הלו, הלו אבא: בסך הכל רציתי לישון

שעת השי"ן/// לביא אייזנמן | 25 | +1

לפני שנגה נולד, מוסד השינה קיבל אצלי מקום של כבוד. התמחיתי בשינה ואף פיתחתי שיטה משלי שנקראה "מהירות המא"ך" – לישון מתי שאפשר, לישון איפה שאפשר ובעיקר לישון כמה שאפשר. אבל מאז שנגה נולד אין מתי לישון, האיפה מלא בכריות הנקה מסוגים שונים, והכמה? אוי הכמה.

עוד משהו שחשוב לדעת לגבי הרגלי השינה של נגה כדי להבין לאן התדרדרתי זה שהוא עצלן כמו אבא שלו אך עקשן כמו אמא שלו, מה שיוצר את השילוב הקטלני – עקשן בעצלנותו. בהתאם לסט התכונות הנפלא הזה, כדי להרדים אותו צריך לשלב שלושה דברים שמעולם לא העליתי בדעתי שאשלב: עמידה (כאילו יש סיכוי שהוא ייתן לי לשבת), ביצוע תרגילי כפיפה ("סקוואט" בלעז, והוא מקפיד איתי על 90 מעלות ברגליים וגב ישר יותר מכל מד"סניקית שהכרתי) וגולת הכותרת שבלעדיה הוא פשוט לא נרדם – השיר "אל בורות המים" של נעמי שמר בביצוע אחד מהוריו. אמיתי.

חברים שלנו ששמעו על חיינו – וייתכן שהיינו מההורים האלה ששופכים את צרותיהם בכל מצב ובפני כל אחד – המליצו על "יועצת שינה" (המירכאות – תוספת שלי). בדקתי, גיגלתי, התייעצתי והבנתי שדווקא מדובר באשת מקצוע שככל הנראה תוכל לעזור לטרלול הזה להסתיים.

התחלתי לחפש יועצת שינה וממש נכנסתי לזה. למדתי מונחים מקצועיים כמו "הירדמות עצמונית" שאותה אף חוויתי במהלך המחקר המעניין הזה, ואפילו הצטרפתי לקבוצות פייסבוק של אמהות (אולי תזהו אותי כשירי אלמוז'נינו, גרושה צעירה פלוס אחד מיבנה־עילית). בסוף מצאתי את האחת, והתחלתי לתאם תאריכים עם אשתי לפגישה המיוחלת שתשנה את חיי. "לא, התאריך הזה לא טוב לנו. יש לנגה טיפת חלב" היא אמרה. ואז היא הסתכלה עליי במבט בוחן ומצומצם־עיניים. "אתה חשבת כל הזמן הזה שיועצת השינה היא בשבילך, נכון?"

 

שנת ישרים/// איתי וגשל | 42 | +3

שנת ילדים זה קטע. כל הורה יגיד לכם שזה אחד מהנושאים שהכי מדירים שינה מעיניהם, תרתי משמע. גם אני, ממרום שלושת ילדיי, עדיין שם. כי אצל כולם הם ישנים לילה שלם מהרגע שהם חוזרים מבית החולים, ורק אצלי בגיל שנתיים עוד צריך להתעסק איתם. ברור.

כמה עצות קיבלתי בנושא: "אתה צריך לתת להם את התחושה שהם זוכרים מהרחם" הייתה עצת השיא. וממי לא הורים, שכנים, צעירים, מבוגרים וגם מתים ("סבתא שלי הייתה אומרת…"). אפילו רווקים. חוצפנים. אבל מעולם לא אמרתי להם "יאללה־יאללה מה אתם מבינים" או "כל ילד הוא שונה". למה? כי הם צודקים.

הילדים שלנו נרדמים בשיטה לא משהו. על הידיים במקרה הטוב ובהנקה במקרה הסבבה, וזה משפיע על כל התנהלות הבית בערב. שני בנים +

חיסול ארוחת ערב נופל עליי, שזה תכלס אומר שאת הרוב אני עושה. לכן אמרתי לזוגתי: די, הגיע זמן שבילד השלישי נתחיל להרדים כמו שצריך. נשקיע כמה לילות, נעשה מה שכווולם עושים (חוץ מלספר סיפורים), ויהיה לנו שקט לעד. אבל היא בשלה, מתעקשת. לא מוכנה לגמול אותו ולא עומדת בבכי שלו אפילו לשנייה.

האמת, אני מפחד. מפחד שיום אחד היא תסכים, תגיד "אתה צודק". ומה אז? אשכרה נצטרך לעמוד ליד המיטה שלו בין שני לילות להשד יודע כמה, לעשות שושוש כל הלילה תוך הצמדתו בכוח פיזי מתון אל המזרן. למי יש כוח לזה? לא לי. אז ככה נוח לי, בעמדת הצודק, הצועק בשער, המצליף.

כי אין כמו התפקיד של האידיאליסט. תמיד יודע מה נכון, ועם האופוזיציה הנכונה לא באמת חייבים ליישם. יש מאחורי מי להסתתר ובמי לתלות את העצלנות. לישון? אוברייטד. כשיהיה לזה זמן, כלומר בפנסיה, כבר אאבד את היכולת הזאת בכל מקרה.