מצב שקט /// רועי קדם | 28 | 2+
כשזה מגיע לילדים שלנו – אנחנו אוהבים להשמיץ את הסמארטפון. זה לא בריא, זה לא חינוכי וזה לא סבבה שנטע רק בן שלוש וכבר יודע את הסיסמה שפותחת את הנעילה. לא ככה אנחנו גדלנו והאובססיה של הילדים למסכים היא באמת איומה… ואחרי שאמרנו את כל הדברים היפים האלה אפשר להגיד את האמת.
והאמת היא שאנחנו משחקים פה משחק כפול ומלוכלך. כולנו משתמשים בקומבינה הזאת של ילד פלוס סמארטפון כל כך הרבה פעמים לטובתנו, שזה קצת מביך להודות וגם די קשה לזכור, כי זה קורה לעתים די קרובות.
עשר דקות שהיינו צריכים כדי לסיים משהו של העבודה, שש דקות של שקט מילד א' כדי להצליח להשתלט גם על ילד ב'. חמש דקות של ישיבה מרוכזת על הספה כדי שיפסיקו לדרוך על הרצפה הרטובה גם אחרי הפעם השלישית שעברת עם הסמרטוט. שלא נדבר על כמות הפעמים שהטלפון נשלח בחירוף נפש וסוללה אל גזרת המושב האחורי של הרכב, כדי להחליף את הצווחות והבכי בצלילים שצורמים טיפה פחות. וכמובן הפעם ההיא שבה יצאתם לבית קפה ולא היה פריט בשולחן שלא נפל, הורחק או הספיק למרבה הפדיחה להישבר, עד שפשוט מסרתם בייאוש אבל גם קצת בשמחה את המכשיר המופלא לילד תמורת קצת שקט. הרי כל האפליקציות ביחד לא מרשימות ויעילות כמו היכולת המדהימה לקנות ולהרוויח קצת זמן. במצבים כאלה אתה פשוט שוכח את כל החסרונות הגדולים ונשאר להתמודד עם החיסרון היחיד: הטלפון הנייד שלך לא אצלך.
היופי האמיתי בסיפור הוא שבמקביל לכך שאתם ממשיכים לצאת בפומבי נגד השימוש של הילדים בטלפונים חכמים, אתם יכולים להתחיל לעבוד איתם בבית על לחיצה עצמאית על "דלג על המודעה". אם כבר משחק כפול, אז עד הסוף.
אבאל'ה, בוא: הילד שלח מהווטסאפ שלך שדשגכדדגכ2342#$@# לסבתא? בוא, סגר לך פינה, הרי לא דיברת איתה מאז ערב פסח
למבוגרים בלבד /// מאיר ליוש | 35 | 2+
יש לי וידוי: אני מכור לסמארטפון. כן כן, אני, מאיר ליוש, בן 35 – מכור לסמארטפון.
יש לי גם הצהרה – אני נגד סמארטפונים. לילדים כמובן, לא למבוגרים. יש גבול לגמילה שאפשר לכפות על אדם בוגר שמכור לטלפון שלו.
טלפון חכם הוא כלי נהדר. הוא לוקח את כל השימושים הישנים שלנו ומכניס אותם לתוך מכשיר קטן, נוח ומזמין שרק מצריך טעינה אחת לכמה שעות. אתה עושה קניות דרכו, אתה מתקשר איתו, אתה מצלם איתו רגעים חשובים, אתה כותב איתו טקסטים – אפילו את הטור הזה אני כותב בטלפון.
כאדם עובד, המציאות של הטלפון החכם מאפשרת לי את מרחב העבודה שלי בכל מקום. משרד מהלך. כאבא – אני לא רוצה להביא את המשרד אליי הביתה. לא רוצה להכניס את הלחץ של העבודה לתוך הבית, אל המשפחה, אל החיים.
החיים זה מה שקורה בחוץ. השמש, הרוח, מגרשי המשחקים, משחקי הקופסה ואפילו משחקי המחשב עצמם. אני לא רוצה שהמבט של הילדות שלי יהיה מרוכז במכשיר בגודל 15 סנטימטר על 7 סנטימטר בצבע שחור שמפיק צלילים וצבעים.
יאמרו האומרים: "היום הדרך של הילדים לתקשר היא דרך סמארטפונים. לחברות של הבנות שלך בכיתה יש סמארטפונים, מה – ככה תנתק את הבנות שלך מכולן?" ואני אומר, הפוך, גוטה. הוצאת הסמארטפון מהמשוואה של הכיתה היא זו שתביא לידי כך שהבנות יתחברו יותר זו לזו. "אוקיי", יגידו לי, "ומה עם הביטחון האישי של הילדה? איך תשלח אותה לבד בגיל 12 לסניף או לחברה שגרה רחוק?"
עם זה אין לי בעיה. שתיקח את הנוקיה 5210 שאני השתמשתי בו, שתשבור שם את השיא של 2008 בסנייק, ואז נדבר על סמארטפון.
