זמן שלא זז/ אסף אפלבוים |31 | +1
מתברר שאפשר לשנוא משהו שאי אפשר לראות – כן, קורונה, אני מדבר עלייך. דפקת הכול. בגללך יצאתי לחל"ת, בגללך לתינוקת אין גן, ובגללך אני בלחץ 17 פעמים ביום וצריך למדוד חום בשביל להירגע. אז כשאין לך עבודה ואשתך עדיין עובדת מהבית, אתה זה שאחראי לבדר את התינוקת. אבל זה לא רק לבדר, זה גם להאכיל, להחליף, להשקות וקצת שמש כדי שתוכל לפרוח. אבל אני?
אני, אין לי הכשרה לזה, ובזמן שאשתי תרגלה אמהוּת ונכנסה לנעלי ההורות בחופשת הלידה, אני פרפרתי בעבודה כדי להספיק לחזור הביתה לתינוקת נקייה וישנה. חוץ מהפעמים שבהן קמתי כמו זומבי באמצע הלילה להחליף חיתול רק בשביל לגלות שבטעות חיתלתי את הכלב. אז עכשיו זה אני. אני בחל"ת לידה. הכול עליי. אני זומבי 24/7. ועכשיו זה עם תינוקת בת שנה שכבר יש לה רצונות והיא אשכרה יכולה להגיע למקומות בבית שהיא לא צריכה להגיע אליהם, כולל לשירותים ושם ללקק את הקרש של האסלה (סיפור אמיתי). אני אחראי עליה. ודבר אחד אני יודע, הכי חשוב זה שגרה, ושגרה זה גן ואם אין גן אין שגרה, אז אני השגרה – בהצלחה.
עם האוכל, המקלחות, ההחלפות והקטע הזה של לשמור עליה בחיים אני די מסתדר, הבעיות מתחילות כשאני מקריא חמש פעמים את מעשה בחמישה בלונים, מה שהופך את זה למעשה בעשרים וחמישה בלונים, משחק איתה בקוביות, בפאזלים, בספר הזה שמשמיע קולות של חיות ואז מסתכל בשעון ומגלה שעברו עשרים דקות. אז הגיע הזמן לטיול! כי בטיול רואים עולם, נושמים אוויר נקי, שומעים צלילים וגם לתינוקת זה אחלה.
בקיצור, אני עושה הכול מהכול כדי שהיא תמשיך להתעניין, להסתקרן ובעיקר לא לבכות עד שתגיע שנת הצהריים ואוּכל קצת לנוח כי עוד מעט מתחילה המשמרת השנייה. אבל למרות הקושי, די מדהים לראות אותה מחייכת, לשמוע אותה צוחקת ולקבל ממנה נשיקה וחיבוק, שוואלה, קצת מגיעים לי. גננות, אני מצדיע לכן, אבל עם יד שמאל, כי ימין בדיוק מחליפה חיתול.
אבאל'ה, בוא: גם לך עברה בראש המחשבה שהגורם לקורונה הוא אישה שרצתה להראות איך זה לטפל כל היום בילדים
הפלאח שורד / איתמר גור | 42 | +4
אני מצטער להיות זה שמבשר לכם, חברים, אבל אנחנו נישאר פה אחרונים. כשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון לכל אלו שיש להם פרה או נקטרינה ברדיוס של 100 מטר מהבית וכשאני אומר "אחרונים" אני מתכוון, ובכן, לקורונה ימ"ש. הרי אם מסתכלים קדימה בעיניים מפוכחות מגלים שהעולם הולך אחורה, ומהר מאוד – כנראה עד יום העצמאות – האינפלציה תדהר, רוב העסקים ממילא ייסגרו וכל הכסף שבעולם לא יעזור לכם להשיג קבב למנגל. אז מה יהיה? פשוט נחזור לימי סחר החליפין ואז, הו אז, תבינו כולכם שאפשר לעשות אקזיט במיליונים אבל אם אין לך עיזה בחצר אתה גמור. מי ששכח איך חובצים חמאה, מי שהזניח את כישורי הקציר, כל אותם אלה שראו ציד רק בערוץ דיסקברי, כולם יגלו במהרה שהפלאח שורד.
אם כן, קרבה למזון היא רק סיבה אחת להישרדותנו. הסיבה השנייה והעיקרית היא החוסן הנפשי המובנה שלנו, תושבי הפריפריה. אני קורא את כל הבכי והנהי של עם ישראל שסגרו לו את הסופר פארם, שתקוע בבית עם הילדים, וזה נשמע כמו אוי־אוי־אוי. מה נעשה בלי אבולעפיה? איך נסתדר בלי לק ג'ל?! הלו, אותנו זה לא מרתיע, עלינו זה לא כבד. אנחנו תמיד תקועים בבית והסופר פארם הקרוב רחוק מאיתנו 45 דקות. לכל כיוון. אצלנו השגרה נראית כמו שאצלכם עכשיו.
בואו בימי שגרה ותראו אותנו, אנשי העמל מגוידי הידיים, מוציאים את הילדים מהגנים, מכינים להם צהריים ועושים איתם שיעורי בית. מקסימום אם לילד נגמר הריטלין שולחים אותו לחטוב עצים שיהיה לתנור. קורונה או לא קורונה 0 אין איש ברחובות, אין חנויות וכולם בחצר האחורית חובצים חמאה. או שונצים, גם את זה אנחנו עושים מצוין, תמיד.
החזיקו מעמד ידידיי אנשי גדרה־חדרה, עד כמה שתוכלו, ודעו שאנחנו מתחייבים לזכור את המורשת המפוארת שהשארתם אחריכם ולהקים מחדש את עם ישראל עם סנדלים, מכנסיים קצרים וגו צרוב משמש.
