גשמים של אחרים /// איתמר גור | 42 | 4+
שיאללה איזה חורף נפל עלינו, כמה גשם, אילו זרימות. הכול נוזל, דולף, גולש. כבר חודש שאני לא מפסיק לפזם לעצמי את "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" במבטא אשכנזי כבד. אגב, אני לא יודע מי אחראי ללחן הממכר הזה אבל הוא עשה עבודה לא משהו עם המילה הראשונה, היא לא ממש מסתדרת עם המנגינה. נו, שיהיה. זה לא העניין.
העניין הוא שזקני הגולן לא זוכרים חורף כזה, שבו כבר באמצע ינואר המאגרים גולשים והבוץ בגובה האוזניים. אולי־אולי בחורף 83' או 84'. מי זוכר, זה היה מזמן. אם כן, הזקנים לא זוכרים וזאת סיבה מצוינת להוציא את הילד מהדבר הזה שהוא עושה כל הזמן ולקחת אותו לחזות בפלא שמי יודע מתי יחזור. זה חשוב, זה מחבר אותו ברמה הכי קדמונית לטבע וגם תורם לוויסות התחושתיות, ככה אמא שלו אומרת.
הבעיה היא שבבוקר אני ערני ויש לי המון מוטיבציה, אז אני מודיע לו: היום תחזור מבית הספר ונרד יחד לוואדי לראות זרימות. ואז עוברות כמה שעות ואני נעשה מעט מנומנם. בסביבות שתיים, כשהוא נכנס הביתה בשיא האנרגיות, אני כבר עם הפנים למיטה. חמוד, אני אומר לו, אבא חייב לשים ראש חצי שעה, אחרת הוא לא בנאדם. במקרים כאלה, כשנדרשת סמכות הורית, תמיד עדיף לעבור לגוף שלישי. זה עובד מצוין, תנסו. הוא מצידו עושה את החשבון שאבא בשנ"צ זה זמן מסך טהור בשבילו ומהנהן.
אחרי שלוש שעות אני מתעורר בבהלה ורץ לסלון. זאת הרגשה נוראה, להתעורר בחושך. דממה בבית, לילד אין זכר ורק הכלב מסתכל עליי, ובכן, בעיני כלב, ומנסה להסתיר את העציץ שהוא מכרסם באמצע השטיח. לפתע הוא חוזר בסערה, הילד, מבוצבץ כדבעי ועם אותן אנרגיות. הלכתי עם אבא של דולב לוואדי וגם אכלתי שם אוכל, הוא מבשר. יהודי יקר, אבא של דולב. אני רושם לעצמי תזכורת לשלוח לו ווטסאפ תודה ואומר תודה גם ליושב במרומים שמוריק לי ברכה עד בלי די, ברכת שמיים וברכת אבות של חברים.
אבאל'ה, בוא: אין על הביחד המשפחתי של החורף, כשקר בחוץ וכולם מדביקים אחד את השני
עם חום בפנים
שאלה של תזמון /// שי קופלוביץ' | 43 | 6+
איזה כיף שהגיע החורף. אני איש של חורף, לא מתבייש בזה. מעדיף להסתכל מהחלון על הירוק והגשם מאשר על עשב ושמש. תמיד הייתי כזה, זו לא אהבה חדשה.
הגשם מביא איתו ריח משכר של רעננות לא מוסברת, כל שאיפה של ריח גשם מכניסה איתה אוויר נקי לריאות ותחושה של משהו חדש שמתחיל. אבל מאז שהגיעו הילדים לעולם שלי, האהבה לגשם הפכה להיות קצת מורכבת.
זה כמו במערכת יחסים. הפרידה לתקופה של כמה חודשים מחזקת את הקשר ומעצימה את האהבה, אבל כשהוא חוזר הביתה הוא מביא איתו גם את התכונות שפחות אהבתי. זה לא שהוא נוחר בלילה או מדיף ריח רע מהפה, הוא דווקא בסדר גמור בקטע הזה, אבל תמיד הייתה לו בעיה אחת שהוא לא מצליח לפתור: תזמון.
כן, תזמון. לפעמים הוא כמו החברים האלה של הילדים שנוחתים לך אחה"צ בלי התראה מוקדמת ומביאים איתם בוץ, כאוס וחשק לקשירת חצוצרות (לא שלי, תנוחו). הרי הוא מגיע תמיד פעמיים ביום, כשלוקחים את הילדים לגן וכשמחזירים אותם. כאילו אומר לנו, ההורים: אתם לא לחוצים מספיק בבוקר, בואו נסבך לכם גם את זה.
וזה לא הגשם שבעייתי, זה רק התזמון. כי בבוקר גשום צריך מגפיים, וכידוע מגפיים הם חלק מטקס של רבע שעה לפחות. מציאה, ניעור, ניקוי, הנעלה, חליצה כי הגרב ברח, הנעלה חוזרת, דריכה בכוח כי אחרת המגף לא נכנס ואז ריצה בסלון כי "צריך לבדוק אם המגפיים מהירים".
אחר כך מגיע שלב חיפוש המטרייה. המריבה על מטריית בוב הבנאי או יחידת החילוץ, פתיחה וסגירה שלוש פעמים לצורך בדיקה סתמית, דקירה בעין עם הקצה, והנה, מבלי משים, חלפו להן 25 דקות של כלום.
אז אני אוהב אותך חורף, באמת, אבל בעיקר בלילה, כשאני מכורבל במיטה.
