לא מוותר: סיפורו של הכדורגלן קטוע היד היחיד בליגה הישראלית

סיפורו של אור הרשקוביץ, בחור בן 28 מבאר־שבע וקטוע היד היחיד שמשחק כיום כדורגל בליגות בישראל, הוא סיפור מיוחד ויוצא דופן. מרגש מצד אחד, אבל גם מעורר סימני שאלה רבים בנוגע להתנהלות מערכתית במדינה.

הרשקוביץ נולד וגדל בשכונת רמות בבירת הנגב ונראה שכדורגל היה חלק בלתי נפרד ממנו כבר בגיל צעיר מאוד. "אם תשאל את אמא שלי היא תגיד לך שהייתי ילד רחוב, כי כל היום שיחקתי למטה כדורגל עם חברים. הייתי חוזר מבית הספר, זורק את התיק ורץ למגרש", הוא מספר. "הייתי ילד היפר־אקטיבי עם הפרעות של קשב וריכוז. מגיל שנתיים כבר אהבתי לשחק עם כדור בלי הפסקה. זה משהו שהתחברתי אליו באופן טבעי, פשוט היה לי קליק מיידי עם הכדור. שום דבר אחר לא משך אותי כך באותן שנים".

למסגרת קבוצתית הוא הצטרף כבר שהיה בן שש ועלה לכיתה א'. "התחלתי לשחק בקבוצה בשם "מועדון כדורגל הרצל חן", שלימים הפך למ.כ. באר־שבע. זה התחיל בתור חוג, והתחלתי לשחק בתור שוער. דווקא אהבתי את העמדה הזאת, לקפוץ ולזנק, אבל בשלב מסוים המאמן התרשם מהשליטה שלי בכדור והתחיל להעביר אותי קדימה, עד שהפכתי לחלוץ שכובש שערים".

הרשקוביץ שיחק בכל קבוצות הנוער של המועדון, ובגיל 17 כבר הפך חלק מהסגל של קבוצת הבוגרים, שהעפילה אז לליגה הלאומית. "יש לי משחק אחד ברזומה מאותה תקופה בליגה הלאומית, ובשאר הזמן בעיקר התאמנתי איתם באצטדיון וסרמיל המיתולוגי, שמאז כבר נהרס. במקביל שיחקתי בהצלחה בקבוצת הנוער. היה שלב שבו רציתי להפוך להיות מקצוען והתחלתי בתהליך קבלת מעמד של ספורטאי מצטיין. הסביבה שלי שידרה לי כל הזמן שבהחלט יש לי סיכוי להשתלב בכדורגל בארץ ברמות הגבוהות, וזה הפך גם לחלום שלי".

למרות אהבתו הגדולה לכדורגל, לאחר שסיים את לימודיו בתיכון החליט לפתע הרשקוביץ לשנות כיוון. הוא בחר לוותר על הניסיון לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין, והחליט להפוך לחייל קרבי. "ניהלתי באותה תקופה לא מעט שיחות עם הבעל של אחותי, והוא פשוט הרעיל אותי על הצבא, אי אפשר לתאר את זה אחרת", מספר הרשקוביץ. "הוא סיפר לי על מבצעים שהיה חלק מהם ודברים שעבר בשירות, וגם טען שאם צעירים כמוני לא יתגייסו לקרבי, אז מי כן ילך וישמור עלינו. הדברים שלו חלחלו אליי והחלטתי לעזוב את הכול וללכת להיות חייל קרבי. ידעתי שלא פשוט לחזור לכדורגל אחרי כמה שנים של הפסקה, אבל עדיין האמנתי שזה יהיה אפשרי. לא חשבתי שאני מוותר על החלום שלי והאמת שעזבתי די בקלות. כל החברים שלי התגייסו סביבי באותה תקופה, הלכתי עם מה שאני מרגיש וזה היה מאוד טבעי עבורי".

ביולי 2009 התגייס הרשקוביץ לחטיבת גבעתי. "בהתחלה הייתי בשוק מוחלט", הוא מודה, "פתאום מהחיים בבית הגעתי למסגרת שהיא כמו כלא. לא ידעתי איפה אני נמצא ומי נגד מי. אחרי כמה שבועות נכנסתי לשגרה, הכרתי חברים, התחלתי להתאקלם והרגשתי בבית. התרגשתי מאוד מהדברים החדשים שחוויתי, כמו לעבור מטווחים עם החברים שלי. זה היה מסעיר וגרם להיי, שירד אחרי תקופה מסוימת. אהבתי את העובדה שאני משרת קרוב לבית ובתור לוחם היו לי תנאים מצוינים".

כאבי תופת מסביב לשעון

לאחר שנה ושמונה חדשים בשירות, בבוקר אחד, השתנה מסלול חייו של הרשקוביץ. "הייתי כבר רב־סמל פלוגתי ובאחד הימים עשינו מסע עלייה לגדוד עם הלוחמים שלנו, כדי שיבינו את האזור שבו אנחנו נמצאים. כדי להלהיב אותם המג"ד הפך את המסע לקצת אתגרי, ובאחד הרגעים הוא קפץ מעל סלע וכולם קפצו אחריו. גם אני קפצתי, רק שאיבדתי שיווי משקל, שורש כף היד שלי התעקם ונפלתי על היד יחד עם כל המשקל שסחבתי. סבלתי מכאבים חזקים אבל סיימתי את המסע, ורק אז פינו אותי למיון בבית החולים סורוקה. שם נתנו לי טיפול ראשוני, שלושה ימי מנוחה בבית ושלחו אותי להמשך טיפול ביחידה, במטרה שאעשה בהקדם בדיקות עצביות".

"הדלת לא הייתה סגורה, ושמעתי את רופא היחידה אומר: 'אל תיתן לחייל הזה כלום, הוא סתם עושה הצגות'. אחרי כמה דקות האורתופד קרע לי מול העיניים את כל ההפניות לבדיקות והתנצל שזו לא החלטה שלו. הכאב היה בלתי נסבל. חיילים שלי עזרו לי להתלבש, הייתי כמו סיעודי"

לאחר שלושה ימי מנוחה, שבהם המשיך לסבול מכאבי תופת בידו הימנית, חזר הרשקוביץ ליחידה ופנה במהירות לחדר הרופא כדי להמשיך לטפל בבעיה, רק ששם חיכתה לו הפתעה לא צפויה. "הגעתי לרופא, שאני האמת מעדיף לקרוא לו סנדלר, עם כל הטפסים מבית החולים. הכאב שסבלתי ממנו היה כל כך חזק, שלא יכולתי לדבר. הוא בדק אותי, בחן את המסמכים וביקש ממני לחזור בערב. חזרתי כמה שעות מאוחר יותר, והוא אמר לי: 'תצא מהמשרד, אתה רוצה לעשות הצגות כדי להוציא גימלים'. מכאן הדברים החלו להתגלגל לכיוונים רעים".

לאחר מספר שבועות שבהם המשיך לסבול בלי לקבל טיפול מתאים, ובעקבות תלונות נוספות של חיילים, הגיע לחטיבה אורתופד. "נכנסתי אליו ראשון וברגע שהוא ראה את היד שלי הוא נבהל, והוציא לי מיד ערימה של הפניות לבדיקות. תוך כדי שישבתי איתו נכנס רופא היחידה וביקש שאחכה בחוץ. היום אני מצטער ששתקתי, אבל עם כל הכאבים יצאתי החוצה וחיכיתי שם. הדלת לא הייתה סגורה, ושמעתי אותו אומר: 'אל תיתן לחייל הזה כלום, הוא סתם עושה הצגות'. אחרי כמה דקות האורתופד הזמין אותי חזרה פנימה, קרע לי מול העיניים את כל ההפניות שהוא הוציא והתנצל שזו לא החלטה שלו, אלא של רופא היחידה. הכאב שסבלתי ממנו היה בלתי נסבל ומסביב לשעון. לא יכולתי להתקלח, חיילים שלי עזרו לי להתלבש, הייתי כמו סיעודי. כדי לגזוז לי ציפורניים היו צריכים להרדים אותי, זה היה כאב לא אנושי".

"שלחו אותי למומחים, עשו לי בדיקות ונתנו לי כדורים בלי סוף. הכאב פשוט הטריף אותי והגעתי לנקודת שפל שבה כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא הפסקתי לבכות, ניסיתי אפילו לפגוע בעצמי כמה פעמים"

אתה יכול להבין היום למה הוא התנהל בצורה כזאת מולך?

"אני לא חושב שהרופא הזה מודע בכלל למה שהוא עשה, אבל אני יודע בוודאות שאחרי שגילו מה קרה איתי, העבירו אותו לבסיס אחר. הלוואי שהוא היה יודע מה עברתי. לצערי לא הייתה לי אפשרות לתבוע אותו באופן אישי, אבל האמת שזה היה משחרר אותי, לדעת שהוא מודע למעשים שלו".

לאחר כמה חודשים שבהם לא ידע מה עוד יוכל לעשות, החליט הרשקוביץ לנסות ללכת לרופא של יחידה אחרת, שמוצבת גם היא בבסיס שבו שירת. שם הוא פגש את ד"ר שרגא, אזרח עובד צה"ל. "הוא בדק אותי, הבין מיד מה קורה ותפס את הראש", נזכר הרשקוביץ, "הוא נתן לי גימלים, ביקש את מספר הטלפון שלי והבטיח שייצור קשר בהקדם. אחרי שעה הוא התקשר לספר לי שאני כבר לא חייל של גבעתי, שסופחתי ליחידת הרפואה ושאני סובל מתסמונת כאב בשם CRPS, שנגרמת מפציעה שלא משוקמת. הוא אמר לי שאבקש ממנו כל מה שצריך והתנצל בשם הצבא על מה שקרה. התחלתי לבקר מומחים שונים, ואחד מהם שלח אותי בדחיפות לבית החולים השיקומי רעות בתל־אביב, כדי למנוע נכות. בחיים לא אשכח את המשפט הזה שהוא אמר לי".

הרשקוביץ החל סדרת טיפולים ארוכה בבית החולים. "כל מה שעשו לא עבד. שלחו אותי למומחים, עשו לי בדיקות ונתנו לי כדורים בלי סוף. הכאב פשוט הטריף אותי והגעתי לנקודת שפל שבה כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא הפסקתי לבכות, התפרקתי בכל יום, ניסיתי אפילו לפגוע בעצמי כמה פעמים. אלו היו ימים חשוכים שהלוואי שהייתי יכול לשכוח".

בתחילת 2011 שוחרר הרשקוביץ מהצבא, כשבמקביל מוגשת תביעה בשמו נגד הצבא. "ביחידת הרפואה הכינו בשבילי הכול, לא הייתי צריך לעשות שום דבר. בשלב הראשון נקבעו לי 60 אחוזי נכות זמניים, שהפכו לקבועים לאחר שהצבא הודה בטעות שלו. היום אני מקבל עזרה בטיפולים, בקניית רכב ודירה וכל מיני הטבות נוספות, אבל כל זה לא יחזיר לי את מה שעברתי ואת מה שאיבדתי".

במהלך סדרות הטיפולים שעבר, הגיע הרשקוביץ גם לבית הלוחם בבאר־שבע, שם פגש עובדת בשם בר, שהפכה לימים לאשתו. "היא מכירה היטב את עולם הנכות, נפגשנו כשהייתה לי עוד יד, והיא ידעה היטב למה היא נכנסת. האמת היא שכל מה שקרה לי מאז הוא בעיקר בזכותה". לאחר תקופה נוספת של טיפולים שלא הועילו לו, החל הרשקוביץ לחשוב בקול על אפשרות של קטיעת היד הפצועה שלו. "לפני ארבע שנים עברתי ניתוח להשתלת גוף זר בעצב בעמוד השדרה, הליך שאמור היה להקל עליי, אבל בפועל עשה רק נזק ורק הגביר את הכאבים. הבנתי שאם זה לא עוזר, אז האופציה היחידה היא רק קטיעה".

הרופאים הראשונים שפגש התקשו להשתכנע שזה ההליך שבאמת ראוי שייעשה. "הרופאים הראשונים שפגשתי הסתכלו עליי בתור ילד שלא מבין על מה הוא מדבר. הם לא הבינו שאני כבר מומחה למחלה שממנה אני סובל, שקראתי ולמדתי והבנתי שזה הפתרון היחיד שיציל את חיי. רק כשהגעתי לדוקטור בריל, בבית החולים איכילוב, הדברים החלו להתקדם. גם מולו היה לי קשה להסביר את עצמי, אבל למזלי, בר כבר נכנסה לתמונה בשלב הזה. היא הסבירה להם בדיוק למה אני מתכוון והצלחנו לשכנע אותם שזה מה שצריך לעשות. משם הדברים התקדמו מהר ותוך כמה שבועות כבר נכנסתי לניתוח לקטיעת היד".

להסיר חלודה

בסוף מרץ 2018 עבר הרשקוביץ את הניתוח להסרת היד. "לאורך השנים צברתי מחסור עצום בשעות שינה בגלל הכאבים, וביקשתי מהמנתחים לתת לי להתעורר לבד. הניתוח עצמו ארך ארבעים דקות, אבל אני התעוררתי אחרי שלוש שעות וחצי עם חיוך על הפנים. כאילו נולדתי מחדש. חלק מהצוות הרפואי חשב שזה בגלל חומרי ההרדמה. אחרי יומיים, כשראו שאני כבר בלי שום תרופה, הם הבינו עם מי יש להם עסק. בפעם הראשונה אחרי שנים פתאום הרגשתי טוב, בלי שום כאב. הרמתי את חצי היד שלי בלי בעיה והרגשתי הקלה עצומה".

כמה ימים לאחר הניתוח, שב הרשקוביץ לראשונה אחרי שנים לאהבתו הראשונה: כדורגל. "במהלך השנים שבהן הייתי פצוע ניסיתי לרוץ מספר פעמים, אבל מהר מאוד הבנתי שזה בלתי אפשרי, ולשחק כדורגל פשוט לא בא בחשבון במצב כזה. זה רק הוסיף לדיכאון שלי, שלא יכולתי לעשות את הדבר שאני הכי אוהב. במהלך השיקום במחלקת הפיזיותרפיה באיכילוב חזרתי לשחק עם כדור לראשונה אחרי הרבה זמן, והרגשתי ממש טוב. החלטתי שברגע שאחזור הביתה, אחזור לשחק כדורגל".

על הנער שקרא לו "נכה מסריח" במהלך המשחק: "פעם הייתי שותק ומבליג על דברים כאלה, אבל מאז מה שעברתי, החלטתי שיותר זה לא יקרה ולא אתן לאף אחד לדרוך עליי. זה הסכם שעשיתי עם עצמי"

חודש וחצי לאחר הקטיעה התחתן הרשקוביץ עם בחירת ליבו, וכשחזר הביתה החליט לדבוק בתוכנית שלו לחזור למגרשים. "יצרתי קשר עם חיים כהן, המאמן של מ.כ. באר־שבע. סיפרתי לו מה עברתי, הוא התקשה להאמין ושלחתי לו תמונה כדי שיראה. הוא שאל מה ארצה לעשות, ומיד ניגש לבדוק אם יש בעיה להוציא כרטיס שחקן למישהו במצבי. גילינו שאין מניעה, הוצאנו כרטיס שחקן וחזרתי למגרשים".

זמן קצר לאחר השיחה עם כהן, ערך הרשקוביץ את אימון הכדורגל הראשון שלו לאחר תשע שנים. "הייתי בכזה היי, שלא היה אכפת לי מכלום. רק רציתי לרוץ ולגעת בכדור", הוא משחזר, "בהתחלה באופן טבעי הייתי קצת חלוד, אבל מהר מאוד חזרה לי התחושה לרגליים. הדבר המרכזי שנפגע הוא המהירות, כי צריך את היד השנייה לתנופה, אבל חוץ מזה, זה אותו דבר. מבחינת איזונים ושליטה בכדור הכול כמו פעם, ואני מרגיש עם זה מצוין. אני שמח שגם ברגעים הקשים ביותר לא ויתרתי לעצמי, תמיד נלחמתי והתמודדתי".

בתחילת עונת 2018/19 ערך הרשקוביץ את הופעת הבכורה המחודשת שלו במ.כ. באר־שבע, שמשחקת כיום בליגה ג' דרום. "היה מרגש מאוד לראות את השם שלי בסגל אחרי כל כך הרבה זמן, וזה הציף אצלי הרבה זיכרונות", הוא משתף. "התחלתי את המשחק על ספסל המחליפים, העלו אותי לשחק בדקה ה־65 וזה היה מדהים. האנשים סביבי פרגנו וחיבקו, והחמיאו לי על היכולת שלי. אחרי כמה משחקים כבר הפכתי לשחקן הרכב".

איך החברים לקבוצה הגיבו כשהצטרפת אליהם?

"בהתחלה הרימו גבה, כי זה משהו לא צפוי שאף אחד לא מתכונן אליו. אבל מהר מאוד השתלבתי והיום יש סביבי הרבה הומור שחור שאני נהנה ממנו. פעם בעטו אליי כדור לכיוון הגדם, ומיד אמרתי: 'נשבע לכם לא היה יד'. באחד ממשחקי הליגה נשענתי על שחקן והוא אמר לי 'ג'ינג'י, בלי ידיים'. אמרתי לו שגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול לשים עליו עוד יד".

עד כמה קשה לקבל את העובדה שפתאום אין יד?

"זו שאלה מעניינת, כי באמת אחרי תקופת האושר הראשונית, כמו שהכינו אותי מראש, יש גם נפילה. גם לגוף וגם לך לוקח זמן פתאום להפנים שזהו, אין יד, ובמקום זה יש לי פרוטזה עכשיו לכל החיים. עד היום קשה לפעמים לצאת מהבית, כי אני רואה את המבטים שמופנים אליי כשאני מגיע לכל מקום. זה משהו שבסופו של דבר מסקרן אנשים. בהתחלה זה הציק לי הרבה יותר, אבל האמת היא שגם כשהייתי עדיין עם היד, היא נראתה כל כך גרוע שהיו שואלים אותי אם זו פרוטזה. האמת היא שאחרי תשע שנות כאב, מה שעשיתי החזיר לי את החיוך לפנים ואת הטעם לחיים, וזה באמת שווה את הכול".

הסערה והפיוס

בחודש נובמבר החולף, במסגרת משחק ליגה סוער ומלא התרחשויות מול מ.כ. ערד, נאלץ הרשקוביץ להתמודד עם מקרה מכוער שבו נער בן 16 נכנס למגרש, הטיח בו מילים מעליבות וקרא לו "נכה מסריח". אותו נער היה למעשה שחקן צעיר מספסל הקבוצה היריבה. הרשקוביץ הגיב בסערת רגשות גדולה, שהסתיימה בסופו של דבר בהרחקתו מהמגרש בכרטיס אדום. "פעם הייתי שותק ומבליג על דברים כאלה, אבל מאז מה שעברתי, החלטתי שיותר זה לא יקרה ולא אתן לאף אחד לדרוך עליי. זה הסכם שעשיתי עם עצמי", הוא מסביר. "ממש כעסתי, נוצרה מהומה שלמה והורחקתי מהמגרש. שלחו בתור שופט נער מבוהל וחסר ניסיון, שהמעמד היה גדול עליו ומהרגע הראשון לא שלט במצב".

בסיום המשחק נעשה מאמץ גדול לפייס את הרשקוביץ הנסער. "בעלי הקבוצה היריבה, אדם קולינס, והילד עצמו, התנצלו בפניי – ומבחינתי האירוע הזה הסתיים. שבוע לאחר מכן קולינס יצר איתי קשר וביקש ממני שאדבר עם הילד, כי הוא נכנס לדיכאון בגלל מה שעשה. הוא ביקש ממני לעודד אותו, ובאמת התקשרתי אליו ודיברנו. אבא שלו מאוד כעס עליו על מה שעשה, ובכל פעם מאז כשאנחנו נפגשים הוא מנשק אותי".

במקביל למשחק בקבוצה, הרשקוביץ, שעובד בתור נציג טכני במוקד בזק בבאר־שבע, הוא גם חלק מקבוצת הכדורגל של החברה בליגה למקומות עבודה. "משחקים שם 4 על 4 על אספלט. האמת שלפני כמה שבועות נפלתי על הגדם במהלך משחק ואני עדיין סובל מכאבים, אבל זה יעבור בקרוב". מעבר לכך הוא חלק ממיזם חדש בשם "נבחרת הקטועים". "זו נבחרת חדשה, שנוסדה בשנים האחרונות. היא כבר חלק מההתאחדות לכדורגל ואנשים טובים עובדים כדי לקדם את זה מאחורי הקלעים. לאחרונה גם היה משחק בינלאומי ראשון ביוון, אבל לא יכולנו להצטרף כי אשתי הייתה בהיריון מתקדם ולפני חודשיים נולדה לנו בת בכורה".

איך ההרגשה להיות אבא?

"היא ג'ינג'ית כמו אבא שלה וקוראים לה טליה. התחושה היא שאלה חיים חדשים עכשיו, וכל מה שידענו קודם התבטל. עכשיו היא תקבע את הקצב והחיים יהיו סביבה ובשבילה".

על מה אתה חולם?

"קודם כול שנהיה רגועים ובריאים, ושבעלים של קבוצה מליגה בכירה יותר יקרא את הכתבה הזו וייתן לי הזדמנות לשחק בשבילו. אני מאמין באופן חד־משמעי שאני מתאים לרמות גבוהות יותר, והיום אני לא נופל מאף שחקן בליגה שאני חלק ממנה. אני אוהב כדורגל ושחקן נשמה, שלא מפסיק לרוץ ולא מוותר אף פעם. אני לא מחפש כסף או תהילה, רק הזדמנות".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?

"היום אני בחמש ובאושר עילאי. הלידה של טליה נתנה לי הרבה כוחות, אני פעיל היום אחרי זמן ממושך שבו הייתי מנוטרל, ואחרי תקופה שבה היה לי קשה להסתכל במראה, למדתי לקבל את עצמי עם חיוך על הפנים".