את מספר האנשים שעוברים כל יום ליד מתחם חסן ערפה בתל־אביב ויודעים שכך קוראים למקום הזה אפשר, ככל הנראה, לספור על כף יחד אחת. המתחם, בין שדרות מנחם בגין לרחוב המסגר, לא מסביר פנים למבקרים בו, אך דווקא שם, בלב העליבות העירונית וההזנחה, מצא הבמאי יואב גורפינקל אנשים מרתקים, שוחח איתם ותיעד אותם במצלמתו. התוצאה: "מתחם חסן ערפה", סרט דוקומנטרי שמכוון זרקור אל פינה תל אביבית נידחת ונשכחת, רגע לפני שנעלמה כליל.
"לא הכרתי את המקום, למרות שבינו לבין הבית שלי מפרידות שבע דקות נסיעה על אופניים", אומר גורפינקל, "זה לא מקום שמגיעים אליו בדרך כלל. נחשפתי למתחם דרך חברה שלי, טל רבינר, שסיפרה לי על בחור בשם מישה ששיפץ בדירה של הוריה. מישה בונה כלי שיט ומנסה לברוח מהארץ דרך הים, כי הוא לא יכול לצאת במטוס. עשר שנים לפני שהתחלתי לצלם הוא ניסה לברוח בפעם הראשונה, בנה סירה וניסה לצאת, ובסופו של דבר, בלב ים, הזעיק חילוץ. התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש איתו, וכך הגעתי בפעם הראשונה למתחם. כשהגעתי, ראיתי אותו מרתך קונסטרוקציה לסירה. כבר בפגישה הראשונה אמרתי לו שאני רוצה לעשות סרט. ולמרות שהוא איש חשדן, הוא נתן בי אמון ורצה לספר את הסיפור שלו. ברגע הזה נולד הסרט".
די מהר הבין גורפינקל שמישה לא יהיה הגיבור היחיד של הסרט. "מתחם חסן ערפה" מתמקד בשלוש דמויות נוספות – יצחק, איש מבוגר, שופע ידע ואנקדוטות, שגר במקום ומתפרנס ממיחזור בקבוקים; אנדריי, עולה מבריה"מ, צייר בעברו, ועתי, בעל מסגרייה. "הבנתי שמדובר במקום מטורף ומרתק, ושאני רוצה למצוא בו עוד סיפורים", מתאר גורפינקל, "התחלתי להסתובב ולדבר עם אנשים, עד שפגשתי את ארבע הדמויות המרכזיות שהחלטתי להיצמד אליהן. המתחם הוא מקום די קטן, ובכל פעם שבאתי פגשתי אחד מהם, אין עניין של תיאומים. בכל פעם מחדש נדהמתי מכך שאני נמצא במקום לא רחוק מהבית שלי, אבל כזה שלא הכרתי בכלל. אני יליד תל־אביב, ומסתובב בעיר די הרבה, וגם הסרט הקודם שלי, 'החנויות של פעם', עסק בתל־אביב – ובכל זאת, המקום היה זר לי לחלוטין, וזה מקום מרתק".
הסרט מתעד לצד הדמויות גם את רגעיו האחרונים של המתחם. במקור היה שם פרדס שהיה שייך לחסן סלים ערפה, עשיר יפואי. אחרי 1948 התיישבו בפרדס הנטוש סוחרים ובעלי מלאכה יהודים, והוקמו בו, באופן לא מאורגן, בתי מלאכה שונים ומוסכים. "מעולם לא היה מדובר בכפר או בשכונת מגורים", מבהיר גורפינקל, "זה לא הסיפור של מנשייה או עג'מי, שהיו שכונות ממש, אלא פרדס עם כמה בתים, שאחרי קום המדינה נכנסו אליו אנשים כפולשים. בשנות השבעים העירייה החליטה להסדיר את השהות של בעלי העסקים במקום, והוא מלכתחילה לא הוגדר כשכונת מגורים אלא כאזור של תעשייה קלה. יש במתחם כל מיני סיפורים של בעלויות, הרבה פלישות שהוסדרו על ידי העירייה, עד שבשנות האלפיים מגיעים יזמים ומתחילים לעשות עסקאות עם קבוצות שהתאגדו בין בעלי הנכסים. מראש החלטתי לא לעסוק במשא ומתן סביב הקרקע, אלא בסיפור האנושי של המקום, באנשים שפגשתי".
עיקר העשייה שלו היום בבימוי וצילום בטלוויזיה, וברזומה שלו שלל סדרות ותוכניות טלוויזיה שבהן היה מעורב בשנים האחרונות, כבמאי עריכות וכצלם: "האח הגדול", "2025", "דה וויס", "ארץ נהדרת", "שכונה" ועוד. הוא מביים גם קליפים ופרסומות, ויוצר סרטים עצמאיים – סרטו הראשון, "החנויות של פעם", שעוקב אחרי חנויות ישנות ונסתרות בתל־אביב, היה מועמד לסרט הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר לשנת 2007. "אני מאוד נהנה לעבוד בטלוויזיה", הוא אומר, "זה גם לעבוד במקצוע שאתה אוהב, וגם להיחשף להפקות שהיו מעניינות ומהנות. בעשייה בטלוויזיה מסחרית יש קצב עבודה שאני אוהב – באים ועושים, הכול מאוד ענייני, אתה חלק ממערכת, יש עבודה ויש תפוקה כל הזמן".
תוכניות כמו "האח הגדול" זכו ללא מעט ביקורות, ומוזכרות בעיקר כהוכחה לרדידות ולשטחיות של הטלוויזיה המסחרית. איך אתה מתייחס לביקורות כאלה?
"נכון ש'האח הגדול' משכה הרבה אש לאורך השנים, וזה בסדר גמור שתהיה ביקורת. זה עניין של טעם. באופן אישי, אני חושב שזו תוכנית בידור טובה, עם פורמט מעולה, ויורם זק, הבמאי הראשי, עשה כאן עבודה נהדרת. אין ספק שזו תוכנית שנוגעת בגבולות שיכולים להיות בעייתיים לפעמים, והיו פעמים שבהן גם אני הרגשתי לא בנוח. היה למשל קטע פוליטי עם שרון גל, שהניף שלט תמיכה באלאור אזריה. זה לא חומר שרציתי להתעסק איתו, ולא חשבתי שצריך לתת לו את הבמה הזו. יורם זק החליט שכן, וזה בסדר גמור, זו התוכנית שלו. אמרתי את דעתי, והמשכנו הלאה.
"צריך לזכור ש'האח הגדול' היא תוכנית ריאליטי, וריאליטי הוא ז'אנר בידורי בהגדרה שלו, הוא לא מתיימר להיות משהו אחר. אפשר לדבר על טלוויזיה באופן כללי, האם אלה התכנים שהיא צריכה לשדר, אבל זה דיון תרבותי רחב יותר. בעידן הרב־ערוצי, גם לפני נטפליקס, אנשים יכולים לבחור מה הם רואים ומה לא, ואף אחד לא חייב לראות 'האח הגדול'. אנשים בוחרים לראות את זה כי הם רוצים תוכנית בידור, וזה בסדר גמור בעיניי, גם אני צופה בתוכניות בידור".
הכתבה המלאה תפורסם בשבת הקרובה במגזין מוצ"ש
