שלום לתמימות /// משה מאירסדורף | 42 | 4+
אם תקישו בגוגל את מילות החיפוש "איך מסבירים איך באים ילדים לעולם", תקבלו כ־58 אלף תוצאות מגוונות. אני אישית מעולם לא נעזרתי במדריך להורים בנושא. כשעשיתי עם חלק מילדיי את "השיחה", תמיד סמכתי על האינסטינקטים הבריאים שלי ושל רעייתי, שכנעתי את עצמי שאין ממה להיות נבוך ודי בניתי על כך שזו רק "שיחת פתיחה". עם השנים, כך אני מקווה, הם ירגישו חופשי לבוא ולהתעניין בחלק שרלוונטי לגיל שלהם.
בין אם אתם נוקטים גישת "בעקבות המדריך המלא" ובין אם גישת "תתחיל לדבר ויהיה בסדר", שום דבר לא יכין אתכם ליום שבו הבן שלכם ישאל בעקבות מהדורת החדשות ששמע: "אבא, מה זה 'אכיפה בררנית'?". לשאלה כזו יש אפס מדריכים לילדים, ודווקא מידע שכזה הייתי שמח לקבל מניסיונם של אחרים.
אחת המשימות החשובות בהורות היא לשמור על תמימותם של הילדים. לא לחשוף אותם מוקדם מדי לעובדה שיש רוע בעולם. הדבר האחרון שאני רוצה זה שבשלב בוסרי מדי הם ייחשפו לעובדה שהרבה מהמניעים של האנשים האחראים לשלומנו וביטחוננו קשורים לאגו, כסף ותאוות.
הייתי מעדיף להסביר לבני בשמחה על ביציות וזרעונים ורק לא לחשוף אותו לכך שיש "פרקליטות שבתוך הפרקליטות". אפתח איתו שיחה בלי שום בעיה בכלל על האתגרים שיש באינטרנט וסינון של אתרים מטונפים, ורק לא להסביר לו מה בדיוק קרה באתר וואלה בפרשת 4000. אני אהיה הכי קול בעולם אם ישאל על המהפך שעובר הגוף שלו, אבל אין לי מושג איך מסבירים לילד חכם כל כך איך איווט ליברמן הפך מימין לשמאל בתוך שבוע ולמה אנחנו שוב הולכים לבחירות.
יש כל כך הרבה יופי בתמימות הזו של גיל ההתבגרות. הרצון לתקן את העולם, לאהוב את המדינה, להתנדב. אני כל כך מפחד מהיום שבו הוא יחבר את כל ההסברים שלי על השופט העליון, הקצין הבכיר במשטרה והשר החשוב, ומקווה שיבין שהמשימה הכי גדולה שלו היא להישאר קצת תמים.
אבאל'ה, בוא | בחינוך ובכלל, ילדים רואים הכול. אז אתה לא חייב לרכוש להם את חבילת הערוצים המורחבת, הם ישרדו גם רק עם שלושה
ילד אסור, ילד מותר /// אוריה, צייצן בטוויטר
אף פעם לא היו לי נעלי פלדיום. תמיד אמרו לי: "אלו נעליים יקרות. כשתפסיק לגדול – נקנה". למותר לציין שכנראה מעולם לא הפסקתי לגדול, כי אף פעם לא קנו לי פלדיום. המותג היוקרתי ביותר שזכיתי לנעול היו נעלי Air-Gali זוהרות.
הילדים המחונכים שלי דווקא לא מבקשים פלדיום. הם מבקשים בלנדסטון והם עושים את זה אחת לאיזה זמן מוגבל. ואני אביון ודל, מספר להם על הפלדיום. הם מביטים בי ברחמים, מפשפשים בסלולרי ומוצאים חנות "זולה". ואז גם אני מוצא. אני מוצא את עצמי בכנסייה אריתראית בדרום תל־אביב שהיא בעצם גם נקודת "איסוף עצמי" של חנות נעלי הבלנדסטון.
למה אני מספר את זה? כי היום קשה לחנך ילדים, ומהמון סיבות. בעצם סיבה אחת. כל המותגים שאנחנו אפילו לא הכרנו נמצאים בכף ידם. אתם מנסים להסתיר מהם חדשות רעות, אבל הם מוצאים אותן בסלולרי. אתם שואלים אם היו שיעורים אבל הם לא יודעים, כי הם לא צילמו – נגמרה להם הסוללה והמטען לא עובד (אגב, המטען שלהם אף פעם לא עובד והם תמיד עם 7% סוללה). אתם מנסים ללמד אותם לדחות סיפוקים, אבל אם אתם מאחרים לקחת אותם בחמש דקות מתחנת האוטובוס, הם מתקשרים קצרי רוח. ובאמת לא מעניין אותם שכשהייתם בגילם חיכיתם ארבע שעות ליד הטלפון הציבורי, רק כדי שאבא יוכל להתקשר לשם ולעדכן שהוא מאחר ויגיע בעוד שעתיים.
אז מה עושים? אין פתרון בית ספר, אבל כמו ברפואה וכמו באייקידו, לפעמים הפתרון נמצא בבעיה. אם את סבא שלנו חינכו עם חגורה, אבא שלנו חטף סטירות ואנחנו חטפנו צעקות, אז לילדים אפשר לפעמים, רק לכמה ימים, לחטוף את הסלולרי.
