לעוזי וייל יש תכונה מעט מבהילה: הוא כותב או חולם דברים ואז הם מתגשמים.
"זה סיפור חיי", הוא מודה, "וזה קורה לכל אדם, רק שרובנו לא שמים לב. לי זה פשוט קרה בעוצמה גדולה מאוד, אז לא יכולתי שלא לשים לב, אבל מי שמספיק רגיש, מרגיש דברים שעומדים להתרחש. העולם משדר כל הזמן אותות שמספרים מה מצבו, מה הוא רוצה ממך ומעצמו, איך הוא מרגיש. בדרך כלל אנחנו כל כך עסוקים ברצונות ובתאוות שלנו, שאנחנו לא מקשיבים. עוברים הלאה כי יש אוכל לשים על השולחן.
"אם אתה קצת מעלה את רמת הרגישות שלך לאנשים שסביבך ולעולם – לא במובן החברתי הצעקני אלא במובן האמיתי העמוק – מתייחס אליו כמו לאדם, כיישות אחת, אתה יכול להרגיש נימים דקים שאומרים לך: כאן לא בסדר וכאן על הפנים, וכאן דווקא מצוין, אל תיגע. אפשר לחוש את העולם אם יש לך את הרגישות הזו באופן טבעי, או לטפח אותה כל אחד בדרכו. תפילות למשל. אני נולדתי עם זה, ואז חוויה אחת משמעותית העצימה את היכולת הזו, ואחריה כבר לא יכולתי שלא לתהות מה אני עושה בחיים האלה ואיך".
קשה מאוד להוציא מווייל פרטים מדויקים על אותה חוויה מכוננת בחייו, אבל עוד אנסה בהמשך. בינתיים אני ממשיך לשוחח איתו בעקבות ספרו החדש "האיש שמחק את העולם" (הוצאת כתר), כשברקע כמובן נמצאת כל העת מגפת הקורונה. גיבור הספר, שמוגדר על ידי וייל כחצי אוטוביוגרפיה וחצי מדע־בדיוני, זוכר דברים שלא קרו מעולם ושלאחר מכן מתגשמים במציאות. כן, זה נשמע לכם מוכר כי וייל מתעסק כל הזמן בזיכרון ובמשמעותו, ביכולת של האדם לשנות את זהותו באמצעות משחק בזיכרונו, והתוצאה גם הפעם מהפנטת ומעוררת מחשבה.
אז אתה מוציא ספר שנקרא "האיש שמחק את העולם", ומיד פורצת לה מגפה מטורפת שמאיימת על העולם. מה יהיה?
"זה נראה כאילו א־לוהים אומר לנו: 'מצטער אבל אני סוגר לרגל שיפוצים, נעשה כמה דברים ונחזיר לכם אותו'. את זה שהעולם היה צריך סטירה, אני מרגיש כבר יותר מעשר שנים. למעשה, כל אחד שאני מדבר איתו יודע על מה מדובר. סטירה ממש. הרגשנו את הרוח הרעה שמנשבת בין אדם לאדם וגם פיזית, סערות משונות ומזג אוויר מוזר. העולם זה אנחנו, ואנחנו, האנשים, נהיינו מאוד צרים, מרים, מרירים, תקועים כל אחד באיזו זהות מדומיינת שאימצנו לעצמנו ולא מוכנים לזוז ממנה. העולם היה צריך סטירה, כמו ילד מפונק שמנדנד לאבא שלו שוב ושוב ושוב, עד שדי כבר".
בעיניי, משפט המפתח בספר החדש שלך הוא זה שאומר הרופא הלונדוני לגיבור: "אין לך בעיית זיכרון, יש לך בעיית זהות". הקורונה תפסה אותנו בעיצומו של משבר זהות?
"לחלוטין. הבעיה הגדולה ביותר של האנושות בעשור וחצי האחרונים היא שהזהות שלנו נמצאת תחת מתקפה. הזהויות שבחרנו לעצמנו מותקפות על ידי שטף המידע שמשנה את העולם. אנשים נכנסים למגננה על הזהות שלהם, ומאמצים זהויות קטנות ותוקפניות יותר. זה קורה לכולנו, אגב, מימין ומשמאל – הימין פשוט יודע איך להשתמש בזה כדי לשלוט לנצח והשמאל לא. המאבק בין הצורך בזהות לצורך במידע חדש ואינסופי מייצג שני קטבים סותרים שהאנושות נעה ביניהם כל הזמן, אבל אנחנו צריכים את שניהם. בקבלה קוראים לזה האור והכלי. מידע, וכלי שיתפוס אותו שהוא הזהות.
"למרבה הבעתה אין יותר מקום אחר. אין חו"ל, אין גינה, אין פארק, אין אנשים אחרים. רק אותך ואת עצמך, ופחד שהולך ומתגבר. מסביב חלקים שלמים של המציאות נמחקים.
ממש הרגשה של ריסטארט"
"עודף המידע שאנחנו נחשפים אליו יוצר אצלנו קצר בראש שגורם לנו להתכנס לזהות הבטוחה שלנו, אבל מכיוון שאין באמת דבר כזה אנחנו מצטמצמים עוד ועוד. אני עכשיו לא רק ישראלי, אלא אשכנזי. מצפון תל־אביב. מרחוב בזל. מרחוב בזל 10. ואז אתה רב עם השכנה מלמעלה כי היא לא בדיוק אתה. הקורונה תפסה אותנו בשיא תהליך הסתגרות, והיא מוכיחה לנו באותות ובמופתים שאי אפשר להסתגר. שהדבר היחיד שיוציא אותנו מהמגפה הזו הוא שיתוף פעולה שחוצה את כל הזהויות הפיקטיביות שהמצאנו לעצמנו".
בהקדמה לשיר מתורגם שפרסמת בפייסבוק לפני מספר ימים, כתבת שההצלחה שלו "כנראה נובעת מיכולתו להעביר את הקורא באופן כמעט אגבי למקום אחר. ומי לא רוצה להיות במקום אחר, נגיד עכשיו למשל".
"ולמרבה הבעתה אין יותר מקום אחר. אין חו"ל, אין גינה, אין פארק, אין אנשים אחרים. רק אותך ואת עצמך, ופחד שהולך ומתגבר. כל עוד אתה בתוך הבועה שלך החיים נמשכים, אבל מסביב חלקים שלמים של המציאות נמחקים. ממש הרגשה של ריסטארט לעולם. משהו שמשתנה בצורה עמוקה".
"אני לא אומר חלילה שגרטה תונברג שוטה, אבל היא 'וואן טריק פוני'. לתחושתה יש לה תפקיד בעולם והיא עשתה אותו, אבל מה לעשות שהעולם מורכב"
דיברת על אנשים שרגישים למה שהעולם משדר להם. העניין הוא שכל אחד שומע משהו אחר, לעיתים קרובות מנוגד.
"זו כבר שאלה של מה עושים עם המסר, וכל אחד עושה מה שהוא יכול, ואת תפקידו בעולם. אני לא הולך לפוליטיקה ולחבק עצים או פועל למען איכות הסביבה. יש מספיק אנשים שעושים את זה, וזהו לא תפקידי. יש אנשים שנוטים להיתקע על משהו אחד שנורא בוער להם, ובטוחים שאם רק יתקנו את הדבר הזה, העולם יסתדר. זו תפיסה משיחית ואני לא חושב שהיא נכונה. היהדות אומרת שלכל מלאך יש שליחות אחת, לא לכל אדם. אז לגרטה תונברג יש שליחות אחת, ואני מקווה שהיא מיצתה אותה".
רגע, עברה פה סאטירה על נערה שוודית תמה שמקדישה את חייה לעצירת שינויי האקלים.
"אני חושב שהיא צודקת בכל מה שהיא אומרת, רק שהיא אומרת את זה כמו תקליט שבור. היא לא באמת איזו גיבורה. היא יותר כמו הילד במעשייה היהודית ששורק בבית כנסת ביום כיפור כי הוא לא יודע להתפלל. אוקיי, הוא עשה משהו, אבל דקה אחר כך נשאר השוטה של הכפר. אני לא אומר חלילה שתונברג שוטה, אבל היא 'וואן טריק פוני'. אני לא בא אליה בטענות. לתחושתה יש לה תפקיד בעולם והיא עשתה אותו, אבל מה לעשות שהעולם מורכב. ישנה נטייה אנושית, שהלכה והתגברה עם היכולת החדשה לתקשר באופנים דיגיטליים, שיוצרת בועה תקשורתית שבה אתה מהדהד את עצמך. נוצר מצב שלכל אחד יש פוני שהוא עלה עליו, ורוכב עליו שוב ושוב. אותי משעמם לשמוע כל הזמן גם את מה שלכאורה אני אוהב. אנחנו במצב שבו כל אחד צועק את דעתו בשיא הכוח, ואי אפשר להקשיב לו יותר. אנשים בונים לעצמם מקדש שבו הם משמשים בו־זמנית כהן, לוי וא־לוהים. יש גם כאלה שעושים לעצמם לייקים. אגב, אם זה היה עובד הייתי עושה את זה. איזו השפלה. רגע שבאמת מצדיק ריסטארט".
הנימים הדקים
הוא בן 56. נולד בקיבוץ גזית ובגיל שנה וחצי עבר עם הוריו לתל־אביב, שם הוא מתגורר עד היום. לספרו הראשון קראו "ביום שבו ירו בראש הממשלה", והוא יצא לאור בשנת 1991, ארבע שנים לפני רצח רבין – אם כבר מדברים על אדם שכותב ודבריו מתגשמים – וסימן אותו כאחד מהקולות הספרותיים התל־אביביים הבולטים של התקופה.
במשך עשור היה אחראי על מדור הקאלט "השער האחורי" בעיתון "העיר", שבשנת 2000 עבר לאינטרנט לתקופה קצרה ואז נמוג. וייל הוא אחד מתסריטאי הטלוויזיה הבולטים בישראל, וברזומה שלו נמצאות בין השאר התוכניות "החמישייה הקאמרית", "8 דקות ביום", "בטיפול" (כחלק מצוות), הגרסה הישראלית ל"המשרד", מספר ספרי פרוזה ותרגומים למשוררים אמריקנים. הוא נשוי לאמנית איריס דה־בוטון ויש להם ילד אחד.
"בכל פעם שאתה נכנס לרשת החברתית ואומר משהו מגעיל על מישהו אחר, זה מכניס רעל לעולם. אני לא המצאתי את זה, השאלה באיזו עוצמה אתה חווה את החוויה הזו"
ספר קצת על המאורע המשמעותי והמכונן שחילק את חייך לשניים.
"למעשה עליו נכתב הספר. אני לא יכול לספר בדיוק מה קרה כי מעורבים בו אנשים אחרים שקרובים אליי. מצד אחד הוא היה עוצמתי מאוד, מצד שני עמום. הייתי צריך זמן לעכל אותו, לעבד אותו לסיפור שאפשר לספר. זה היה שבוע בחיים שבו המסך התרומם, לי ולעוד כמה אנשים שהיו סביבי. פתאום חוויתי מעבר מצפייה בעולם בשחור־לבן לצפייה בטכנולוגיה 4K. פתאום ראיתי את הנימים הדקים ביותר שמהם אנשים עשויים, שמהם העולם עשוי, איך אתה משפיע עליהם והם עליך. איך כל דבר שאתה עושה משפיע, איך כל מחשבה, דיבור או מעשה טוב גורמים לטוב בעולם, ואיך משהו רע יכול להיות דיני נפשות".
ומה קרה אז לעוזי וייל?
"מצד אחד התמלאתי תקווה גדולה, מצד שני נטענתי בהמון זהירות. וכשהמסך ירד חזרה, אמרתי: אוקיי – מה עושים עם כל המידע הזה. ואגב, כולנו באותה סירה. בכל פעם שאתה נכנס לרשת החברתית ואומר משהו מגעיל על מישהו אחר, זה מכניס רעל לעולם. אני לא המצאתי את זה, השאלה באיזו עוצמה אתה חווה את החוויה הזו. אתה יכול ממש להרגיש את החיוּת של האדם שעליו דיברת, של העולם וגם שלך עצמך, מתמעטת – התמעטות החיות של הפס הדקיק שמחבר בינך לידע האינסופי. וכשאתה אומר משהו טוב, קורה ההפך. לא צריך להיות מיסטיקן בשביל זה, רק להקשיב מספיק טוב למתרחש".
אתה קשור ליהדות הרבה יותר מהמצופה מדמותו של התסריטאי והסופר התל־אביבי החילוני. מתפלל, לומד, מניח תפילין.
"אם השאלה היא איך אדם מורכב חי בחברה לא מורכבת, הרי שזה הרבה יותר נפוץ ממה שאתה אולי חושב. אני מכיר כל כך הרבה אנשים שהם גם וגם. אנחנו פשוט לא עולים על בריקדות ומרימים דגל כי אין לנו דגל, פשוט ממשיכים לעשות גם וגם. רוב העם הוא כזה, לדעתי. במובן הפשוט אין שום סתירה אמיתית בין שני העולמות הללו. אף אחד לא מפריע לי להניח תפילין ולהתפלל, ואף אחד לא מפריע לי לכתוב ספרים ולעשות טלוויזיה. כמובן ככל שתרצה ללכת לכיוון אחד, הכיוון השני יגלה התנגדות, אז אם אתה באמת רוצה ללמוד גמרא כל היום – אין לך מה לעשות בתעשיית הטלוויזיה. אבל אני לא רוצה. כבר מזמן הפסקתי להילחם בעובדה שאני המון דברים, והאמת היא שזו כבר לא מלחמה. הלילה לא נלחם בבוקר. המהות היהודית שלי מאותגרת על ידי הזהות שלי כאיש טלוויזיה או איך שתקרא לזה, והמהות היהודית שלי לפעמים נתקלת בסתירות בטלוויזיה, וזה מצוין – יש על מה לשבת, לחשוב, ללמוד ולהתפתח".
"העולם מורכב, אנחנו מגיבים אליו כמו ילדים מטומטמים", הוא ממשיך. "זה דבר שצריך להיגמל ממנו. כל המערכות הרגשיות שלנו שעובדות על אינסטינקטים חייתיים מאוד – זה לא עובד. לא טוב לא לנו, לא לאנשים שאנחנו אוהבים, ושום דבר טוב לא יוצא מזה. אנחנו חייבים לפתח את המנגנון שיודע להכיל סתירות.
"אגב, לגבי אותה 'תל־אביביות' מפורסמת. היא לא הייתה באמת קיימת גם בתקופת הזוהר כביכול של שינקין ועיתון העיר, כי תל־אביב מורכבת ותמיד הורכבה מהמון אנשים ולא כולם בה אותו הדבר. אבל נניח שנקרא לזה 'מהות בתי הקפה שלי', היא יכולה להיות מאותגרת מהיהדות שלי, וזה סבבה לגמרי – אז צריך למצוא את הקפה הנכון. הצדדים השונים שלי שואלים זה את זה שאלות וצריך להפסיק לפחד מזה. ויש כל כך הרבה אנשים כמוני. כל מתפללי בית הכנסת שבו התפללתי עד לא מזמן, של חסידי סקרנביץ', שואלים את עצמם שאלות דומות. לצערי נאלצתי לעזוב את בית הכנסת עקב מעבר לדרום העיר שנבע מיוקר הדיור הממאיר".
שתה מיץ
יש לו עניין מיוחד בשואה, והוא מקדיש לה ביצירותיו לא מעט מחשבה והגיגים. לפני למעלה מעשור הופיע בטקס יום השואה האלטרנטיבי שהפיקה שהרה בלאו, והציג מהלך מחשבתי מרתק שכותרתו עוררה הדים רבים: "מאז השואה הזמן הולך אחורה". גם בספר הנוכחי, במסגרת ניסיונותיו של הגיבור לשנות את זיכרונותיו ובעקבות כך את זהותו, הוא מצליח למחוק את זכר השואה, מה שגורם לשרשרת תגובות בלתי צפויה.
חתיכת יומרה, ניסיון למחוק את השואה.
"ניסיתי לבדוק מה קורה כשטראומות נמחקות, האם העולם נשאר אותו עולם, והתברר לי שלמרות שאנחנו סוכני השואה בעולם ומחזיקים אותה חזק – גם היא תעבור. זה נורא ואיום אבל טראומות נמחקות. המוח האנושי מוחק אותן. אנחנו מחזיקים בה בכוח כרגע, ובצדק – אבל אי אפשר לעשות את זה לנצח. וכשזה יקרה, לא נהיה אותם אנשים. כרגע אנחנו ילידי הטראומה הזו. כולנו יצאנו מהמשרפות לפני חמש דקות".
איך התובנה הזו מסתדרת עם "מאז השואה הזמן הולך אחורה"?
"כשאמרתי את המשפט הזה, לא ידעתי מה אמרתי והוא רודף אותי מאז. זה משפט נכון אבל אין לך מושג מה המשמעות שלו בדיוק, ואחרי שאמרת אותו אתה צריך לגלות אותה. אני לא חוזר בי מהמשפט הזה. קודם כול אני בעד סתירות. אם יש משהו שמייחד את היהדות זה היכולת להכיל סתירות. וגם סטירות. התזה שהייתה לי אז היא שהסודות הכמוסים ביותר של היהודים באלפיים השנים שמאז החורבן הלכו וביקשו דרך לצאת החוצה. איכשהו זה קרה במאה השנים שלפני השואה. התרחשה התפוצצות של סודות יהודיים עמוקים שבגלל התערבבות היהודים בעולם בעקבות האמנציפציה פתאום הגיעו לעולם הלא־יהודי. הדבר הזה יצר מתקפה על האופן שבו העולם רואה את עצמו, והיהדות הייתה המראה. השואה הייתה במובן הזה ניסיון של העולם לעצום את עיניו מול הסודות האלה, להשמיד את מי שלוחש אותם על אוזנו, והניסיון נכשל. העולם התגבר על עצמו, במחיר דמים נורא. מאותו רגע שבו הרוע התגלה והעולם התגבר, חל שינוי מהותי באופן שבו העולם רואה את עצמו והתחיל מהלך של תיקון עמוק שאין לו ברירה אלא לקרות. 'זמן שהולך אחורה' זה אומר שהשואה נוכחת בחיינו ושהשפעתה גדלה והולכת במובן של ממד התיקון העולמי הזה. אבל בטווח הרחוק, כשהתיקון הנדרש יתבצע, השואה תחזור להיות טראומה. וטראומה דינה להימחק כאמור, כי ככה עובד המוח האנושי".
היצירה המזוהה ביותר עם וייל היא "השער האחורי", המדור בעיתון "העיר" שבו פרסם ציטטות נונסנס מפיהן של מגוון דמויות שהמציא בעצמו. אני אומר לו שהשער האחורי היה דוגמה נדירה ליצירה אוונגרדית שאיכשהו הצליחה להפוך למיינסטרים וקיבלה הכרה בקרב ציבור רחב. אלא שזה היה מזמן. מאז, בכל פעם שהעז להתקרב למיינסטרים הוא די נשך אותו, כמו כישלון תוכנית הסאטירה "גם להם מגיע" בערוץ עשר, שירדה משידור אחרי 12 פרקים בלבד.
"האמת היא שאני לא חושב על זה", עונה וייל, "כשאני כותב משהו אני לא חושב על הצלחה כלכלית או תרבותית שלו. חוננתי ביכולות לתפוס אנשים ולספר להם סיפור מעניין, ואת זה אני משתדל לעשות, אבל אני לא עוסק בשאלה האם יהפוך למיינסטרים או לא. הייתי בטוח בזמנו שהשער האחורי יגיע לשלושה אנשים וזהו. גם 'החמישייה הקאמרית' לא הייתה אמורה להצליח, ותפסה פחות או יותר כי היא הייתה התוכנית הראשונה ששודרה בערוץ 2".
אולי אם היית חושב על זה קצת יותר, יכולת להמשיך ולהתפלל בבית הכנסת שלך ולא לעזוב לדירה זולה יותר בדרום העיר.
"אולי. לפעמים אני פוגע במשהו שמפיל עליי ערימת מצלצלים, ולפעמים שלוש שנים אחר כך אין כלום. אין לי קריירה, יש לי רצונות ויצירות".
אבל יש אנשים שמתפשרים, עושים דברים במיינסטרים וחיים מבחינה כלכלית כנראה יותר טוב.
"הלוואי שיכולתי לעשות את זה. אני לא פוליטיקאי של בידור".
בפוסט שפרסמת בפייסבוק כתבת שעבדת על הספר החדש חמש שנים ושזה הדבר הכי מורכב שעשית. אני לעומת זאת קראתי אותו בשעתיים וחצי. מחמאה או עלבון עבורך?
"עבדתי חמש שנים כדי שתקרא אותו שעתיים וחצי ולא תרגיש שהזמן עובר. יש בספר הזה בערך עשרה ספרים אחרים, חלקם הגדול אגב נכתב – יש לי ערימות של סיפורים צדדיים שלא נכנסו בסופו של דבר. זו הייתה העבודה: ליצור משהו שעם כל שפע הרעיונות הפסיכי שיש בו, לא יהיה רגע אחד שבו תעצור ותגיד 'אין לי כוח, נמאס לי, כבד לי, לא יכול להמשיך'. אני מקווה שיצרתי משהו שיש בו מצד אחד כובד ועומק, ומצד שני נקרא כמו ששותים מיץ. בקיצור, אני חושב שזו מחמאה". 
