הלו, הלו אבא: דברים שרואים מכאן

החדשות הטובות /// רן אילן | 33 | +3

חכם סיני אמר פעם שאם אין לך מה להגיד תצטט חכם סיני. אני אוותר הפעם על החכמה הסינית ואעבור לציטוט של הקומיקאי הכי טוב בעולם היום, לואי סי קיי:

"גירושים הם תמיד חדשות טובות. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל זה נכון כי נישואים טובים לא נגמרים בגירושים. זה היה יכול להיות עצוב. אם שני אנשים נשואים ויש להם משהו מדהים יחד ואז הם מתגרשים – זה עצוב. אבל זה גם קרה אפס פעמים".

ואני מסכים איתו. יום אחד זה קורה, אתה מבין שזה כבר לא יעבוד כמו שזה התחיל, מאלף ואחת סיבות וחייבים לעשות משהו שונה כדי שכולם יהיו יותר מאושרים. כן, גם הילדים.

אני זוכר את הערב הזה שבו קראנו לשלושתם, וסיפרנו להם שהחלטנו לא לחיות ביחד. הילדים, חובבי ההומור, היו בטוחים שאנחנו מריצים עליהם דאחקה. אז הסברנו שלא, ושאנחנו מאוד אוהבים אותם, ונשמור על קשר טוב בכל מצב שבו נהיה, אבל הסידור הזה שבו אבא ואמא גרים יחד כבר לא עובד כמו פעם. הם שאלו כמה שאלות, התחבקנו והם חזרו לעיסוקם. כמה ימים אחר כך עזבתי את הבית לדירה החדשה שלי.

זו לא הייתה אדישות, הם הבינו אותנו אז והם מבינים אותנו היום, כשהם גדלים. הייתה לנו האפשרות להישאר ביחד ולהראות להם ש"הכל עובד" ו"למענם" אנחנו ביחד. אבל כמה שקר יש במצב כזה, לשקר להם, לשקר לסביבה, לפחד מעצמנו, לפחד מהסביבה.

אז החלטנו שהצעד החינוכי שלנו כהורים הוא גם הצעד האישי שכל אחד מאיתנו רוצה – להיות אמיתיים ולבטא רגשות. לא לפחד מעצמך – ואם אתה מבין שאתה לא מאושר – צא לדרך חדשה גם אם היא מורכבת וקשה ובלבד שתהיה מאושר. ולא לפחד מהסביבה, האנשים השיפוטיים, הדעות הקדומות, כל אלו צריכים לשבת מאחור כשאתה סולל את הדרך האישית שלך.

וכשאתה מעביר לילדים כזה מסר חשוב "על בשרך", ומקפיד לשמור על שיתוף פעולה מלא עם ההורה השני – גם עבור הילדים "גירושים הם תמיד חדשות טובות".

אבאל'ה, בוא: תראה, גירושין עם ילדים זה לא פשוט. מצד שני, שנ"צ בשבת!

השבת החדשה /// טל ניר | 43 | +4

לפני שנתיים וקצת, אחרי הפרידה, הפירוד, נכנסתי למציאות חדשה. מציאות של שבת עם, שבת בלי. הייתי יושב וחושב לעצמי, איזו שבת ארוכה. השבתות עם הילדים הפכו פתאום אינטימיות יותר, אבל בצורה מעיקה, כאילו מישהו הגיע והחליש את הווליום. הבנות היו מצטרפות אלינו הבנים לתפילה בבית הכנסת. היינו הולכים צמודים, מחובקים כולנו. משפחה אחת. משפחה חסרה.

כשהיינו חוזרים מבית הכנסת מיד היינו מתיישבים סביב השולחן שערכתי, מברכים את המלאכים ואז מתחילים לשיר "אשת חיל" ואני חושב לעצמי, למי בעצם אנחנו שרים?

השבתות בלי הילדים הרגישו לפעמים כל כך ריקות. לפעמים השבתות "בלי" היו גם בלי שולחן שבת, בלי שירי שבת, בלי משפחה. השבתות היו קשות, מייגעות, משעממות ורק חיכיתי שיעברו.

הכי קשות היו השבתות של ימי הקיץ. הזמן לא עבר. שומע את ילדי השכנים משחקים מול החלון שלי ומתגעגע. לכל מקום שהלכתי, כל מה שעשיתי, נשארתי עם עצמי. אני והמחשבות שלי. לפעמים, כדי להעביר את הזמן, הייתי יוצא לריצה (בשבת! פסיעה גסה וזה…).

לפעמים הייתי עובר ממקום למקום. קורא עוד ספר, הולך אל חברים ומחפש איך להעביר את הזמן.

ומקווה שמתישהו הזמן ירפא. ורפוא ירפא. מכאן שניתנה רשות לזמן לרפא (ואולי גם חובה) כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. ואולי רואים אבל פשוט לא מבינים.

את השבתות האחרונות עם הילדים שלי אנחנו מבלים בבית של הארוסה שלי. שבת משפחתית. תשעה בדירה אחת. אבא וילדים. אמא וילדים.

הלחם של שתי משפחות שאולי, עם הזמן, יהפכו למשפחה אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. מכל צד.

תפילה. שולחן מעוצב. ברכה ממלאכי השלום. אשת חיל (הפעם הברכה אינה לבטלה). סעודה. ברכת המזון. מברך לכולם, כמו שנהגנו בבית. קמים על טפינו ומוציאים את הכלבה לטיול. חוזרים הביתה. עוברים לבגדי בית ומתכנסים בסלון.

מתיישבים על הספה ומתחילים במרתון משחקי קופסה. שבת משפחתית. ואני לרגע תופס מרחק, נכנס אל עצמי, נהנה מכל רגע. הזמן לא ממהר ולא עוצר. בדיוק כמו שצריך. משפחה מורחבת. גדולה. וכבר מוצאי שבת ואנחנו נפרדים מהשבת שנגמרה לה מהר מדי. ברוך המבדיל.

בין היום למה שהיה. וחושב לעצמי. איזו שבת נפלאה.