נציב תלונות הציבור ברשות השנייה קיבל לאחרונה מספר גבוה של פניות מהורים שטענו שהפרסומת החדשה של הוט, שבה מככב ציון ברוך כערפד לצד גל גדות, מפחידה את הילדים הקטנים שלהם. הגדילה לעשות אמא שטענה שבנה בן השנתיים בוכה כשהוא רואה את הפרסומת ומסרב ללכת לישון בעקבותיה. הפרסומת, אגב, באמת מאוד מפחידה. באפקט שמדמה משחק מחשב, ציון ברוך הופך לאחד הערפדים המלחיצים שראיתי. כל כך מלחיץ שאין לי אפשרות להתלהב מגל גדות.
אבל התלונה היחידה שצריכה להישמע באמת היא כלפי ההורים שמאפשרים לילדים הקטנים שלהם לראות טלוויזיה בשעות שאינן מיועדות לילדים ובערוצים שאינם מוגדרים כערוצים לצופים הצעירים. אז איך קרה שהילדים ראו אותה? אם מדובר בילדים ממש קטנים, למה המסך דלוק כשהם בסביבה? הרי יש כל כך הרבה דברים שיכולים להפחיד אותם גם בלי ערפד חשוף שיניים. זה יכול לקרות ממהדורת חדשות מוקדמת ובה הפגנה קולנית או יריות. זה יכול להיות בדרמה הכי פשוטה שבה דמות פורצת בצחוק מרושע ויכול להיות גם מפרסומת לחברת ביטוח. גם אם כל הפרסומות יהיו נעימות ורגועות, עדיין יהיו דברים מפחידים עבורם על המסך.
אם אלו ילדים בוגרים יותר שגם ככה רואים טלוויזיה, אז מה מקור ההתייפייפות הזו? בסדרות ילדים רבות, אפילו מצוירות, יש מוטיבים גרועים בהרבה שצריכים להדאיג את ההורים. מסרים שליליים של דימוי גוף או יחס לאחר, אלימות ועיוות של תפיסת המציאות. אפילו בסיפורי הנסיכות והנסיכים שכולנו גדלנו עליהם. וזה בכלל בלי להיכנס לדיון על טרנד הערפדים בתוכניות שמוגדרות לגיל 13 ומעלה. עם יד על הלב, האם כל הורה באמת יודע מה קורה בתוכניות שהילד שלו רואה?
הצורך להתלונן ולצקצק על הפרסומת הוא אך ורק כדי להשתיק את המצפון של ההורים. לגרום להם להרגיש שהם לא סתם תוקעים את הילדים שלהם מול המסך, אלא אקטיביים בעניין. בדיוק כמו שהורים מתלוננים על איכות האוכל בצהרונים אבל עדיין לא מכינים לילדים קופסת אוכל מהבית, או כועסים על בית הספר שלא מצליח לחנך את הילדים שלהם כמו שצריך. האחריות על מה שהילדים רואים ועושים ואוכלים היא של ההורים ולא של שום גורם חיצוני אחר, יהיה אשר יהיה.
נכון, זה לא קל, אבל זו האחריות שבאה לעולם עם הילדים. מי שמחזיק טלוויזיה בבית צריך לשלם את המחיר של המכשיר הזה, בדיוק כמו בכל החלטה אחרת בחיים, או לפחות להיות מודע לסכנות שבו ולשים גבולות גם לעצמו. הרי אותם הילדים שנבהלו מהפרסומות היו יכולים להתעורר באמצע הלילה ולהיבהל ממה שההורים רואים.
הטלוויזיה נשענת על פרסום, והפרסום על טעמם של האנשים שצופים בה, ואי אפשר להפריד בין הדברים. אבל בהחלט אפשר ללחוץ על כפתור אחד ולכבות את המסך.
