עולם הספורט ממשיך להיות מושבת באופן גורף בשל נגיף הקורונה המשתולל על פני הגלובוס, והפעילות הספורטיבית היחידה שאפשר להמשיך לעסוק בה כרגע מחוץ לבית היא ריצה. מי שממשיך לעסוק בה במלוא המרץ, פעמיים ביום, הוא מלקה לואי תחלואיני, מבקש מקלט אריתריאי בן 21, שהדהים את ענף האתלטיקה המקומי בפברואר החולף כשגבר על 7,000 מתחרים מ־35 מדינות וזכה במרתון טבריה, שהיה גם המרתון הראשון באורך מלא שהתחרה בו. תחלואיני קבע זמן מצוין של 2:14:55 שעות, הטוב ביותר לרץ המשתייך לאגודה ישראלית במרתון הבכורה שלו.
"המאמן שלי, פאלורו אלמאיו, נתן לי הרבה ביטחון במהלך ההכנות, חיזק אותי וגרם לי להרגיש מוכן", מספר תחלואיני, "כבר בתקופת האימונים לקראת התחרות הרגשתי טוב, התרגשתי מאוד כשהריצה יצאה לדרך, והניצחון הפך אותי למאושר, בטח כשהבנתי שאני הראשון אי פעם בארץ שעשה דבר כזה". מעבר לעובדה שמדובר בהישג אדיר למרוץ בכורה, אתלטים לרוב מתחילים לרוץ מרתונים בגילים מבוגרים יותר מגילו של לואי (לואי הוא הכינוי של תחלואיני, ד"מ).
"הזיכרונות שלי מאריתריאה לא טובים. זה היה מקום מפחיד לגור בו, אנשים התנפלו זה על זה ברחוב בלי סיבה. העיניים שלי ראו הרבה דברים בתור ילד ופשוט פחדתי לצאת מהבית"
"האמת שכבר הרבה זמן הרגשתי שאני מתאים לסוג ריצה כזה, אבל בשנים הראשונות התמקדתי בריצות ל־5,000 ו־10,000 מטר", הוא מסביר, "ברגע שהמאמן זיהה את ההתאמה שלי למרחקים ארוכים יותר, כבר הייתי מוכן מנטלית ללכת על זה. בחמש השנים האחרונות רצתי חמש פעמים חצי מרתון בטבריה, ניצחתי במקצה בשנה שעברה והרגשתי בשל ומוכן למרחק המלא. כדי להתכונן כמו שצריך נבנתה עבורי תוכנית עבודה מסודרת, נסעתי לחודשיים של אימונים באתיופיה וחזרתי לתחרות בטבריה".
רגע לפני שהמשבר העולמי החל, נסע תחלואיני שוב למחנה אימונים של חודשיים באתיופיה, שם הוא שוהה גם בימים אלה. "כשהכול התחיל, התייעצתי עם המשפחה ועם הגורמים המקצועיים והחלטנו שהכי טוב בשבילי כרגע להישאר כאן, כי בארץ הכול מושבת וכאן אני יכול לפחות להמשיך להתאמן ולעבוד קשה בכל יום", הוא מספר. "מרגישים את הקורונה גם כאן, ואני שומר על עצמי ומקפיד על ההוראות של משרד הבריאות בארץ. השינוי היחיד מבחינת האימונים כאן הוא שאם בימים רגילים רצנו בקבוצות של 50 או 60 עכשיו הקבוצות הרבה יותר קטנות, וגם שומרים מרחק אחד מהשני בזמן הריצה ואין שום מגע. באתיופיה תנאי הגובה והחמצן טובים מאוד לאימון ולאפשרות להשתפר, וזו כבר הפעם השלישית שאני פה. אני מקווה שהדברים יסתדרו בקרוב ומאמין שהכול יהיה בסדר".
לברוח מהפחד
סיפורו של לואי תחלואיני יכול להפוך ביום מן הימים לסרט קולנוע. הוא נולד וגדל בכפר קטן באריתריאה במשפחה של שמונה נפשות, שכבר גדלה לעשר מאז שעזב, עם שני אחים שטרם זכה להכיר. "הזיכרונות שלי מהילדות באריתריאה לא טובים ולא רגועים, ואין לי שום זיכרון ממשהו שנהניתי בו", הוא משחזר, "זה היה מקום מפחיד לגור בו, אנשים היו מסוכסכים, התנפלו זה על זה ברחובות בלי סיבה, והיו מקרי אלימות קשה. העיניים שלי ראו הרבה דברים בתור ילד ופשוט פחדתי לצאת מהבית".
בגיל 12, כשהיה עדיין תלמיד בבית ספר יסודי, החליט שאינו מוכן להמשיך לחיות בצורה כזאת. "באחד הימים הייתה חתונה לדודה שלי, באזור מפחיד ליד ג'ונגל עם חיות טרף, כזה שלא תרצה להסתובב בו בלילה. אמא שלי רצתה שאצטרף אל בני המשפחה ואמרתי לה שאגיע מאוחר יותר עם חברים", הוא נזכר, "אחרי שהם הלכו, הגיע אליי חבר שמבוגר ממני בכמה שנים. התחלנו לדבר ולהעלות רעיונות, ופתאום עלתה מחשבה לעזוב. חיינו במציאות שבה לא משנה מי אתה – רופא, מורה, מהנדס – אין לך שום אפשרות להתקדם, ובגיל מסוים לוקחים אותך לצבא לכל החיים. אחי הגדול גויס כשהיה בן 16, ולשמחתי הוא ניצל את הסכם השלום שנחתם בין אריתריאה לאתיופיה לפני כמה שנים כדי לברוח משם".
התחנה הראשונה של תחלואיני וחברו הייתה מחנה פליטים באתיופיה, שם שהו במשך כמה חודשים. משם הם המשיכו לסודן. "שם כבר היה מסוכן יותר כי חיכו לנו חבורות של בדואים, ואנשים סיפרו לנו שאם אתה לא נותן להם 40 אלף דולר, הם הורגים אותך. שלחו אותי לחדר עם ארבעה צעירים נוספים, ופתאום שלושה שלפו סכינים חדות, ואני פשוט עזבתי את החדר וברחתי מהמחנה".
תחלואיני המשיך בדרכו לסיני, לכיוון ישראל. "דודה שלי הייתה זו שסיפרה שישראל היא מדינה טובה ועודדה אותי לבוא", הוא מסביר את ההחלטה להגיע הנה, "בסיני שוב נתקלתי בבדואים שדרשו מאיתנו כסף כדי להמשיך הלאה. גרתי שם בבית עם כמה אנשים נוספים, והם נתנו לי, כמו לכולם, קצת זמן להשיג את הכסף. אם אתה לא מצליח להשיג עבור הכנופיות את הכסף, שמים אותך מתחת לבית בתנאים קשים, מעלים את הסכום ובמקרים מסוימים גם לוקחים ממך איברים שהם מוכרים להשתלות. למזלי דודה שלי שילמה להם 3,500 דולר והם נתנו לי ללכת".
"בסיני בדואי אחד נתן לי בקבוק בחינם, ואז ראיתי אישה עם ילדה קטנה שהייתה במצב לא טוב. שכבתי על החול, החבאתי את הבקבוק בבור קטן שחפרתי, וסימנתי לאם איפה הוא נמצא"
בזמן שחיכה לתשלום, היה צריך תחלואיני להתמודד עם תנאי המדבר הקשוחים. "באחד הימים קמתי ממש צמא. למזלי היה שם בחור בדואי חירש ונחמד מאוד, וסימנתי לו שאני חייב לשתות. הוא נתן לי בקבוק בחינם, ואז ראיתי אישה עם ילדה קטנה שהייתה במצב לא טוב. רציתי להעביר לה את המים, אבל פחדתי שאחרים שהכירו אותי שם יכעסו שלא הצעתי קודם להם. אז שכבתי על החול, החבאתי את הבקבוק בבור קטן שחפרתי, וסימנתי לאם איפה הוא נמצא. אם הייתי יודע מה אני צפוי לעבור במסע אולי לא הייתי עושה את זה, אבל לא רציתי לחיות במקום חשוך בלי להרגיש חופשי. ראיתי דברים נוראיים ולא רציתי להיות חלק מזה. רציתי לחיות כמו בן אדם ולא לפחד כל הזמן".
אחרי ששילם את הכסף שנדרש ממנו, המשיך תחלואיני לכיוון ישראל. "אמרו לנו לא לדבר ערבית ובשום אופן לא להגיד לאף אחד שאנחנו בדרך לישראל, כי אנשים לא אוהבים אותה וזה לא ייגמר טוב. כשהתקרבנו לגבול ראיתי חיילים שוכבים בבגדי הסוואה ליד הגבול. הם ביקשו מאיתנו דרכונים ופחדנו שאולי עובדים עלינו, למרות שכבר ראיתי את דגל ישראל. אבל אז הם הסבירו שהם ישראלים והרגיעו אותנו שהכול בסדר. הם הביאו לנו אוכל ומים ולקחו אותנו לכלא סהרונים".
אחרי כמה ימים בכלא הועבר תחלואיני, אז בן 13, למתקן כליאה לקטינים בחדרה, שם שהה במשך שישה חודשים. "במתקן פגשתי את החבר שאיתו ברחתי מהבית. הוא הגיע לפניי לסודן ולישראל, והיום הוא חי בקנדה. התייחסו אלינו שם יפה מאוד. בדקו אותנו, דאגו לבריאות שלנו ולימדו אותנו. אז לא באמת הבנתי מה קורה, אבל היום אני מעריך את זה מאוד".
משפחה מאמצת
באחד הימים הגיעו למתקן הכליאה נציגים מהאו"ם, שחיפשו פליטים עם כישורים מיוחדים. "סיפרתי להם שאני אוהב לרוץ, והם לקחו אותי ועוד שני בנים ושש בנות לקבוצת ריצה", נזכר לואי. "לא עסקתי בספורט כשהייתי ילד, אבל באחת השנים בבית הספר קיבלתי מחברת שעל העטיפה שלה הייתה תמונה של זרסנאי טדסה (האתלט האריתריאי היחיד שזכה במדליה אולימפית – מדליית ארד בריצה ל־10,000 מטר באתונה 2004, ד"מ), וככה גיליתי אותו והתחלתי להעריץ אותו. בפעם הראשונה שלי באתיופיה ראיתי אותו במלון, התרגשתי מאוד ומיד ניגשתי לדבר איתו. הוא היה ממש נחמד, ונתן לי טיפים שחשובים לספורטאי מקצוען".
שבועיים אחרי שנבחר לקבוצת הריצה, הגיעו למתקן הכליאה נציגים של כפר הנוער הדסה נעורים. הם ביקשו להפוך לאפוטרופוס של לואי, לקחו אותו אליהם והפכו לבית שלו. "האנשים בכפר היו טובים אליי מהרגע הראשון. הם דאגו שלא אהיה לבד, שיהיו לי חברים, שאלמד. זו חוויה שקשה לי להסביר אותה במילים, בטח אחרי כל מה שעברתי עד אז".
זמן קצר לפני שעבר לכפר הנוער, באימון הראשון של קבוצת הריצה, פגש תחלואיני לראשונה את מאמנו, פאלורו אלמאיו, שבא לחפש כישרונות חדשים, והשניים הפכו לצמד בלתי ניתן להפרדה. "מעבר לעובדה שהוא מאמן נהדר, הוא כמו אבא בשבילי", הוא מסביר, "ההתחלה שלי בכפר הייתה קשה. בקושי ידעתי אז עברית והוא היה איתי שם כל הזמן, עזר ותמך, ונוצר בינינו קשר מיוחד, הרבה מעבר לקשר רגיל בין מאמן לאתלט". לאחר שהתמקם בפנימייה, הצטרף תחלואיני למועדון הפועל עמק חפר הדסה נעורים ומהר מאוד החל להציג תוצאות איכותיות לגילו במרחקים של 5,000 ו־10,000 מטר. "מהרגע שבו התחלתי לרוץ עבדתי קשה מאוד", הוא אומר, "בתוך תוכי יש לי מטרה גדולה להגיע רחוק ואני פשוט מנסה להתמקד בה. המאמן שלי אומר לי כל הזמן שאני חזק ומוכשר, אבל אני לעצמי אף פעם לא אמרתי דבר כזה. אני קם בכל בוקר בסביבות חמש וחצי ויוצא לאימון של שעתיים. אחריו אני אוכל ונח, ולקראת הערב אני יוצא לעוד אחד. לאחרונה התחלתי ללמוד אנגלית פעמיים בשבוע, וחוץ מזה כל חיי סביב הריצה".
היכולת הטובה של תחלואיני משכה את עיניהם של נציגי התאחדות האתלטיקה הבינלאומית, והם צירפו אותו לנבחרת הפליטים שהוקמה במטרה לתת הזדמנות הוגנת לספורטאים שאין להם אפשרות להתחרות בארצותיהם. הנבחרת כוללת 50 ספורטאים מרחבי העולם, וכל אחד מהם מקבל מלגה בסך 1,500 דולר בחודש, מענקים שונים לטיסות ודמי מחיה, וכן עזרה בציוד ובענייני בירוקרטיה, מה שסייע לתחלואיני לקבל לראשונה תעודת מעבר המאפשרת לו לצאת לאימונים ולתחרויות. בקיץ האחרון נבחר יחד עם ג'מאל עבדול־מג'יד, פליט מדרפור ששייך למועדון הסמטה הישראלי, להיות אחד מששת נציגי הנבחרת באליפות העולם שנערכה בקטאר. בפועל הם רצו רק בקבוצת המאסף של המוקדמות ל־5,000 מטר, אך נראה שעברו חוויה עוצמתית. "זה היה מעמד מיוחד ומרגש", משחזר לואי, "היה מדהים עבורי לראות מולי את האתלטים הכי גדולים בעולם, כאלה שעד היום ראיתי רק במחשב. נהניתי לפגוש אותם בחדר האוכל ולדבר איתם, זה משהו שכל ספורטאי שואף אליו והלוואי שאצליח בעתיד להגיע לשם כנציג של נבחרת ישראל".
בשנים הראשונות לאחר שברח מאריתריאה, כמעט לא היה קשר בין תחלואיני ובין המשפחה שהשאיר מאחור. "בחודשים הראשונים הם לא ידעו איפה אני ומה שלומי", הוא משתף, "במחנה הפליטים באתיופיה דיברתי עם אמא שלי בפעם הראשונה וזו הייתה שיחה קשה מאוד. היא בכתה נורא וכמעט לא הצלחנו לדבר. לאחר מכן עברה שנה שלמה עד שדיברתי איתה שוב, ממתקן הכליאה בחדרה. גם היום אנחנו מדברים רק פעם בחודשיים, ורק בפעם האחרונה סיפרתי לה שאני עוסק באתלטיקה".
מי שדואגת למלא את החלל המשפחתי של תחלואיני בשנים האחרונות היא משפחת פילוסוף, אורן ואיילת עם ארבעת ילדיהם, שאימצו אותו. "אנחנו גרים בהדסה נעורים בלי לעבוד בפנימייה ויום אחד הבן שלי אלמוג, שהיה אז בן חמש, שיחק לבד במגרש בחוץ. התרגלתי שעוברים כאן בני נוער ושאני צריכה להשגיח מרחוק. פתאום ניגש אליו ילד בן 15, התחיל לשחק איתו כדורגל ולקשקש איתו, ויצאתי לראות מה קורה. המשפט הראשון שלואי אמר לי היה: 'שתדעי שאני אריתריאי, לא אתיופי', כי הזהות שלו מאוד חשובה לו", נזכרת איילת בחיוך במפגש הראשון ביניהם. "הוא קסם של ילד וכיף להיות איתו. הוא כל הזמן מחייך ובעלי אומר בצחוק שהוא בלתי עציב, למרות שהחיים שלו לא פשוטים בכלל. הוא היה חשדן מאוד בהתחלה, לא הגיע לארוחות כשהזמנו אותו, ולקח לנו זמן להבין למה.
על האימונים באתיופיה בימים אלה: "כאן אני יכול לפחות להמשיך להתאמן. אם בימים רגילים רצנו בקבוצות של 50 או 60 עכשיו הקבוצות הרבה יותר קטנות, וגם שומרים מרחק אחד מהשני בזמן הריצה ואין שום מגע"
"בשלב הראשון ראינו אותו אולי פעם בחודש. לאט־לאט הוא התחיל להרגיש בנוח ולבוא יותר, בעיקר בשבתות, כשילדים אחרים יצאו הביתה והוא נשאר בפנימייה לבד. דווקא בשלוש השנים האחרונות, מאז שהוא סיים תיכון, הקשר שלנו התעצם. הוא עדיין חי, אוכל וישן בפנימייה, ולא מכיר שום מקום אחר חוץ מהדסה נעורים. חוץ מאיתנו אין לו פה כרגע אף אחד, והיום אנחנו מרגישים שהוא כבר חלק בלתי נפרד מהמשפחה".
לואי עצמו לא מפסיק להחמיא למשפחה שאימצה אותו. "איילת ואורן הם היום אמא ואבא שלי לכל דבר, הילדים שלהם רואים אותי כאח גדול, וכשאני בארץ אני משחק איתם המון". לפני כמה חודשים הצטרפה למשפחת פילוסוף תינוקת חדשה. "לפי המסורת שהוא מכיר, באריתריאה לא נותנים לאף אחד לגעת בתינוק בשנתיים הראשונות ורק האמא מטפלת בו. אז כשסיפרתי לו שאני בהיריון הוא אמר שעכשיו הוא לא יבוא לבקר במשך שנתיים, כי הוא מפחד שאם הוא ייקח אותה אליו היא תתפרק", צוחקת איילת, "אבל אחרי שהיא נולדה, לקח לו בדיוק שלושה ימים להישבר, והיום הם מאוהבים אחד בשני והוא גם עושה עליה בייביסיטר מדי פעם".
אין מקום אחר
מעבר למטרה הספורטיבית שלו, פועל תחלואיני במרץ בניסיון להפוך לאזרח ישראלי, משימה שלא צפויה להיות פשוטה עבורו. "במשרד הפנים יש כמה אפיקים לבקשות כאלה ולואי פועל בכל המישורים", מסבירה איילת פילוסוף, "ההצלחה במרתון טבריה הובילה את מנכ"ל איגוד האתלטיקה להעביר בקשה לשרת הספורט ולמנכ"ל המשרד שלה, שהעבירו אותה למשרד הפנים, ואחרי שלושה שבועות האריכו לו בשנה את תעודת המעבר. מדובר בעצם בדרכון, שהוא הכרטיס האמיתי שלו לאפשרות להתקדם מקצועית, באימונים ובתחרויות מחוץ לישראל. במקביל הוגשה בקשה נפרדת למשרד הפנים להכרה במעמד שלו כפליט, כשהמטרה היא שיסתכלו לו בעיניים ויבינו שיש כאן סיפור מעבר לעובדה שהוא הסתנן לארץ מאריתריאה. הוא אדם מיוחד שמתחנך כאן מגיל צעיר, שיכול ורוצה לתרום למדינה, וישראל היום הוא כל מה שהוא מכיר".
"חשוב לי מאוד לייצג את ישראל ולתת בחזרה למדינה שנתנה לי כל כך הרבה, ושהיום אני מרגיש שהיא הבית שלי. אני מאמין שאני יכול בזכות הריצה להביא הרבה כבוד לישראל, והלוואי שזה יקרה"
"חשוב לי מאוד לייצג את ישראל ולתת בחזרה למדינה שנתנה לי כל כך הרבה, ושהיום אני מרגיש שהיא הבית שלי", מחזק תחלואיני את הדברים, "גם כשהחברים שלי מהפנימייה התגייסו ניסיתי להתנדב לצה"ל אבל לא הצלחתי. אני מאמין שאני יכול בזכות הריצה להביא הרבה כבוד לישראל, והלוואי שזה יקרה".
יש מדינות אחרות שישמחו לקלוט אתלט ברמתך. זה משהו שעובר בראש?
"חד־משמעית לא. אני מרגיש בבית ולא רוצה ללכת לשום מקום אחר. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לכל מי שעזר לי לקבל את תעודת המעבר. אני מרגיש שרק התחלתי וחולם לייצג את ישראל בתחרויות הכי גדולות, לרוץ במרתונים בסביליה ובברלין ולשפר את השיאים האישיים שלי".
למרות תחזיות אופטימיות וניסיונות הרגעה מצד המארגנים היפנים והוועד האולימפי, המשחקים האולימפיים בטוקיו נדחו לשנה הבאה. יתקיימו השנה במועדם. אבל אם נגיף הקורונה לא יפריע, לתחלואיני יש סיכוי גדול להשתתף במשחקים יחד עם נבחרת הפליטים. "התוצאות שלי בשנה האחרונה מספיק טובות כדי להיות חלק מהמשלחת לטוקיו. אבל עכשיו אני באמת לא יודע לאן זה הולך. בכל מקרה, אעשה הכול כדי להגיע למשחקי פריז 2024".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני מאושר ושמח, יש לי משפחה שדואגת לי, ואני לא לבד בחיים האלה. אני אוהב לחגוג חגים, ללכת לסבא ולסבתא ולצאת לטיולים, אבל חסרה לי עדיין תחושת החופש, שתעזור לי לא לפחד יותר. אם אקבל אזרחות אני מאמין שארגיש טוב יותר".
