"יוצא שאני עוסק די הרבה במוות"

הכול מתפורר נסחף עם הרוח
אני רץ לאט כל כך
תגיד לי איך זה מרגיש שהכול נעלם
שהכול נקרע ועף
שהכול נלקח ממך
שהכול עומד למבחן ביום הדין

פעמון מצלצל, התכוננו…

כולם עומדים במקומם נמוגים אל השמיים
תגיד לי איך זה מרגיש להבין
שהכול נגמר עכשיו
שהסוף הגיע מוקדם מהמתוכנן
שעוד לא הספקתי הכול
שאני עוד לא מוכן

פעמון מצלצל, התכוננו…

("פעמון מצלצל")

"פעמון מצלצל" היה המפגש הראשון של עובדיה חממה עם טקסטים של ארז אורבך, צוער בקורס קצינים שנהרג בפיגוע טרור לפני שלוש שנים. "אבא של ארז נתן לי מיוזמתו את הטקסט. בהתחלה רק אמרתי לו שזה יפה, לא אמרתי לו שאלחין את זה. אחר כך הלחנתי את השיר, ואמרתי לו שבעתיד אשמיע לו את זה", מספר חממה. "יום אחד הופעתי במדרשה בעין־פרת. הזמנתי אותו והפתעתי אותו כשביצעתי את השיר. הוא התרגש מאוד. באותה תקופה, בטור של העיתונאי ידידיה מאיר התפרסמו לראשונה טקסטים שארז כתב. במשך מספר שבועות הלחנתי עוד ועוד שירים מתוך הטור ההוא. מצאתי את עצמי מהופנט מהטקסטים האלה ולא הצלחתי לעצור. הטקסטים לא ארוכים, קצרים מאוד, לפעמים ממש שורות בודדות. סוג של כמוסות פלא. מורגש שהם של נער צעיר, מצד אחד, ומצד שני הם מלאים בחוכמה של זקנים".

התחברת גם לצד הבוסרי שבטקסטים?

"יש בהם תמימות, טוהר. משהו שדיבר אליי מאוד. בשלב מסוים הבנתי שבעצם אני כותב אלבום. הזמנתי חברים של ארז שישתתפו בהקלטות באולפן, במיוחד שניים – אורי ארנד וברק וולוביק – שהפכו בעצם להיות הקולות המייצגים את שכבת הגיל של ארז. חיפשנו איזה שיר מתאים לאיזה קול. היה לי חשוב שתהיה בשירים נוכחות של נוער אמוני, ערכי, צעיר. כמו ארז. שהקול הזה יהיה נוכח פיזית".

כך החל להיבנות האלבום החדש של חממה, "והיה לארז אדיר". הזכרנו את "פעמון מצלצל", שקיבל משמעות נבואית קודרת, אבל המפגש הראשון של חממה עם דמותו של ארז אורבך התרחש עוד קודם לכן. בחזרה לבני הזוג מאיר. "סיון רהב־מאיר נחשפה לכך שהסטטוס של ארז בווטסאפ היה המשפט של החזון איש: 'חובת אדם בעולמו, כל עוד נשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל'. היא כתבה על כך", מספר המוזיקאי, "כבר בשבעה של ארז הלחנתי את המשפט הזה. כדי להקליט את השיר קראתי למשפחה. הכרתי את אורי, אביו של ארז, ואת אחינועם האחות. קראתי להם שיבואו ויעצימו את השיר, ושאלתי אותם אם יש עוד חברים של ארז שיכולים לשיר. בסופו של דבר אלה שהשתתפו בשיר 'חובת אדם' הם אלה שבנו את האלבום".

להשתפר כל הזמן

סג"מ ארז אורבך גדל וחי באלון־שבות שבגוש עציון, והיה הבכור מבין שישה אחים (ארז, איתן, אלון, אחינועם, איתמר ואופיר – כולם באל"ף, ש"מ). הוא למד בישיבה התיכונית נווה שמואל ובישיבת ההסדר במעלות.

בעקבות מחלת דם נדירה הוענק לאורבך פטור משירות צבאי, אבל הוא התעקש להתנדב. הדרך לגיוס לא הייתה פשוטה. "הוא עבר חמש או שש ועדות רפואיות", מספר אביו, אורי. "הרופא בתל־השומר אמר לו: עומדים פה בחוץ אלף אנשים כדי להשתחרר. אתה יכול להסביר לי למה אתה כל כך רוצה להתגייס? ארז אמר: 'מה זאת אומרת, זו החובה האזרחית שלי'. אז הרופא אמר: בסדר, אתה תתגייס, אבל עם מגבלות מסוימות".

ארז שירת כמתנדב בטייסת מנ"ת (מרכז ניסויי טיסה) של חיל האוויר. הוא ריכז את מערך הכלים הטכני של הטייסת. "כבר בשיחת ההיכרות עם מפקד הטייסת הוא שאל 'מתי אני יוצא לקורס קצינים'. המפקד חייך ואמר לו: ארז, חכה, רק התגייסת. תעשה תפקיד, יעבור קצת זמן ונדבר על זה. ארז חייך ואמר לו: 'לא שאלתי האם, שאלתי מתי'", מספר האב בחיוך. "הציעו לו מסלולים אחרים, אבל הוא התעקש ללכת דווקא לבה"ד 1. כשהוא כבר הגיע לשם הייתה לו אפשרות ללכת לפלוגה נפרדת, רק עם גברים, אבל הוא אמר: 'מה פתאום. אז מה אם אני דתי? אני רוצה להיות חלק מעם ישראל, אני לא שווה יותר מאף אחד אחר'".

לקראת סוף שנת 2016 יצא ארז לקורס קצינים. בעשרה בטבת תשע"ז (8.1.2017), שבועיים לפני סיום הקורס, הוא נפל בפיגוע דריסה רצחני בארמון הנציב. בן עשרים בלבד היה במותו. באותו פיגוע נהרגו גם סגן שיר חג'אג', סגן יעל יקותיאל וסגן משנה שירה צור.

האלבום "והיה לארז אדיר" מורכב כולו מטקסטים של ארז אורבך, למעט שלושה: שיר הנושא (בביצוע גיל עקיביוב), שהוא פסוק מספר יחזקאל; שיר אחד שכתבה אמו של ארז, קרן צדוק; והשיר "חובת אדם", שהוא כאמור ציטוט של החזון איש (הרב אברהם ישעיהו קרליץ). בני משפחה וחברים של ארז השתתפו בכמה משירי האלבום, בשירה ובנגינה. "הטקסטים של ארז חכמים ומלאי הומור, אמוניים וגם שואלים שאלות", אומר חממה.

בהקדמה לחוברת האלבום כתבת שזה אלבום על חיים, לא על מוות. תוכל להסביר?

"ארז נרצח. הסיפור ידוע, הסוף ידוע מראש. אבל חשוב מאוד שתישאר מזה גם שירת חייו של ארז. האלבום בסופו של דבר עומד בפני עצמו. זה לא אלבום של נהי וצער, על הרצח המתועב או על טרור".

אתה מרגיש שדרך השירים למדת להכיר את ארז?

"יש שיר שהוא בעצם דיבור בינינו, 'להשתפר כל הזמן', שבו אני כתבתי חלק מהטקסט. ארז כתב: 'עכשיו אתה תמונה על קיר / פעם הייתי מישהו שאתה מכיר / קצת עייף, קצת מוזר / איזה כיף שזכית להיות'. ואני כתבתי כתשובה לזה: 'עכשיו אתה תמונה על קיר / פעם היית מישהו שאינני מכיר / קרוב רחוק, כמה מוזר / ומזל שזכית לכתוב'. פעם היית מישהו שאינני מכיר – כי עכשיו אני מכיר. שם השיר הזה נולד מפתק שארז כתב. בקורס הקצינים כל אחד היה צריך לכתוב על החלום שלו, והוא כתב: 'להיות אדם טוב ולהשתפר כל הזמן'". האב, אורי, מספר שמישהי מהצוות של ארז העבירה את המוטו הזה לחיילים שהיא פיקדה עליהם, והם דאגו שהמשפט ייכתב על קיר בבסיס בדרום, לזכרו.

אחרי המוות הטרגי יש טקסטים שקיבלו משמעות עצובה. למשל "כולם כבר מתחתנים". "כולם כבר מתחתנים / ורק אני עומד בשקט בתור / כולם כבר מתחתנים / ורק אני בכל פעם נדחף לאחור / כולם כבר מתחתנים / ורק אני עוד פעם נשאר מאחור / בכל פעם, נשאר מאחור", כתב ארז.

העיבוד שמח וקליל, אבל כשאנחנו חושבים על ארז, כואב לשמוע את המילים האלה.

"אולי הוא התכוון למובן של זוגיות. יכול להיות שהוא לא הוביל בעניין הזה. יכול להיות שהוא הרגיש אז קצת לוזר, אבל זה לא הפריע לו לכתוב משהו קליל, ציני והומוריסטי. הייתה לו שנינות. לכן יש בלחן ובעיבוד קריצה. בגילו גם אני נשארתי מאחור. הנה בחור צעיר בגיל עשרים כתב משהו שפתאום התחברתי דרכו לעובדיה בן העשרים. התחברתי אל הנקודה הלוזרית הזאת, היא הזכירה לי נשכחות. גם הלחן שיצא לי הוא לחן צעיר, אלה דברים שהייתי עושה כשהייתי צעיר ונשכני יותר". חממה החליט שמי שיבצע את השיר הוא שותפו ליצירה, יוסי פרץ, שהוא מעין רווק נצחי.

אז מה עושים כשמתגעגעים
למישהו שמעולם לא הכרתי
אז מה עושים כשמתגעגעים
למישהו שאף פעם לא פגשתי
למישהי שהיא חלק ממני
ועצוב לי בלעדיה

(מתוך "איפה את ואיפה אני")

את השיר "איפה את ואיפה אני" מבצע באלבום ארז לב־ארי. "כנראה ארז אורבך כיוון את זה לבחורה ספציפית, דמות מכוננת בחיים שהוא שר לה. אבל ארז לב־ארי שר את זה לסיפור שלו, לדמות מכוננת בחיים שלו. נדמה לי שהוא שר את זה לאמא שלו, שנפטרה כשהוא היה ילד קטן", מנתח חממה.

מישהו מכוון הכול מלמעלה
מישהו מכוון הכול מלמעלה
וזה מגיע דווקא עכשיו
ודווקא ככה זה מגיע
כי מישהו מכוון הכול מלמעלה
ודווקא ככה זה מגיע, דווקא עכשיו

("מלמעלה")

גם השיר "מלמעלה" קיבל משמעות חדשה אחרי מותו של ארז, וזה בא לידי ביטוי בעיבוד האפל. אחינועם ואיתן אורבך, אחיו של ארז, שרים אותו באלבום. "היו שני נגנים שלא היו מוכנים לנגן את השיר הזה ספציפית. הם ביקשו שאשחרר אותם", מגלה חממה, "זה היה להם קשה מדי. הם לא היו מוכנים לגעת בזה מרוב שזה כואב. הבנתי שאני חייב לערב את בני המשפחה. בגלל הטוטאליות והפטאליות של השיר, חשבתי שכדאי שמישהו מהמשפחה ישיר אותו. היה מסע שכנועים על איתן כדי שישיר את זה. אחינועם שכנעה אותו. כל אחד מבני המשפחה מתמודד אחרת עם המוות. אמרתי לו: בוא תשיר, ותיתן לאחינועם להחליט אם זה יפה. בהתחלה אני שרתי את התפקיד של איתן. היא בחרה שהוא ישיר לצידה".

רוב השירים נמצאו כפתקים בטלפון הנייד של אורבך, אבל הסיפור של "ארבע דקות לתשע בלילה" שונה. השיר הזה נולד מסרטון שארז שלח לחבריו, כשהוא מצא את עצמו באילת עם חברים לצבא במסיבה שהוא הרגיש זר לה. ההקלטה שולבה בשיר. "זה קצת מביך כל הסיטואציה הזאת. מתחיל קצת להימאס כי בכל זאת, לא יודע מה יש לבחור כמוני לחפש במסיבת קריוקי של טייסת חילונית", אמר בין היתר, "למה הקדוש ברוך הוא הביא אותי לפה? אין לי מושג. מה אני יודע… שכל יום לומדים משהו".

האחות, אחינועם אורבך: "רק אחרי שארז נהרג גיליתי שהוא היה כותב. התחלתי לכתוב בעצמי, ויש שירים ששיבצתי בהם משפטים מתוך השירים של ארז. אני מרגישה שהשירים נותנים לי נקודת חיבור קצת שונה לארז"

"במסגרת החומרים שאורי שלח לי, הוא שלח שני סרטונים: באחד רואים את ארז מנגן בגיטרה, לופ של כמה אקורדים. לקחתי את הלופ הזה והכפלתי את הנגינה שלו. זה היה הבסיס לשיר, ולכן הוא גם המלחין של השיר הזה אפילו בלי להתכוון", מספר חממה, "בסרטון אחר ארז צילם את עצמו באילת כשהוא אומר את הדברים. זה בעצם סוג של מופע סטנדאפ עם שנינות ודקויות של ניסוחים. הוא ניסח שם שאלות קיומיות. הוא פלט את זה לעצמו, אפילו לא כתב את זה".

בספטמבר האחרון הקליט חממה ביצוע ללחן שחיבר דביר שורק, שנרצח גם כן בפיגוע טרור, לשיר "ובכן צדיקים" מתוך התפילה. "דביר שר לחבר שלו לחן שהוא הלחין בגיל 15. אחרי מותו זה התפרסם בתקשורת. שמעתי את זה ובעיני רוחי ראיתי מעין ניגון אבוד בן זמננו. קיבלתי על עצמי להחיות את הניגון הזה. הוא היה מורכב משני חלקים, בית ופזמון, וכדי לעבות אותו הוספתי גם פתיח מוזיקלי וקטע אחר מתפילות הימים הנוראים, שאני הלחנתי.

"יוצא שאני עוסק די הרבה במוות. לאשתי קשה עם זה, היא אומרת שאני לא צריך לעסוק בנושאי מוות. אני יכול להבין אותה, אבל אני אומר לה שזה לא מוות, זו שירת חיים. להציל ניגון אבוד זו שירת חיים, להציל שירים של בחור צעיר זו שירת חיים. השיר הבא שאוציא לקראת יום העצמאות הוא שיר אופטימי, אני מבטיח. זה יהיה שיר מחבר, עם עוצמה של תפילת נשים".

בני המשפחה של ארז אורבך, כאמור, לא היו רק מעודדים מהצד, אלא משתתפים פעילים באלבום החדש. "היה ברור לי שאשיר באלבום", אומרת אחינועם אורבך בת ה־16, אחותו של ארז. "היה לנו קשר מיוחד. לראות איך השירים שלו קמים לתחייה והכול קורם עור וגידים – היה בזה משהו מיוחד ואמוציונלי".

השירים של ארז, שהתגלו אחרי שהוא נהרג, עודדו אותה להתחיל לכתוב בעצמה. "רק אחרי שארז נהרג גיליתי שהוא היה כותב, לא ידעתי את זה לפני כן", היא מספרת. "התחלתי לכתוב בעצמי, וגיליתי שזו דרך טובה לפרוק. בהתחלה כתבתי המון על שכול והוצאתי המון תסכולים דרך הכתיבה. יש לי שירים ששיבצתי בהם משפטים מתוך השירים של ארז. אני מרגישה שהשירים עוזרים לי להביע את עצמי וגם נותנים נקודת חיבור קצת שונה לארז".

אביו של ארז, אורי אורבך: "הגעגוע לארז הוא אינסופי. עברנו עשרים שנה יחד, אי אפשר להסביר את הסוף הפתאומי הזה. אם הייתי אומר לו בחייו שיום אחד עובדיה חממה ילחין את השירים שלו ויעשה מזה אלבום, הוא היה אומר לי: אבא, לא לקחת את הכדורים שלך היום?"

"אני מרגישה שהאלבום מבטא בדיוק את מי שארז היה", אומרת האם, קרן צדוק. "עובדיה בחוכמתו הרבה הצליח להחיות את מילות השירים דרך המוזיקה. כשקיבלתי את הדיסק לידיי חשבתי איך ארז היה מרגיש לגבי זה. אני חושבת שהוא היה מאוד נבוך ומאוד מוחמא. זה מאפשר לאנשים להתחבר לדמות שלו ולמי שהוא היה בחייו".

"עובדיה לקח את זה בצורה ממש אישית. הוא גם הופיע השנה באזכרה של ארז והתרגש מאוד", מוסיף אביו של ארז, אורי אורבך, שמשתתף בשירה בשניים מהשירים ('אני מאמין' ו'יבוא יום'). "עובדיה פנה אליי כבר יום אחרי השבעה. הייתי עדיין בהלם. הוא משך אותי לבוא ולשיר. מתוך זה נולדו השיר והקליפ ל'חובת אדם'. בהמשך עובדיה רמז שיש לו עוד חומרים שהוא הלחין. הכול בא ממנו.

"האלבום לא גרע ולא עזר להתמודדות האישית עם האבל, זה משהו אחר. זה ארז של עם ישראל. לכל אחד יש את ארז שלו. הגעגוע לארז שלי הוא אינסופי. עברנו עשרים שנה יחד, אי אפשר להסביר את הסוף הפתאומי הזה. היחידה שיכולה להבין את זה היא אמא שלו, שעברה את זה כמוני. אם הייתי אומר לו בימי חייו שיום אחד עובדיה חממה ילחין את השירים שלו ויעשה מזה אלבום, הוא היה אומר לי: אבא, לא לקחת את הכדורים שלך היום?"

זמר מוגבל

עובדיה חממה שיתף פעולה באלבום הזה עם שורה של מוזיקאים, בהם ארז לב־ארי, אילן דמרי, יהושע לימוני ואפילו שלומי שבן, שניגן בפסנתר ועזר בעיבוד המוזיקלי של חלק מהשירים. יוסי פרץ היה יד ימינו של חממה במרבית העיבודים.

"המוזיקה היום נמצאת בכל מקום, אבל בעצם בשום מקום. מרוב היצע, ערוצים ותחנות, אין פוקוס. גם להיכנס לפלייליסט של גלגלצ זה לא תמיד מספיק. בסוף ישנם אותם בודדים שקיבלו את הלפיד, שקיבלו את התפקיד להיות גדולי הדור"

אתה אוהב שיתופי פעולה.

"אחד הדברים הכי טובים בלהיות מוזיקאי הוא האפשרות לחברותא עם אנשים מוכשרים מאוד, חלקם ממש גאונים. אתה נכנס לסוג של צוללת, מעין עולם פנימי. אפשר גם לעשות הפסקות בעבודה, לדבר על החיים. אלה תמיד שיחות עם עומק ואנשים מפרים אותך. התלות שלי באנשים היא בגלל המגבלה שלי: אני זמר מוגבל, אין לי כלי. אני לא אריק איינשטיין, אני לא פרנק סינטרה. כשצריך לפתוח מבערים, אין לי את זה – ואז אני חייב להיעזר בזמר עם קול גדול או פייטן מסלסל. אם הייתי מחזיק מעצמי זמר גדול הייתי קבור עם עצמי. ככה אני מכיר במגבלה שלי, ופותח את דלת היצירה. המפגשים האלה עושים קסמים למוזיקה. בסופו של דבר תמיד ארגיש אסיר תודה לכל המוזיקאים שהולכים אותי לאורך הדרך, כי בלעדיהם לא הייתי יכול להגיע לשום מקום".

אנחנו נפגשים באולפן בתל־אביב. חממה, בן 55, היה בצעירותו ממקימי להקת "מוסקבה" לצד זאב נחמה, להקת מחאה שהפכה בגלגול מאוחר יותר לאתניקס. לאורך השנים, במקביל למוזיקה, הוא מתפקד כמנכ"ל משותף בעסק המשפחתי – חברת חממה חקלאות ושיווק בע"מ. "אני לא מתפרנס מהעשייה המוזיקלית, בזכות העובדה שאני מתפרנס ממקום אחר. זו אהבה שאינה תלויה בדבר, זה לא תלוי בשאלה אם המוזיקה שלי תצליח ותמכור", הוא אומר.

מאז "שמיים וארץ" מ־2006 הוציא חממה עוד כמה וכמה אלבומים (בהם אלבום משירי הראי"ה קוק או אלבום בשיתוף פעולה עם יהורם גאון), אבל הוא היה ונשאר האלבום המצליח ביותר שלו ללא עוררין – בעיקר בזכות "אנא בכוח". חממה העניק לחן משלו לפיוט המסורתי, הקליט אותו במניין קולות (כולל אהוד בנאי), וההצלחה הייתה סנסציונית. השיר הושמע רבות בתחנות הרדיו, כיכב גם במצעדים והוציא את חממה בבת אחת מהאלמוניות.

המחשבה שיש בתי כנסת שבהם שרים בערב שבת את הלחן שלך ל"אנא בכוח" מרגשת אותך?

"בוודאי. אני מרגיש שזכיתי. הרב אורי זוהר אמר לי פעם שזו זכות הסבים שלי, שהתפללו עליי. הסבים שלי היו דתיים, אחד מהם היה סופר סת"ם. אני חושב שזה בעצם הפרס האמיתי היחיד שקיבלתי כמוזיקאי. זה הפרס על הדרך שלי. צריך להבין שרוב המוזיקה שיוצאת לא מצליחה. אני יודע שהקדוש ברוך הוא איתי בדרך הזו. זה לא יכול היה לקרות עם שיר אחר. גם כשדברים לא מצליחים, זה מהקדוש ברוך הוא. הוא מדייק את זה. לא כל דבר נועד להצליח. עצם ההליכה בדרך הזו היא הצלחה, בכך שאתה עושה את הדבר הנכון".

"מבחינה מסוימת אני לא קורא לעצמי חילוני ולא דתי, אלא חידתי. כיפה שקופה. המוזיקה שלי חזרה בתשובה שלמה, אפשר להגיד. אחרי 'אנא בכוח' לא יכולתי ללכת אחורה. בהופעות אני תמיד עם כיפה"

שואלים אותך שאלות מעצבנות כמו לאן נעלמת מאז "אנא בכוח"?

"כן, שואלים הרבה, אבל אני פועל ועושה. אנחנו בסוג של מגדל בבל. יש עשרות ערוצי תקשורת, ורוב השירים פשוט הולכים לאיבוד. קשה מאוד לתפוס פוקוס על משהו מסוים. המוזיקה שלך היום נמצאת בכל מקום, אבל בעצם בשום מקום. מרוב היצע, ערוצים ותחנות, אין פוקוס. גם להיכנס לפלייליסט של גלגלצ זה לא תמיד מספיק. בסוף ישנם אותם בודדים שקיבלו את הלפיד, שקיבלו את התפקיד להיות גדולי הדור".

איך אתה מתייחס לחדירה של מוזיקה יהודית ללב המיינסטרים? לאחרונה ישי ריבו וחנן בן־ארי קיבלו חיקויים ב"ארץ נהדרת".

"אני חלק מהדבר הזה, אחד החלוצים של הדבר הזה. אני יודע ש'אנא בכוח' סימל את הגל החדש של המוזיקה היהודית. זה חלק מהשליחות. זה סוג של פרס ניחומים. אז לא כל שיר שלי מצליח, אבל תראה מה קרה. המציאות השתנתה".

חממה לא מתבייש להודות שהוא אולד־סקול בלא מעט מובנים. בין השאר היה לו חשוב לתת לי עותק פיזי של האלבום, והוא עדיין מאמין בקונספט האלבומים. במציאות שבה דיסקים כמעט לא נמכרים, והמשקל בעולם הפופ עבר מאלבומים לסינגלים בודדים (סטטיק ובן־אל תבורי או נטע ברזילי כמשל), זה כבר כמעט חתרני.

"הדברים שעושים היום לא מתאימים לאלבום. אלבום צריך לספר סיפור, להיות עם קונספט מסוים", הוא אומר. "היום מוזיקת הפופ היא מוזיקה של פצפוצים, כמו בלונים ברוח. אבל המוזיקה שאני עושה היא מוזיקה של אלבומים. אני לא יודע לכתוב להיטי אינסטנט שהם אולי יותר ברוח הזמן. השליחות שלי היא לכתוב אלבומים. האם יכולתי לספר את הסיפור של ארז אם הייתי מוציא רק שיר אחד?"

מה דעתך על המוזיקה ששומעים כיום בגלגלצ?

"תמיד יש דברים טובים ויש דברים לא טובים. זה קצת מתסכל. אני לא מבין למה גלגלצ מדירה את המוזיקה שלי. אני מניח שכל מוזיקאי אומר את זה, אבל אני באופן ספציפי לא מבין את זה. אני לא מבין למה רשת גימל, הבית של המוזיקה הישראלית, מדירה את המוזיקה שלי. אולי היא לא ישראלית מספיק. וגלי צה"ל, הבית של החיילים – אני מקווה שארז אורבך הוא מספיק חייל בשבילם, ושהוא יהיה ראוי לשידור אצלם", הוא אומר בחיוך מריר.

הסמן הימני

כשחממה נשאל איפה הוא ממוקם על הסקאלה הדתית, הוא משתהה ולוקח אוויר לפני שהוא משיב. "מבחינה מסוימת אני קורא לזה לא חילוני ולא דתי, אלא חידתי. כיפה שקופה. המוזיקה שלי חזרה בתשובה שלמה, אפשר להגיד. אחרי 'אנא בכוח' לא יכולתי ללכת אחורה. הרף צריך להיות גבוה, הטקסטים חייבים להיות בעלי משמעות, ומן הסתם יש מפגש עם אמונה ורוח. נולדתי למשפחה מסורתית, אני אדם מסורתי. מאחר שלא הייתי רחוק יותר מדי, אני לא מרגיש צורך לחזור לאנשהו. הכיפה תהיה איתי תמיד בהופעות, אני מופיע עם כיפה. גם כי היא שומרת עליי, כיפת מגן, וגם כי אני שר שירי קודש וזה מזכיר לי את השליחות שלי. אני עושה הפרדה בין חיי חולין לשליחות תרבותית".

"אני לא מבין עד עכשיו למה כחול לבן לא הלכו איתו. יש פה שינוי של קונספט. זה כמו שיש לך כיתה, תלמיד אחד מקשיב ואחד לא מקשיב. מה, כולם צריכים לסבול כי אחד התלמידים לא מוכן להקשיב? יש פה שינוי של השיח. התלמיד שהקשיב יוכל להתקדם, עם בנייה, התיישבות והתרחבות, ולא להיעצר בתנועה שלו בגלל התלמיד שלא הקשיב"

חממה נשוי ואב לשלושה, ומתגורר בתל־אביב. בשנה שעברה הפך לסבא כשנולד לו נכד ראשון. לדבריו, אצלו במשפחה כל אחד מצביע למפלגה אחרת, והוא הסמן הימני. "אני מצביע ימין. צריך להיות פתחון פה לאהבת ישראל. אסור שאנשים יתביישו במה שהם חושבים. אני לא ימני להכעיס, זה מה שאני מאמין בו. זה לא אומר שאני פוסל אנשים שחושבים אחרת או עמים אחרים".

תוכנית טראמפ ריגשה אותך?

"כן. יש פה גאונות. ברור שביבי כתב אותה. הוא רצה שזו תהיה המורשת שלו. לכן אני לא מבין עד עכשיו למה כחול לבן לא הלכו איתו. יש פה שינוי של קונספט. זה כמו שיש לך כיתה, תלמיד אחד מקשיב ואחד לא מקשיב. מה, כולם צריכים לסבול כי אחד התלמידים לא מוכן להקשיב? יש פה שינוי של השיח. התלמיד שהקשיב יוכל להתקדם, עם בנייה, התיישבות והתרחבות, ולא להיעצר בתנועה שלו בגלל התלמיד שלא הקשיב. מי שבוחר להיות תקוע בעבר, שיהיה תקוע בעבר. למה צריך להיגרם סבל לאחרים?

"זה לא נעשה כדי לגרום סבל למישהו, אלא כדי שהצד שמסרב יבין שהוא צריך להתקדם ולהדביק את הפער. השיח הישן לא מוביל לשום דבר. נסיגה משטחים זו לא ערובה לשלום, זו ערובה לטרור. יכול להיות שהתוכנית הזו לא תצליח, אבל יש פה ניסיון מעניין לעשות ריסטארט לכל המחשבה".

 

 חיבור מיוחד // יקי הפשטיין

מטבע הדברים אלבומי זיכרון הם לא מוצר מוזיקלי פשוט לעשייה. אי אפשר באמת לעשות את ההפרדה בין העבודה הטכנית באולפן לחומרים המוגשים באופן גולמי אל היוצר. חומרים שמצד אחד מגיעים כמובן עם משמעות אדירה למשפחה, עם סיפור הרקע והמשמעויות הרבות שכל שורה ושורה בטקסטים הכתובים מביאים איתם, ומצד שני צריכים לעבור את התהליך ההפקתי. זו מערכת יחסים שלא תמיד עוברת בקלות, בטח כשמחבר הטקסטים לא כאן.

מהבחינה הזאת החיבור בין החומרים שארז אורבך ז"ל השאיר לעולם אחרי לכתו ובין יוצר כמו עובדיה חממה נראה כמו בחירה מצוינת. במקום לגשת לבד לקונפליקט ולמעמסה הנפשית הזאת הוא קיבץ סביבו אמנים רבים, כמו בלא מעט פרויקטים אחרים שלו, והם הופכים את האלבום למעין מסע אמוני של רוק רך בשבילים שונים בחייו של ארז. לפעמים הוורסטיליות הזאת קצת מקשה על המאזין לשמור על קו האזנה אחיד, אבל היא מייצרת לא מעט רבדים מוזיקליים, כמו השירה המהפנטת של האחות, אחינועם אורבך, בשיר "מלמעלה".

שני שירים שתפסו אותי עמוק בבטן הם "ארבע דקות לתשע בלילה" שבו חממה שילב הקלטה של ארז מתאר בצורה נוגעת ללב סיטואציה שבה הוא מחפש את עצמו באילת אחרי פעילות חברתית של הטייסת שבה שירת; ו"כולם כבר מתחתנים", טקסט של ארז על השאיפה למצוא זוגיות ולהתחתן, במציאות שבה זה עובד לסביבה שלו. חממה עטף בחוכמה את הטקסט דווקא בסאונד ובקצב אופטימיים, אולי יותר מכל שיר אחר באלבום, והתוצר הסופי גם מצליח לגעת בדיוק במטרה של אלבום כזה: לשאוב אופטימיות ותקווה לעתיד מצד אחד, אך גם לעצור ולזכור שילד מיוחד באמת היה ואיננו.