לרן בן־שמעון לא הפריע להיות קצת רחוק מהתודעה הישראלית וממרכז ביצת הכדורגל בארץ; להפך, הוא נהנה מזה. "השנים האחרונות היו פוריות מאוד ועזרו לי לעצב ולייצב דברים בחיים שלי ושל המשפחה שלי, ולגלות כמה כיף לנו להיות ביחד. התקדמתי כאיש מקצוע, ובמקביל היה לנו הרבה זמן ללמוד על עצמנו, כי הרחק מההמולה בארץ, פתאום יש לך זמינות גדולה יותר לענייני הנפש", אומר מאמן הכדורגל בן ה־49, שהפך לישראלי הראשון שמדריך נבחרת באירופה לאחר שמונה לפני כשנתיים וחצי למאמן נבחרת קפריסין.
אבל בכדורגל הישראלי כמו בכדורגל הישראלי, דמויות מובילות אף פעם לא ממש נעלמות מהתודעה. השבוע עלה שמו של בן־שמעון כמועמד מוביל לאימון הפועל באר־שבע, אחרי עזיבתו של ברק בכר.
לנבחרת הקפריסאית הגיע בן־שמעון באופן מפתיע. "המנהל הספורטיבי של הנבחרת, סאבאס קונסטנטינו, עבד בלרנקה בתקופה שלי שם. לא הכרנו אז, אבל מתברר שהוא עקב אחריי ואהב את העבודה שעשיתי. הוא יצר איתי קשר, הזמין אותי לריאיון והפך אותי למועמד שלו למשרת המאמן".
עד כמה הפתיע אותך הטלפון הזה?
"זה הפתיע לעשר שניות, אבל מהר מאוד נכנסתי לאינטרנט כדי ללמוד על ההיסטוריה של העם הקפריסאי ועל עשר השנים האחרונות של הנבחרת. אני אוהב מאוד לרדת לפרטים הקטנים, ולריאיון העבודה שלי הגעתי עם ידע על כל המאמנים של הנבחרת, המשחקים הגדולים שלה והשחקנים שאיתם אני אמור לעבוד".
איך עבד שיתוף הפעולה בינך ובין קונסטנטינו?
"מדובר באיש מקצוע מדהים והעבודה מולו הייתה מאתגרת ומפרה, אבל בשלב הזה אני מעדיף לא להרחיב בנוגע אליו, כי אני רגע לפני חידוש החוזה. אני מניח שנמשיך לעבוד יחד, וכל מילה שאגיד כרגע נשמעת כמו חנופה נטו".
בן־שמעון הגיע לנבחרת ששייכת לדרג הרביעי בטיבו באירופה, וממוקמת כרגע במקום ה־95 בדירוג פיפ"א, שני מקומות מתחת לישראל. "כשמביאים מאמן חדש לנבחרת ברור שהמטרה היא לעשות שינוי ויש ציפייה לעשות משהו מעבר, אבל אני חושב שהקשר של הקפריסאים למציאות הוא טוב: הם רוצים להגיע רחוק, אבל הרגליים שלהם על הקרקע, מה שמאזן את הדברים בצורה בריאה. הם יודעים איפה הם עומדים מבחינה מקצועית, אבל עדיין רוצים לעשות את הצעד קדימה".
"הסתובבתי הרבה באירופה בתקופה הזו, השתתפתי בסמינרים מקצועיים של אופ"א, יצרתי קשרים, למדתי הרבה והתקדמתי מקצועית. להפתעתי האינטנסיביות הגדולה יותר כמאמן קבוצה לא הייתה חסרה לי, כי בכל סוף שבוע הלכתי לראות שישה משחקים"
אחת הבעיות העיקריות שבהן נתקל בן־שמעון היא שבליגה הקפריסאית אין הגבלה על מספר הזרים, ובקבוצות הבכירות קרוב ל־70 אחוז מהשחקנים בסגל אינם מקומיים. "למאמן קפריסין יש מורכבויות גדולות שהוא צריך להתמודד איתן, אבל יש לו גם סיפוקים גדולים", מודה בן־שמעון. "מהשנייה הראשונה שלי פה, בכל מקום שמעתי את התלונות על חוסר הפרגון לשחקן המקומי בליגה הקפריסאית, אבל אני בחרתי לא לקבל את המציאות הזאת כעובדה גמורה או כבעיה. יש הרבה שחקנים מקומיים שלא משחקים מספיק בליגה, מה שגורם להם לביטחון עצמי נמוך מאוד. לאורך הקריירה נתקלתי בשחקנים רבים שצריך להרגיע אותם מבחינת ביטחון ואגו, ובמקרה הזה מול רובם העבודה הייתה הפוכה: הייתי צריך לעודד אותם ולגרום להם להאמין בעצמם וביכולות שלהם. אני מאמן בקפריסין שחקנים מדהימים, שהתחברתי אליהם ברמה האישית והמקצועית, ויש לי הנאה רבה כשאני רואה אותם מתפתחים ומתקדמים. התחושה היא שאני רק באמצע הדרך של התהליך הזה".
עד כמה שונה העבודה של מאמן נבחרת ממאמן של קבוצה?
"העבודה בקבוצה אינטנסיבית יותר מבחינת כמות המשחקים, אבל מבחינת עבודה נטו, זו הייתה התקופה הכי אינטנסיבית שהייתה לי בקריירת האימון. מדובר בעבודה יומיומית מול צוות מדהים ואנשים טובים, שיוצרים סביבת עבודה פורייה. בכל יום הגעתי למשרדי ההתאחדות, עברתי על חומרים, עקבתי אחרי שחקנים ובניתי תוכניות אימון. כל החוויה כולה שונה מאוד מכל מה שעברתי עד היום".
אתה מרגיש שהשתנית כאיש מקצוע?
"עברתי תהליך עצום מהרגע שהגעתי לקפריסין. התמודדתי מול הרבה סיטואציות, שחיזקו אצלי את האמונה בדרך שלי כמאמן. מעבר לזה הסתובבתי הרבה באירופה בתקופה הזו, השתתפתי בסמינרים מקצועיים של אופ"א, יצרתי קשרים, למדתי הרבה והתקדמתי מקצועית. להפתעתי האינטנסיביות הגדולה יותר כמאמן קבוצה לא הייתה חסרה לי, כי בכל סוף שבוע הלכתי לראות שישה משחקים. שם חוויתי את הדינמיקה של המשחק מכיוון אחר, ועדיין הייתי עסוק מאוד בכדורגל".
הדרך לקטיפת הפירות
הקדנציה של בן־שמעון, שהגיע לנבחרת קפריסין במהלך מוקדמות גביע העולם 2018, החלה בצורה חלומית, כששחקניו חזרו מפיגור 2:0 ביתי מול נבחרת בוסניה לניצחון 2:3 מפתיע. אלא שסדרת הפסדים מול אסטוניה, יוון, בלגיה, גיאורגיה וארמניה הובילה אותה לסיים במקום החמישי בבית. במסגרת ליגת האומות של אופ"א שנה לאחר מכן רשמה הנבחרת ניצחון ושתי תוצאות תיקו בשישה משחקים, ואת מוקדמות יורו 2020 סיימה במקום הרביעי בבית שלה עם עשר נקודות, אבל גם עם תבוסות כואבות לרוסיה ולבלגיה. בסך הכול הדריך בן־שמעון את הקפריסאים עד היום ב־23 משחקים, ורשם חמישה ניצחונות, ארבע תוצאות תיקו ו־14 הפסדים. למרות זאת, הוא עדיין נחשב למועמד המוביל לאימון הנבחרת גם בהמשך.
"אני נוטה להסכים בלב כבד שהתוצאות שהשגנו לא היו יוצאות מגדר הרגיל, כי למדתי בחיים לא להתווכח עם עובדות", אומר בן־שמעון, "אני חושב שבשום שלב בחיי המקצועיים התוצאות לא היו חזות הכול, למרות שאנחנו חיים בעידן שבו התוצאות חשובות מאוד. מי שחי את הנבחרת יודע שהגעתי בתקופה שבה היא לא הייתה ראויה להישגים ולתוצאות טובות, אבל כן הייתה זקוקה לבנייה מחודשת, להשרשת די־אן־איי חדש ולעבודת שטח גדולה וחזקה. קשה מאוד להתחיל מקטיפת הפירות. צריך להתחיל משתילת הזרעים, הוצאת הענפים וגידול הגזע. ככל שהאדמה תהפוך לפורייה יותר, היא תוציא פירות טובים יותר. בזמן התהליך הזה, אלו דברים שקשה מאוד להגיד לקהל שמצפה לראות תוצאות מיידיות, כי ישר חושבים שאתה מבלבל את המוח. מי שצריכים לראות את הדברים קורים בפועל, ושלא מדובר רק בדיבורים, הם האנשים שמובילים את הנבחרת – ואני מקווה שהם רואים ומעריכים את זה".
"מנסים למשוך אותי כל הזמן לדבר על ההבדלים בין קפריסין לישראל, וגם אני עושה את ההשוואות האלה, כי קשה להימנע מזה", הוא אומר, "אני יכול להגיד שבניגוד לישראל, שבה צריך להתעסק כל הזמן ברעשי רקע, בקפריסין העיסוק הוא בכדורגל נטו, עם אנשים שמעריכים אותך ודורשים ממך להגיד את מה שאתה מאמין בו מבחינה מקצועית
אחת הזירות שבהן מתנהל דיון לגבי השאלה האם בן־שמעון ראוי לקדנציה נוספת היא התקשורת הקפריסאית, שחלוקה בדעתה בנושא. "התקשורת בקפריסין טובה ויציבה, וכל אחד עושה את העבודה שלו", מחמיא בן־שמעון, "קיבלתי שם מחמאות לצד ביקורות, ואני לא יכול להגיד לרגע אחד שהאנשים שם לא היו הוגנים או ישרים. גם הביקורות שקיבלתי היו ענייניות לחלוטין, הן לא הגיעו לרמה אישית או מכוונה לפגוע. מהבחינה הזו אני מוריד בפניהם את הכובע, היחס שלהם הוא פשוט בית ספר להוגנות, וכשהגיעה ביקורת, אז הבנתי וקיבלתי אותה".
ההחלטה לגבי בן־שמעון אמורה ליפול בשבועות הקרובים. "אין ספק שמדובר בצומת בקריירה עבורי, המשפחה ואני חיים בניקוסיה ובקרוב נדע לאן הדברים מתקדמים. התחושות שלי טובות, אני מרגיש שעשינו דברים יפים ויש טעם לעוד, אבל עכשיו צריך לראות שהצדדים רואים עין בעין את התוכניות לעתיד, את המטרות והרצונות. בכל מקרה קפריסין כבר נכנסה לי עמוק לתוך הלב".
אתה מאמין שלנבחרת כמו קפריסין יש סיכוי להעפיל לטורניר גדול?
"אני מאמין בלב שלם שזו משימה אפשרית בהחלט ושההצלחה מגיעה למי שהכי רוצה בה, גם אם זה נשמע כמו קלישאה. גם בפועל, היינו קרובים לעשות דברים יפים. בשני המפגשים מול סקוטלנד, לדוגמה, היינו טובים מהם ועדיין הפסדנו בדקות האחרונות. זה נתן לי אמונה גדולה שלדור הצעיר והחדש של קפריסין יש אופק אמיתי לעשות דברים יפים".
בן־שמעון הגיע למשרה המכובדת לאחר 12 שנה כמאמן בוגרים, 11 מתוכן (למעט עונה אחת בלרנקה, גם היא באי השכן) בכדורגל הישראלי. "מנסים למשוך אותי כל הזמן לדבר על ההבדלים בין קפריסין לישראל, וגם אני עושה את ההשוואות האלה, כי קשה להימנע מזה", הוא אומר, "אני יכול להגיד שבניגוד לישראל, שבה צריך להתעסק כל הזמן ברעשי רקע, בקפריסין העיסוק הוא בכדורגל נטו, עם אנשים שמעריכים אותך ודורשים ממך להגיד את מה שאתה מאמין בו מבחינה מקצועית. הגישה הזו עזרה לי להיות ממוקד יותר ולהתקדם במקצוע, שהוא האהבה הגדולה של חיי. מצד שני, לכל מקום ישנם היתרונות והחסרונות שלו, ואני לא אוהב לקרוא על מישהו אחר שאומר שהוא לא רוצה לחזור לעבוד בישראל כי מגעיל אצלנו. אני לא מתחבר לזה, גדלתי וחייתי בכדורגל הישראלי, חיי היומיום בו אמנם קשים יותר ויש הרבה דברים שצריך לשנות, אבל עדיין יש גם הרבה דברים חיוביים וטובים".
כאשר בן־שמעון מתבקש לחוות את דעתו על הכדורגל שלנו כיום, הוא בורר היטב את מילותיו. "אני לא רואה את עצמי פרשן של הכדורגל הישראלי, לא רוצה לומר לך דברים סתם וגם לא יכול לשתף בכל האמת שלי, כי יש דברים שהם פרטיים או דורשים הרחבה מעבר לכתבה בעיתון", הוא מסביר את ההתלבטות. "בשורה התחתונה, יש משחקים שאני ממש נהנה לראות, ואחרים שהרבה פחות. אני חושב שחלק מהשחקנים עשו התקדמות יפה מאוד מאז שעברתי לקפריס
הכול בשביל חיבוק מאמא
הוא נולד בגבעת־שמואל ועבר עם משפחתו לפתח־תקווה כשהיה בן חמש. "בכל תמונות הילדות שלי אני עם כדור, ומאז שאני זוכר את עצמי אהבתי כדורגל", נזכר בן־שמעון, "דוד שלי היה אוהד שרוף של הפועל תל־אביב, כזה שהולך גם לאימונים, והוא היה לוקח אותי לשם. בתור ילד ראיתי את משה סיני, יוסי זאנה ויעקב אקהויז מתאמנים, מה שגרם לי לרצות להתחיל ולשחק בעצמי. הקבוצה הראשונה שהלכתי אליה עם אחי אסי הייתה הפועל פתח־תקווה, אבל אני הייתי בן ארבע והוא בן שש, ומנהל המחלקה שם אמר שהוא לא יכול לקבל ילד בגילי. החלטנו ללכת לנסות במכבי פתח־תקווה, שם הסכימו לקבל אותי והכול התחיל".
בן־שמעון, ששיחק בתפקיד הבלם, התבלט כבר בגילים הצעירים. "במחזור שלי החליטו בפעם ראשונה בישראל להקים נבחרות אפרוחים לגילי 12. הם ביקשו מכל קבוצה שתשלח את השחקנים הכי טובים למבחנים ואני הייתי אחד מהם, למרות שהייתי אז רק בן 11. הגענו למכון וינגייט, היינו 250 ילדים שהתמודדו על כניסה לסגל ולנסיעה לטורניר בסן־מלו בצרפת. בסוף נשארו 25 שמתוכם עמדו לבחור את ה־21 האחרונים, והכניסו אותנו לשיחות. אני זוכר את ההורים שלי יושבים ביציע. אמא שלי, שלא עמדה במתח, התחילה לבכות. בסוף הייתי הילד האחרון שנכנס, היה חשוך וקר, והמאמן אמנון רז אמר לי שעקבו אחריי והחליטו שאהיה הקפטן של הנבחרת. כשיצאתי, סיפרתי לאמא שלי מה קרה והיא רצה לחדר וחיבקה את אמנון רז, שלא הכיר אותה בכלל".
הרגע הזה הפך עבור בן־שמעון למכונן בקריירה. "אחרי שנבחרתי לקפטן נבחרת ישראל של ילדים גדולים ממני, הבנתי שיש לי סיכוי לקחת את הכדורגל קדימה ולהפוך למקצוען. זה גם דחף אותי להיות פי עשרה יותר רציני ממה שהייתי, והחיים שלי מאותו יום היו אפילו עוד יותר סביב כדורגל".
ב־1987 עלה בן שמעון לקבוצה הבוגרת של מכבי פתח־תקווה, במדיה רשם 170 הופעות ותשעה שערים בשבע עונות. ב־1995 עבר להפועל חיפה, שאותה אימן אז אברהם גרנט, בתמורה לסכום שיא באותם ימים של 450 אלף דולר. הוא הפך למנהיג בקבוצה, זכה לכינוי "5 לב אדום" והגיע לשיאו ב־1999, אז זכה עם המועדון באליפות המדינה, כשהוא כובש כמה שערים מרהיבים בבעיטות חופשיות. לאחר חמש שנים עבר לעונה בהפועל פתח־תקווה ולאחת נוספת בבני יהודה, לפני שתלה את נעליו בגיל 33, כשלזכותו גם 34 הופעות בינלאומיות בנבחרת ישראל. "האושר שלך בחיים ככדורגלן לא מגיע ממספר התארים שזכית בהם, אלא מהשאלה כמה אחוז מהפוטנציאל שלך הצלחת לממש – ולדעתי במקרה שלי מימשתי את רובו. לא הייתי השחקן הכי מהיר ולא הכי אתלטי, ועדיין הצלחתי לעשות קריירה יפה, מה שהפך אותי לאדם מסופק".
זמן קצר לאחר שפרש, מונה בן־שמעון למאמן קבוצת הנוער של מכבי תל־אביב. "יש כאלה שאומרים שבשנתיים־שלוש האחרונות בקריירה שלי כבר הייתי מאמן, ועד היום אני לא יודע אם זו מחמאה או עלבון, אבל בטוח שדיברתי יותר עם הידיים על המגרש מאשר לרוץ", צוחק בן־שמעון, "האמת שתמיד ידעתי שארצה לאמן, וזו גם הסיבה לכך שפרשתי בגיל צעיר יחסית".
אחרי שנתיים כמאמן נוער הוא קיבל את המינוי הראשון בקבוצת בוגרים אצל הפועל חיפה, ששיחקה אז בלאומית. עונה לאחר מכן החל הרומן שלו עם עירוני קריית־שמונה, שאותה העלה לליגה הבכירה. עונה לאחר מכן הוא סיים איתה במקום השלישי בליגת העל, מה שהעניק לקבוצה לראשונה כרטיס למפעל אירופי. ההצלחה הזו העניקה לו חוזה יוקרתי במכבי תל־אביב, אבל פתיחת עונה לא מוצלחת שלחה אותו הביתה כבר אחרי שמונה מחזורים. זמן קצר קודם לכן אושפזה אמו סילבי במחלקה האונקולוגית בתל־השומר, שם התמודדה עם מחלת הסרטן בפעם השנייה בחייה, וכעבור ארבעה חודשים נפטרה בגיל 66.
"היא הייתה האישה עם האינטליגנציה הרגשית הכי גבוהה שראיתי בחיי, שגוננה עליי בכל דקה מחיי, ולא היססה גם לצעוק על שחקנים, מאמנים ושופטים כשהיה צריך", נזכר בן־שמעון, "אני מדבר על אמא שלי כל היום, חושב עליה הרבה והיא נוכחת בכל מקום בחיים שלי. אחותי דנה מזכירה לי אותה מאוד, ובכל פעם שאנחנו מדברים עליה אנחנו נזכרים בעוד חוויות שעברנו איתה. היא השאירה לכולנו צוואה רוחנית עוצמתית מאוד.
"לא מזמן, בחופשה בארץ, הייתי בסופרמרקט בחיפה וראיתי נער שמדבר לאמא שלו בצורה מאוד לא יפה. ניגשתי אליו, דבר שאני ביישן מכדי לעשות בדרך כלל. אמרתי לו שזה לא לעניין איך שהוא מדבר, ושהייתי נותן היום הכול ומוותר על הכול, כולל הבגדים שלי, בשביל חיבוק נוסף עם אמא שלי. הייתי קצת בהלם מעצמי, אבל ראיתי אצלו דמעות בעיניים. זה היה רגע חזק מאוד עבורי".
לא מאמין בכישלון
את העונה שהחל במכבי תל־אביב סיים בן־שמעון שוב בקריית־שמונה, שאותה לא הצליח להציל מירידה לליגת המשנה. הוא החזיר אותה לליגת העל עונה לאחר מכן, ובסיום עונת 2011/12 עשה את הבלתי ייאמן כשהוביל אותה לזכייה באליפות המדינה. בסיום אותה עונה היסטורית, ולמורת רוחו של בעלי הקבוצה איזי שרצקי, שנחשב לדמות דומיננטית ביותר ביחס למאמנים שעובדים תחתיו, החליט בן־שמעון לעזוב את הקבוצה ולחתום בקפריסין.
"אני חייב להגן על הרבה קולגות שלי, אבל עדיין אני חייב להגיד שמהניסיון האישי שלי, הייתה לי עבודה פורייה ומדהימה מול שרצקי. הוא דחף אותי קדימה ויצר לי הרבה אתגרים בחיים. הוא איש דומיננטי שרוצה להתערב, אבל הוא ממש לא מישהו שרק מתערב. הוא גם אוהב ותומך, ונתן לי גב בתקופות הכי קשות בחיים שלי. הוא אנושי, חם ומפרגן, ואי אפשר לייצר תמונה רק של צד אחד באדם. בפרספקטיבה לאחור, המילה הכי מתאימה ליחסים בינינו היא אהבה, ואני חושב שהוא אדם נדיר".
התחושה שהוא יצר בראיונות היא שהוא בדרך החוצה מהענף. עד כמה הכדורגל הישראלי יפסיד בלעדיו?
"יש לי חדשות בשבילך: שרצקי לא בדרך החוצה מהענף, הוא רק בפנים בצורה אחרת, ועד אחרון ימיו – ובתקווה שזה יהיה כשהוא בן 140. האיש הזה עושה כל ימי חייו מעשים טובים ונותן הרבה מאוד להרבה אנשים".
מה דעתך על התופעה שבה רבים מבעלי הקבוצות בישראל קובעים למאמנים החלטות מקצועיות?
"בתור מאמן יש כל הזמן לחצים וניסיון להתערבות מצד בעלי קבוצה, שכל אחד מהם מבין בכדורגל ברמה כלשהי ורוצה להשפיע ולשנות. בכל העולם, בן אדם שמשקיע בעסק רוצה לקבוע את המדיניות. בספורט זה אמור להיות שונה, אבל רוב בעלי הקבוצות מסרבים לקבל את העובדה הזו".
לאחר שחזר מקפריסין חתם בן־שמעון בהפועל תל־אביב, שאותה הוביל למקום הרביעי בליגה. משם עבר לשנה וחצי במכבי פתח־תקווה, ולאחר מכן שרד קדנציה של חצי שנה בבית"ר ירושלים לפני שפוטר. חוסר ההצלחה שם גרם לפרשנים רבים לטעון שהוא אינו מסוגל להצליח במועדון גדול עם לחץ וציפיות גבוהות, תווית שבן־שמעון מסרב בתוקף להסכים לה. "אלו משפטים של אנשים שלא הצליחו ולא עשו שום דבר בחיים שלהם", הוא קובע, "קובי בראיינט אמר פעם: 'כישלון קיים רק כשאתה מפסיק'. לא משנה מה קורה בחיים, אם אתה לומד מהטעויות, קם וממשיך לאתגר הבא – ניצחת ולעולם לא תיכשל. ברור לי שהיו מקומות שעבדתי בהם ויכולתי לעשות דברים אחרת, אבל אחרי שהועזבתי ממכבי תל־אביב, חזרתי לקריית־שמונה וזכיתי באליפות. אחרי כל מכשול שהיה לי בחיים, ידעתי לקום חזרה עם אנרגיות מדהימות ולהט שלא נגמר, וככה זה יהיה גם בעתיד. הגעתי למועדונים האלה בתקופות פחות טובות שלהם, וזה לא אומר שום דבר לגביי. שום כלום, חוץ מהעובדה שנקודתית באותו הזמן לא הייתי ראוי להצלחה. אני ממשיך להתקדם ולהיות בכל יום טוב יותר ממה שהייתי אתמול".
מבחינתך, הקושי לאמן הולך וגדל עם השנים או הופך לקל יותר?
"באחד מהסרטים של וודי אלן נאמר פעם שקומדיה היא טרגדיה פלוס זמן. אני לא רוצה ליפול לקלישאות, אבל בחיים האלה אני מנסה בכל יום להיות אבא ובעל יותר טוב, להיות מאושר יותר ושמח בחלקי. יש בדרך חוויות טובות ופחות טובות. אני יודע שיש קשיים ומערכות שלא אצליח לשנות, אז השינוי היחיד האפשרי הוא ביחס שלי אליהם ובדרכי ההתמודדות שלי".
מה הסיכוי שנראה אותך בקרוב בחזרה בארץ?
"זה מקצוע שהוא לא עבודה בחברת חשמל ולא בנמל. אולי לפעמים זה דומה רק במשכורות, אבל לנו אין חברת ביטוח ואנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. זה לא משנה מה אגיד עכשיו, כי יכול להיות שנסיים עכשיו את השיחה ואקבל שיחת טלפון כמו זו שהגיעה פתאום מקפריסין ושינתה לי את החיים".
למה קשה כל כך למאמנים ישראלים למצוא עבודה בחו"ל?
"אין לי ספק שיש לנו מאמנים טובים שיכולים לאמן בחוץ, ואני מאמין שעוד רבים יאמנו שם בעתיד, אבל בסיטואציה שבה אנחנו לא ידועים בכדורגל שלנו ברחבי העולם, אתה צריך לייצר לעצמך את העבודה הטובה ואת הביקוש. המדינה לא תעשה את זה בשבילך".
על מה אתה חולם?
"אני יכול לשתף בשאיפות, לא בחלומות. אני שואף שהמקום שבו אהיה עם המשפחה שלי יהיה מקום טוב לכולנו".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בחמש. יש לי משפחה אוהבת ולמדתי עם השנים להקיף את עצמי בחברים ערכיים ומוסריים, אחרי שעברתי תהליך לא קל בדרך לשם. במדינה שלנו יש אנשים מכל מיני סוגים, ואני חושב שזו זכות להקיף את עצמך באנשים טובים כאלה, ואין לי שום סיבה לא להיות מאושר". 
"הרבה שחקנים קפריסאים לא משחקים מספיק בליגה, מה שגורם להם לביטחון עצמי נמוך מאוד. לאורך הקריירה נתקלתי בשחקנים רבים שצריך להרגיע אותם מבחינת ביטחון ואגו, ובמקרה הזה מול רובם העבודה הייתה הפוכה: הייתי צריך לעודד אותם ולגרום להם להאמין בעצמם"
"יש משחקים בישראל שאני ממש נהנה לראות, ואחרים שהרבה פחות. יש שחקנים שהתקדמו יפה מאוד לעומת אחרים שעמדו במקום. הבעיה היא שלאורך השנים נוצרה דינמיקה לא בריאה בכדורגל הישראלי, ותהליכים אמיתיים דורשים שקט ויציבות"
"בניגוד לישראל, שבה צריך להתעסק כל הזמן ברעשי רקע, בקפריסין העיסוק הוא בכדורגל נטו, עם אנשים שמעריכים אותך ודורשים ממך להגיד את מה שאתה מאמין בו מבחינה מקצועית"
