתי את זה בסלולרי כדי שנזכיר לה את זה בבת מצווה ליד כל החברות, עלינו על הדבר המטופש הזה. אני ישבתי מאחוריה, מגן עליה משני הצדדים עם הידיים שלי כמו שני מעקי בטיחות, ויצאנו לדרך.
כן, היו לנו חליפות הצלה (למה שם כזה מלחיץ, בן אדם?) ולא, לא חשבתי שהסיכון משמעותי כל כך – אבל אחזתי בידיות שהיו משני הצדדים שלה כל כך חזק, כי ידעתי שאני הדבר היחיד שימנע ממנה ליפול למים. כל כך חזק, שכשירדנו מהאיוולת הצהובה, כאבו לי כל השרירים בגוף. היא אפילו לא שמה לב ובעיקר התלהבה מהאטרקציה.
כמה שנים אחר כך, כשהיינו בחוות האלפקות השתתפנו בין היתר ברכיבה על סוסים. גם הפעם, עלינו יחד. היא מלפנים, אני מאחוריה, אוחז במושכות ועוטף אותה משני הצדדים. בהכוונתו של מרפי האפס – נפלנו דווקא על הסוסה השובבה שיוצאת מהטור ודוהרת מהר. כלומר, לא באמת נפלנו – ברוך השם וברוכות המושכות, כי החזקתי אותן משל היו ידיות בסירת בננה השועטת בכנרת המתמעטת.
וכן, גם מהסוסה ירדתי עם כאבי גב וילדה מאושרת.
היום היא כבר מתקרבת לגיל 13, ולאחרונה שמתי לב שעכשיו הפחד הכי גדול שלי הוא דווקא זה שהיא כבר לא תרצה שאני אהיה שם מאחור ואשמור עליה שלא תיפול, והכאב יעבור מהגב – אל הלב.
