197 מדינות קיימות בעולם, ובגיל 28 דרו גולדברג הספיק לבקר כבר ב־189 מתוכן. אבל אם הנתון הזה קצת צורם לכם – אל תדאגו, כי ולוגר המסעות היהודי־אמריקני, שידוע ברשת בכינוי "דרו בינסקי", מתכנן להשלים בקרוב מאוד ביקורים בשמונה המדינות האחרונות ברשימה: הרפובליקה הדומיניקנית, פנמה, פלאו, ערב הסעודית, גאנה, אקוודור, ונצואלה ולבסוף ג'מייקה.
למה השארת דווקא את ג'מייקה לסוף?
"ראשית זה קרוב לבית שלי באריזונה, ואני רוצה לערוך שם מסיבה עם הרבה חברים וקרובי משפחה, ומתוכננים לי שם עוד כמה אירועים. וחוץ מזה, זו מדינה מדהימה".
הנסיעה הראשונה של גולדברג מחוץ לארצות־הברית הייתה דווקא בגיל מאוחר יחסית. זה קרה במהלך לימודיו באוניברסיטת ויסקונסין־מדיסון, והיעד היה ישראל, במסגרת פרויקט תגלית. אחר כך טס לפראג בירת צ'כיה, שם למד במשך סמסטר, ובתקופה הזו ביקר ב־20 מדינות אירופיות נוספות. אז, הוא מעיד, נפתח לו התיאבון למסעות.
אחרי לימודיו באוניברסיטה עבר לגור בסיאול שקוריאה הדרומית, שם לימד אנגלית במשך שנה וחצי. גם את השהות הזו ניצל לטיולים, וביקר בעוד עשרים מדינות באסיה. בשנת 2015 החליט גולדברג להפוך את התחביב למקצוע, ולהיות ולוגר שמתעד את מסעותיו בעולם, בפייסבוק, באינסטגרם ובטוויטר. בשנת 2017 קיבל הוולוג (בלוג בווידאו, צ"ק) שלו שדרוג כאשר בת זוגו, דיאנה סאלאו, רכשה לו מצלמה איכותית, שבזכותה החל להפיק סרטונים באיכות גבוהה.
אבל ספק אם גולדברג צפה את מה שעתיד להתרחש, כי היום יש לו לא פחות מחמישה מיליון עוקבים ברשתות החברתיות וכמיליארד צפיות בסרטונים שהוא מפרסם. נוסף על כך, הוא מחזיק בשני שיאי גינס: ביקור במספר הרב ביותר של אתרי מורשת של יונסק"ו בתוך 24 שעות (12) ואריזת מזוודה בזמן הקצר ביותר (35.59 שניות).
היום גולדברג מתגורר במנילה, בירת הפיליפינים. "זה בסיס האם שלי", הוא אומר, "יש לי הרבה חברים כאן וזה מקום מגניב לגור בו – אז חברה שלי ואני החלטנו להטיל כאן את העוגן. יש לה חברה לשיווק דיגיטלי אז היא בעצם יכולה לעבוד מכל מקום בעולם, לכן מדי פעם היא מצטרפת אליי למסעות". אבל גם כשגולדברג בא הביתה, הוא דואג לדלג בין 7,000 האיים של הפיליפינים. כי גולדברג, אם עדיין לא הבנתם, פשוט לא מסוגל להישאר במקום אחד.
שבטים אבודים
את הביקור בחמש המדינות האחרונות במסע של גולדברג הוא מתכוון לתעד בסרט דוקומנטרי. "לקחנו חברת הפקה מלוס־אנג'לס, ונצלם סרט שמציג דווקא את מאחורי הקלעים של הפקת הסרטונים והתכנים לרשתות החברתיות. תקציב ההפקה הוא גדול, 370 אלף דולר, ובינתיים גייסנו חצי מהסכום. אנחנו לא נתמקד בהכרח במדינות שאנחנו מבקרים בהן, אלא דווקא באיך מנהלים אורח חיים כזה, שהוא לחלוטין לא שגרתי. להראות איך מצד אחד אני מתחבר למקומיים ומספר את הסיפור שלהם, ומצד שני נשאר ער עד אמצע הלילה כדי לערוך ולעבור על החומרים".
כ־200 אנשים הקדימו אותו וכבר ביקרו בכל מדינות העולם, אבל גולדברג משוכנע שהוא יהיה היהודי הראשון שמשלים את המשימה. "בעבר היה מישהו אחד שלא יהודי מצד שני הוריו, אבל גם אם היו יהודים לפניי – הם בוודאי לא הזדהו כיהודים".
בלוגרים בתחום התיירות הפכו להיות פופולריים מאוד בשנים האחרונות; אלפי צעירים וצעירות, וגם לא מעט מבוגרים, חיים בדרכים ומקבלים כסף כדי ליצור תוכן מהאתרים השונים שהם מבקרים בהם. "את כל הנסיעות שלי אני מממן בעזרת כסף שאני מרוויח מהסרטונים, מפרסומות ביוטיוב ובפייסבוק, ומחסויות של חברות או מדינות שונות. זה תחום שלא היה קיים לפני עשור".
ואיך באמת חיים מזה?
"אני פשוט עובד קשה מאוד. בכל יום אני מעלה סרטון לרשת על מדינה שביקרתי בה. אין הרבה אנשים עם דרייב כזה. תבין שבשנתיים הראשונות לא הרווחתי כלום, וכיום רוב ההכנסות שלי הן מפרסום או משיתופי פעולה מסחריים".
בריאיון לסוכנות הידיעות היהודית JTA אמר גולדברג שהוא מרוויח בין 5,000 ל־30,000 דולר בחודש, תלוי במגוון משתנים. "אני עובד מול משרדי תיירות של מדינות או חברות מסחריות כדי ליצור תוכן מקורי משלי. לעיתים הם ישלמו לי על הטיסה והלינה ואף ישלמו לי על הפקת סרטון – אבל הם לא מתערבים בתכנים".
מה תעשה כשתשלים את המשימה?
"זו תהיה השאלה שאנחנו נציב בסוף הסרט הדוקומנטרי, והתשובה היא שאין לי מושג. האמת היא שצורת החיים הזאת הורגת אותי מבחינה מנטלית. אני עובד 17 שעות ביממה כבר חמש שנים, וזה גומר אותי. אני משער שאמשיך ליצור תוכן אבל כנראה הוא יהיה ארוך יותר, ואפרסם אותו פעם בשבוע. אני רוצה להמשיך לבקר שבטים אבודים, לראות איך הם חיים ולהציג את זה לעולם".
באחד הוולוגים, שצולם בסודאן, נראה גולדברג במכנסיים קצרים ובכובע בייסבול כשסביבו גברים אפריקנים בגובה ממוצע של כשני מטרים. אלו הם אנשי הדינקה, קבוצה אתנית בדרום סודאן, שהנמוכים בהם מתנשאים לגובה של 1.80 מ'. ימים ספורים לאחר מכן הוא ביקר ברפובליקה המרכז־אפריקנית השכנה, מקום מושבם של הפיגמים – האנשים הנמוכים בעולם. שם הגברים נמוכים מ־1.50 מ'.
"החלום שלי הוא להיות מגיש של סדרת טלוויזיה פופולרית העוסקת במסעות בעולם", הוא מספר, "אני רוצה מאוד לעמוד מול המצלמה. אולי זו תהיה סדרה בנטפליקס או ברשת גדולה אחרת. המטרה של יצירת הסרט התיעודי היא מקפצה לסוג כזה של יצירה". אחד מגיבוריו הוא אנתוני בורדיין, מגיש טלוויזיה, סופר ושף יהודי־אמריקני, שטייל בין מדינות והכיר אותן לפי תרבות האוכל. "הערצתי אותו וללא ספק הייתי רוצה לעשות משהו בדומה ליצירות שלו".
יהודי תרבותי
גולדברג גדל בסקוטסדייל, אריזונה. "היינו חברי קהילה בבית כנסת רפורמי, ולמדתי ב'היברו סקול'. אבל היום אני יותר 'יהודי של החגים'". ובכל זאת, דווקא בעקבות מסעותיו בעולם, התעורר בו משהו מהרקע היהודי שלו. "אני לא יותר דתי משהייתי, אבל יותר מחובר לשורשים. לאחרונה אני מציין את השבת הרבה יותר, כיוון שאני פוגש המון יהודים בעולם, ומבקר בבתי כנסת כמעט בכל מדינה".
במשך שנים רבות יהדותו כלל לא העסיקה אותו. "לא הייתי אומר שאיבדתי את הקשר, אבל לא היה לי אכפת שאני יהודי. דווקא במסעות לאט־לאט התחלתי להיות מרותק מהחיים היהודיים ברחבי העולם. לכן בכל מדינה שאליה אני מגיע אני עובר בבית הכנסת או בבית חב"ד כדי לדבר עם האנשים ולשמוע את הסיפור שלהם. זה הפך להיות מעין משימה שיש לי – להיפגש בכל מקום גם עם היהודים. הייתי אומר שאני יהודי תרבותי, והתחזקתי בכך בשנים האחרונות".
"שמעתי שיש יהודי אחד שגר בקאבול. הגעתי לשם עם מורה דרך, שפתח עבורי הרבה מאוד דלתות. כשהגענו לבית הכנסת, ראינו בניין חצי הרוס, והוא היה שם – היהודי האחרון, ישב על הרצפה עם כיפה וקרא בספר התורה"
אחד המקומות המרגשים ביותר שביקר בהם היה קהילת הממתינים בגונדר, אתיופיה. לסרטון שצילם שם, וזכה למאות אלפי צפיות ביוטיוב בלבד, נתן את הכותרת "היהודים הנשכחים של אתיופיה". "קשה לדמיין שאני בבית קברות היהודי באתיופיה", הוא אומר למצלמה, "מעולם לא חשבתי שאהיה במקום כזה". הוא הופתע מדגלי ישראל ומגן דוד שהתנוססו בכל מקום, וגם כל נשות הקהילה ענדו מגן דוד. "זה סיפור שרציתי לספר לכם שנים רבות", הוא אומר בתחילת הסרטון. "אני נהנה מאוד להיפגש עם יהודים אחרים, ולראות איך הם משמרים יהדותם בעולם של היום".
שלוש פעמים הוא חזר לאתיופיה. "הם ריתקו אותי, והרגשתי בעיקר רע עבורם, כיוון שהם כל כך רוצים לעלות לישראל ולא יכולים כי שהממשלה הישראלית לא מאפשרת זאת. בעיניי חבל שאין להם את הזכויות שיש לי ולך כיהודים – וזאת למרות שלכולם שם יש משפחות בישראל". הוא הופתע גם מרמת החיבור שלהם לדת ולמסורת: "הייתי בבית הכנסת שלהם שם, כל אחד מהגברים התעטף בטלית, הם חבשו כיפות והתנועעו בתפילה כמו שאני מכיר מבתי כנסת בעולם. היה שם ילד בן עשר שהתפלל בכזו אדיקות, בחיים שלי לא ראיתי מישהו מתפלל ככה. הם גם מדברים עברית טוב יותר ממני.
"אני אולי האדם שראה הכי הרבה קהילות יהודיות בעולם. הייתי בבתי כנסת בלפחות ארבעים מדינות, ואני לא מדבר איתך על גרמניה או מקסיקו – אלא דווקא על המקומות המרוחקים יותר, כמו ניגריה".
מה הסרטון שהכי אהבת לעשות?
"'היהודי האחרון באפגניסטן' מתחילת 2019. שמעתי שיש יהודי אחד אחרון שגר בקאבול, ורציתי מאוד להגיע לשם למרות שאמרו לי שזה מסוכן. הגעתי לשם עם מורה דרך, שפתח עבורי הרבה מאוד דלתות. כשהגענו לקאבול, לבית הכנסת, ראינו בניין חצי הרוס, והוא היה שם – היהודי האחרון, ישב על הרצפה עם כיפה וקרא בספר התורה".
ליהודי האחרון בקאבול קוראים זבולון סימנטוב. הוא חי שם לבדו, כי אשתו ובתו עזבו כבר מזמן לישראל. "הוא היה מוכר שטיחים, אך המוג'אהדין (לוחמים חמושים שתומכים באידיאולוגיות אסלאמיסטיות, צ"ק) גנבו את כל הסחורה שלו שהייתה שווה סכום של מאות אלפי דולרים. הם גם שרפו את ספרי התורה ואת ספרי הקודש במקום, כך שלא נותר לסימנטוב הרבה".
למרות מחסומי השפה, לגולדברג יכולת יוצאת דופן ליצור קשר עם אנשים. "סימנטוב ואני התחברנו, וכשהוא כל כך התלהב להראות לי את השופר שלו, ולא הצליח לתקוע בו מפאת גילו – תקעתי בשופר עבורו".
"ברחובות סוריה אפילו אם הזכרתי את המילה 'ישראל', אנשים אמרו 'ששש אל תדבר על זה, זה מסוכן'. בעיר העתיקה של דמשק למשל ראיתי מעין שטיח בכניסה לבתים עם דגל ישראל, ואנשים ירקו ודרכו עליו"
איך העברית שלך?
"לא מספיק טובה. אני יודע לקרוא ולכתוב, אבל בפועל אני מדבר אולי עשרים מילים".
גולדברג מספר שהוא יהודי המתגאה בדתו, אך כשביקר בסוריה, הפרט הזה בביוגרפיה הציב בפניו מכשול. "כדי לקבל ויזה לסוריה צריך למלא משבצת שבה אתה מצהיר שלא ביקרת ב'פלסטין הכבושה' – הם לא מוכנים אפילו להגיד את המילה 'ישראל'. אז מחקתי או החבאתי בצורה מתוחכמת את כל הסרטונים שלי והפוסטים הקשורים לישראל ברשת – וקיוויתי שהם לא ישימו לב לכך ששם משפחתי הוא גולדברג. למזלי זה עבר בסדר. תבין שאפילו ברחובות, אם הזכרתי את המילה 'ישראל', אנשים אמרו לי 'ששש אל תדבר על זה, זה מסוכן'. בעיר העתיקה של דמשק למשל ראיתי מעין שטיח בכניסה לבתים עם דגל ישראל, ואנשים ירקו ודרכו עליו. הם מאוד אנטי ישראליים. אגב, אני לא מתייחס לזה, זה לא מפריע לי, בעיניי זו דווקא הזדמנות לדבר על היהדות ולראות איך הם מגיבים לזה".
ואיך הגיבו ליהדותך בסוריה?
"לא הייתה פעם אחת שמישהו הגיב בצורה שלילית ליהדותי, גם לא בסוריה. אף פעם לא הרגשתי עוינות כלפיי וכלפי הדת שלי. מאידך, על ישראל לא מפסיקים לדבר בצורה שלילית".
הוא שהה בסוריה במשך שבועיים, והפיק כעשרה סרטונים שזכו למיליוני צפיות.
"כעת כמעט כל מדינה בעולם מבקשת מאזרחיה לא לבקר בסוריה", אומר גולדברג בפתיחת הסרטון הראשון מהמדינה החבולה. בחלק מהסרטונים עולה תמונה של גן עדן ממש בזכות האוכל, התרבות והאנשים המקסימים. ובכל זאת, אחד הסרטונים שצולם בעיר חלבּ חושף את המציאות העגומה: "זה אחד הסרטים הכי קשים שאי פעם צילמתי מבחינה רגשית", הוא אומר עם דמעות בעיניו ומציג את העיר שנהרסה כמעט כליל.
שתף אותנו במה שראית שם.
"העיר הרוסה לחלוטין. זה עצוב מאוד, אבל ניסיתי להתרחק מהפוליטיקה כמה שאפשר. אני מתחבר לאנשים עצמם ולאוכל, ומנסה לספר את הסיפור העמוק יותר. אני מספר על הנצרות והאסלאם במדינה, גם על היהדות – אבל לצערי כל בתי הכנסת שם נהרסו או חסומים לכניסה. אני אוהב את סוריה, זה מקום מגניב עם אוכל מצוין, שהוא אגב זהה לאוכל הישראלי. זה מצחיק אותי שאני מבקר במדינות במזרח התיכון ובכל מדינה אומרים שהחומוס או הפלאפל שלהם. לא נעים לי להגיד להם שיש לזה את אותו הטעם בכל אחת מהמדינות. במיוחד בין סוריה וישראל יש דמיון מפתיע. אז בחיאת חבר'ה, תפסיקו לריב".
איפה נמצא האוכל הכי טעים בעולם?
"אישית אני אוהב את האוכל האסיאתי, אולי זה כי רוב הזמן אני באסיה. אבל המדינות עם האוכל הכי טוב בעיניי הן יפן, וייטנאם ודרום קוריאה. מחוץ למזרח זה ללא ספק ישראל וסוריה. בכלל, אני ממש אוהב את המזרח התיכון, מדובר באחד האזורים שאני יותר אוהב. אי אפשר להתחרות באוכל, בהיסטוריה, באנשים ובפתיחות לאירוח".
בישראל כמו בסוריה? הרי אצלנו יש התחדשות מטורפת של קולינריה ומסעדות יוקרה.
"נכון, בישראל יש הרבה יותר פיוז'ן מאשר בסוריה, שם האוכל הוא מזרח־תיכוני בסיסי, אבל הבסיס הוא אותו בסיס".
איפה האוכל הכי פחות טעים בעיניך?
"במרכז אפריקה ובדרום סודאן יש אוכל שהוא ממש לא לטעמי. דווקא בצפון אפריקה יש אוכל מצוין".
למה לי פוליטיקה
בישראל ביקר שלוש פעמים. "בפעם האחרונה ב־2015, אחרי שביקרתי בהמון מדינות, וזה היה ממש קול. זה מיוחד מאוד עבורי להיות במדינה עם כל כך הרבה יהודים, הרי כמה יהודים כבר יש בעולם? 15 או 16 מיליון? זה מחבר אותי יותר לשורשים שלי".
הוא אוהב מאוד את תל־אביב, אך יש לו גם ביקורת עליה: "הלוואי שהיא הייתה זולה יותר". הוא ביקר בנגב, במאהל בדואי כמובן, היה גם בגולן, והתחבר מאוד לצפת ("הייתי שם בשבת וזה היה מיוחד מאוד"). בביקורו האחרון היה גם בהר הבית ובשטחי הרשות הפלסטינית, "בתגלית הכול סבב סביב היהדות, ורציתי להרחיב יותר את הדעת. אין לי ביקורת כלפיהם, אבל מי שרוצה ללמוד יותר צריך לחזור כדי להתעמק".
"פתחתי הרבה מוסלמים ליהדות, כיוון שאני מרבה לעסוק בזה. אני מקבל הודעות ממוסלמים שאומרים לי 'פחדתי מיהודים וחשבתי שהם אנשים רעים, הארת לי את העיניים'"
קיבלת יותר תגובות שליליות כשביקרת בישראל או ברשות הפלסטינית?
"אני תמיד מקבל פידבקים שליליים בגלל יהדותי, כיוון שכ־20 אחוזים מהעוקבים שלי הם מוסלמים. היו לי כמה סרטונים מוצלחים מאוד במדינות כגון איראן או אינדונזיה, לכן אני גם לא אומר אף פעם את המילה ישראל מבלי להגיד גם פלסטין – כדי לא להיות פוליטי. אם אגיד רק ישראל – אנשים יתחרפנו. אם אני מזכיר את ישראל – אני מודע לכך מראש שזה יגיע עם הרבה מאוד תגובות שליליות של אנשים שרק רוצים להתווכח, ואין לי כוח לזה".
אתה מבין למה זה? או מצדיק את הביקורת כלפיך?
"אני מבין אותם ממקום מאוד בסיסי, אבל לא אוהב להתווכח בפינג־פונג עם הגולשים. אני מנסה להתרחק מזה. אבל בעיניי פתחתי הרבה מוסלמים ליהדות, כיוון שאני מרבה לעסוק בזה. אני מקבל הודעות ממוסלמים שאומרים לי: 'פחדתי מיהודים וחשבתי שהם אנשים רעים, פתחת לי את העיניים'. יש לי גם הרבה סרטונים שבהם אני משווה בין יהודים ומוסלמים".
בביקור בסרי־לנקה הפיק סרטון תחת הכותרת "יהודים מול מוסלמים", שבו הוא נראה משוחח עם מארחו עומר על ההבדלים בין שתי הדתות. קרוב לאלף גולשים סימנו את הסרטון כשלילי, בודדים סימנו אותו כחיובי בעיניהם. "שטויות!" אומר גולדברג ומכה את המצלמה, "אני מאמין שהתקשורת כל הזמן מציגה את הקיצונים בכל דת".
אתה מקבל תגובות אנטישמיות ברשת?
"המון, כל הזמן. או שאני מתעלם או שאני מוחק את התגובות. אני מקבל כ־5,000 תגובות או הודעות ביום – כך שזה לא מפתיע אותי".
"איראן היא האומה הכי פחות מובנת לעולם", אומר גולדברג בסרטון שבו הוא מסכם את ביקורו בן השבועיים באיראן – מדינה נוספת שלא מומלץ לאמריקני, בוודאי כזה שהוא יהודי, לבקר בה. "בעיניי באיראן יש את האנשים הכי מדהימים אבל את ההנהגה הכי מתוסבכת שיש. היה קשה מאוד להשיג ויזה לאיראן, והייתי צריך לחכות חודש עד שיחזירו לי את הדרכון. אבל מרגע שאתה מגיע זה סבבה לגמרי. אנשים שם אוהבים את אמריקה, ורבים מהם גם אמרו שהיו שמחים להגר לשם. לא היו לי שם בעיות".
סרטון פופולרי אחר שלו צולם בצפון קוריאה, וזכה ל־5.5 מיליון צפיות ביוטיוב. "הסרטון הזה ישנה את התפיסה שלכם כלפי צפון קוריאה", הוא טוען, "ככה אנחנו מדמיינים שקוריאה הצפונית נראית" – הוא אומר ומציג תמונות של חיילים – "אך המציאות שונה לחלוטין". אז נכון שהוא מציג צפון קוריאה שונה, אך הוא גם מבהיר מראש שכל התיירים המגיעים למדינה חייבים לסייר בקבוצה מאורגנת, כך שאתה לא באמת בוחר בעצמך מה תאכל או לאן תלך.
איפה תחיה בעוד עשר שנים?
"אני משער שאהיה על הקו מנילה-לוס־אנג'לס. הייתי שוקל לגור בשיקגו, שהיא העיר שאני הכי אוהב בעולם, אבל יש שם חורף קר מאוד וזה ממש לא מתאים לי. כשיהיו לנו ילדים כנראה אוריד הילוך, אבל לא אוכל להפסיק לנסוע. גם החברה שלי דיאנה מצטרפת אליי לעיתים".
מתי אתה חוזר לישראל?
"ההורים שלי רוצים להגיע לישראל בפעם הראשונה באפריל 2021, הם מסתובבים בכל העולם אבל לישראל עוד לא הגיעו. בטח אצטרף אליהם ואראה להם את כל המקומות הכי שווים".
את השיחה ביננו הוא מסיים בשתיים מתוך אותן עשרים מילים שהוא יודע בעברית: "תודה רבה".
