תפילת הדרך /// דורון מלצר | 40 | 6+
אני אוהב מאוד ילדים. את הילדים שלי, וילדים בכלל. מאוד אוהב אותם לידי. אוהב לדבר איתם, אוהב ליהנות מהחוכמה שלהם, וגם אוהב לשמוע אותם מתפללים. כל דבר בעיתו.
כדי שהילדים שלי ידעו איך מתפללים אני דואג להביא אותם לתפילה, ומשתדל לשמור על השקט שלי, ושלהם. אני מתפלל, והם יושבים ולומדים איך מתפללים. בהתחלה רק יושבים, אחר כך כבר קמים לנשק את ספר התורה, אומרים "שמע ישראל", ולאט־לאט מוסיפים עוד פרקים ותפילות. כל ילד ומה שהוא מסוגל ויכול. כל אחד לפי קצב ההתקדמות שלו.
רק על דבר אחד הקפדתי מאוד אצל כולם: שלימוד התפילה שלהם לא יבוא על חשבון תפילות של אחרים. הילד יודע שלהגיע לתפילה עם אבא זה פרס, זו אחריות. צריך להיות בשקט בבית הכנסת. כי התפילה במניין היא גם דאגה ששאר המניין יוכל להתפלל. ילד שלי שלא יכול היה לשמור על עצמו יצא החוצה, או לא הגיע. בלי כעס, בלי אכזבה. בהבנה שכשיגיע לגיל שיוכל, הוא יֵשב בנחת ויתפלל.
רק ככה אני יכול גם ללמד אותם איך מתפללים וגם ללמד אותם איך מתנהגים בבית הכנסת. כי אם נותנים להם לעשות מה שהם רוצים בבית הכנסת בגיל הרך, הם ימשיכו לעשות מה שהם רוצים גם בגיל ילדות, כנערים, כמתבגרים וגם כמבוגרים.
ואם כילדים הם יבינו את חשיבות התפילה ואת הצורך ללמוד אותה, הם יֵשבו, ילמדו, יכירו את הנוסח והמנגינות, והדברים יישארו אצלם גם כמבוגרים. כי בסופו של דבר לכך אנחנו מחנכים את הילדים – שיהיו מבוגרים טובים.
אני אוהב מאוד לשמוע ילדים מתפללים. אני גם מחלק להם סוכריות. אבל רק בסוף התפילה, כי כל דבר בעיתו.
אבאל'ה, בוא: מתבאס שהילד מזייף את החיים ב"אנעים זמירות"? תתעודד, זה רק אומר שחסכת כסף על מורה יקר לבר–מצווה
העיקר הכוונה /// חננאל רוס | 30 | 2+
החיים בדרך כלל אינם משחק סכום אפס; בית הכנסת וילדים קטנים בדרך כלל כן. בואם משנה לגמרי את הכוונה שלי בתפילה. זה לא שהיא נעלמת, הכוונה, אלא שבעיצומה של תפילת שמונה־עשרה כל עצמותיי אומרות: שישמרו על שקט, שלא ייפלו־יריבו־יצעקו־ישפכו. שהשקט הפריך לא ינותץ. ששלום התפילה והקהילה יעמוד (ויתנדנד) על מקומו.
מאז ששניהם כאן, אני ושחרית במניין כבר לא (אבל אני והנץ־החמה בהחלט כן). קרב אבוד. שאלת בית הכנסת חיה ומתפתלת בשבתות. התוספת שהילדים מעניקים בבית הכנסת ברורה – עיסוק כמעט בלתי פוסק, דאגה מהפרעה למתפללים וניסיונות כושלים לריכוז בחומש.
ובכל זאת, בכל פעם שהגדולה רוצה, אין סיכוי שאסרב. המחשבה שהיא לא מחויבת ורוצה להגיע לבית הכנסת של המחויבים ולא־תמיד־רוצים, בית התפילה והקהילה, מכריעה באופן חד־משמעי שכן, היא תבוא. שתתחיל לרקום כבר מעכשיו קשר ארוך־טווח, כמו במשפחה.
חוץ מזה, רק כך אוכל לשמוע טרוניות על כך שאני לא חזן (נחשו למה, חמודים שלי) ועל כך שלא שרים כאן "אדון עולם". רק כך ארגיש בהתרגשות הגואה כשהיא מסתכלת בתורה הנקראת, בפדיחה כשתזמר בקול את כל פרשיית שמע, בידיים המתלהבות עד אין קץ כשהחזירה את ספר התורה למקומו, בקשר המתהווה.
הילדה מבקשת א־לוהים, ולא תיענה?
