ההצגה "חוף מבטחים", שמציגה את גורלם של פליטים ברחבי העולם ובתקופות שונות נפתחת במכתבה פולח הלב של ז'וזפין הימלר אל הנהלת הבימה, משנת 1938 . במכתב מציעה עצמה הימלר כפרפורמרית בעלת ניסיון, אך מציינת שהיא גם יודעת לתפור כך שתוכל לסייע גם במחלקת התלבושות, לו רק תוכל הנהלת התיאטרון לסייע לה להיחלץ מאירופה הסוגרת על יהודים כמותה.
הבחירה של מאיה בואנוס (גילוי נאות, המדור מיודד עמה) יוצרת המופע לפתוח כך את ההצגה מצהירה במובן מסוים: מותר וצריך להשוות, אך הבחירה בסיפורה של יהודייה הנזקקת לעזרתם של יהודים (שספק אם יוכלו להושיע), והפניית המבט אל עולם התיאטרון שהמופע הוא חלק ממנו, מציגים מורכבות, שכמו עונה לתגובות האוטומטיות של המתבצרים בייחודיות פליטותם של יהודים סביב מלחמת העולם השנייה.
המופע המבוסס על חומרים דוקומנטריים מציג גם את סיפורם של ג'ק טיגיטיגי, פליט מדארפור, הפסנתרן איאם אל־אחמד מסוריה ופליטות בנות המיעוט היזדי, כמו גם סיפורה של האונייה סנט לואיס, שחיפשה חוף מבטחים כשעליה פליטים יהודיים. אי אפשר לראות הצגה שבה מוזכרת הסנט לואיס בלי להיזכר ביצירת המופת של חנוך לוין "הילד חולם", שסיפור הספינה העניקה לה השראה. לעומת לוין שעטף את סיפור הפליטים במעין אגדה מצמררת והרחיק עדות, בואנוס מציגה את הסיפורים כפי שהם ועולה השאלה איזו דרך נכונה יותר כדי לתווך לקהל סיפור קשה.
הדרך של לוין מרחיבה את היריעה והופכת אותו לאוניברסלי אבל גם מאפשרת למי שמעוניין, להפנות מבט מאקטואליות החומרים, דרכה של בואנוס שמציגה את המציאות כפי שהיא לפעמים על חשבון עניין תיאטרוני תוך שמירה על רזון ממוקד תוכן. לפעמים מצאתי את עצמי נאטם מול העדויות הקשות והמופרטות שגוללו שחקני ההצגה המוכשרים – מתן און־ימי, זוהר בדש, סיגל חמיידס, שחף יפהר, וצליל רובינשטיין. מה שמעניק נפח בימתי לעדויות הוא התזמורת סימפונט רעננה בניצוח דוד זבה. ההצגה מוגדרת כקונצ'רטו לפליט ולתזמורת. היצירה המוזיקלית הנהדרת של המלחין דניאל פיין, נעה בין פסטורליות אדישה המהדהדת אולי את גלי הים שלא משנים ממהלכם גם מול הקושי האנושי ובין התקווה של הפליטים אולי בכל זאת לשנות סדרי עולם, המתכתבת באופן מחוכם עם הטקסט שנושאות הדמויות.
כמה מהרגעים החזקים במופע מתרחשים במפגש בין השחקנים לנגני התזמורת, כמו לדוגמה כשהפליטות היזדיות מתארות כיצד הופרדו הנשים מהגברים על מנת להפוך אותן לשפחות מין, גם הנגניות בתזמורת מסומנות, וכמו מופשטות מכישרונן, מתפקידן ומוגדרות על ידי מינן בלבד. רגע יפה אחר הוא כאשר בליל השפות של הפליטים השונים מתחרה במוזיקה המנוגנת. ההחלטה של בואנוס להציב את הנושא הקשה במרכז יצירתה ראוי להערכה. ההצגה לא מאפשרת לנו להפנות מבט מסבלו של האחר ומזכירה שוב את מה שלמרבה הצער לא ברור מספיק, ש"אף אחד לא עוזב בית, אלא אם אם כן הבית הוא לוע של כריש" כדברי המשוררת ורסאן שייר.
חוף מבטחים, מרכז ענב
