"הבורא נתן לי מתנה ואני חייבת לנצל אותה"

לפני שהוכרזו תקנות החירום שאוסרות על התקהלות של למעלה ממאה איש בעקבות מגפת הקורונה, עלתה יובל דיין על הבמה בבית־אל בהופעה בפני נשים. ההופעה החלה בשמונה בערב ובשמונה וחצי הודיעו על ההנחיות שייכנסו לתוקפן למחרת. "הרגשנו על הבמה את האנרגיות. ידענו שזו ההופעה אחרונה לתקופה הקרובה, ועשינו את הכי־הכי טוב". בדרך הארוכה מבית־אל לביתה ברמת־השרון הציפו אותה המחשבות. היא ידעה שהמופעים הקרובים שנקבעו לה יבוטלו. "חשבתי מה יהיה עכשיו, מה נעשה בזמן הזה. אבל מהר מאוד עשיתי סדר בראש, נפגשתי עם אנשים כל עוד אפשר היה, אני יוצרת שיתופי פעולה, אני ממשיכה לכתוב שירים, אני מתחילה לעבוד על מופע חדש, אני מלאה באנרגיה למרות המצב. אתמול עבדתי עד שלוש בלילה. ההתכנסות הזאת פנימה גורמת לתהליכים לזוז, גורמת לי להפיק טוב".

אפשר ליצור מתוך המצב הנוכחי?

"אמן טרוד לא יכול לכתוב שירים, אבל אני לא מרגישה בלחץ, אני עדיין בשלב שזה בסדר, ההפוגה הזאת. הכי קשה לי עם המצב של אנשים סביבי ובכלל. אני חושבת על סבא וסבתא שיהיו לבד בליל הסדר, אני חושבת על אנשים מובטלים. אני מאוד מחוברת לעם שלי, אני חיה את מה שקורה, עוקבת אחרי החולים והנפטרים. בפן האישי שלי, של יובל, אני לוקחת את זה כהזדמנות לניקיון יסודי. אני לא מרגישה שהמוזה נפגעה לי".

בכלל, כאמנית דיין לא מאמינה בהמתנה למוזיקה או למקורות השראה. "אני יושבת כל יום לכתוב, אין לי את הפריווילגיה הזו לחכות להשראה, יש ימים פוריים יותר ויש ימים שפחות. אם לא אושיב את עצמי לכתוב זה לא יקרה מעצמו. אני חייבת לפתח את השריר שנקרא כתיבה, להמשיך לאמן אותו. אני חיה עם מקצוע לא שגרתי. לכן עד כמה שאפשר שתהיה שגרה, אני שומרת על זה. זה חשוב לכולנו במציאות שנכפתה עלינו. זו תקופה קשה וכואבת, אבל עוד יצאו ממנה דברים טובים".

שינוי שהולך ומתהווה

דיין פרצה לחיינו לפני שמונה שנים כמתמודדת בתוכנית "דה וויס". עם השנים הפכה לאחת היוצרות המוערכות בישראל. היא נצרבה בזיכרון דווקא כשפרשה מהתוכנית רגע לפני הסוף. לפני כשנה סגרה מעגל כשהצטרפה שוב לתוכנית הריאליטי המוזיקלית, והפעם בתפקיד מנטורית. אלבום הבכורה שלה "לאסוף" כלל להיטים כמו שיר הנושא, "אל תאמר" ו"עד שתחזור", והגיע למעמד פלטינה. האלבום השני "ליבי ער" כלל להיטים כמו שיר הנושא, "בדיוק כמו הירח", "לילותיי", "בשעה טובה" ואחרים, והגיע לאלבום זהב. היא הוכתרה כתגלית השנה וכאשת השנה במוזיקה. הכרטיסים להופעותיה נמכרים זמן רב מראש. ועדיין, כיוצרת נשית עם אמירה משלה היא במיעוט. "אני חושבת שכשמדברים על המוזיקה בישראל ורוצים להבין את הייצוג הנשי, לא נכון לבחון את זה לפי כמות השמעות או ייצוג בפלייליסט. מוזיקה זה לא דבר למדידה לפי כמות ההשמעות או כמות להיטים שזמר או זמרת מייצרים. מוזיקה זה משהו רוחני, ולהתחיל למדוד אותו ולהפוך אותו לחומרי זה לא הגיוני. זה כמו שבן אדם ישאל 'כמה את אוהבת אותי', זה לקחת רוח ולהגדיר אותה כחומר. נכון שיש בעיה בכך שעדיין כל תחום המוזיקה נשלט בידי גברים. לא תראי כמעט מפיקות מוזיקליות או נשים שעוסקות בסאונד".

"אם נשים רוצות להגיע להופעות שלי ולא יכולות, כי הן רוצות הופעה בנפרד, אז אני עושה עבורן מופע לנשים שייתן להן מענה. שכל אחד יעשה מה שהוא חושב ומה שטוב לו. אם רוצים לשפר את מעמד היוצרות בישראל, לא צריך לריב עם הגברים אלא לחזק את הנשים"

את רואה שינוי כלשהו בתחום בשנים שאת פועלת בו?

"אני רואה עכשיו שינוי, משהו שהולך ומתהווה. אנחנו נפגשות לכתוב יחד – יוצרות וביניהן קרן פלס, מירי מסיקה. אנחנו לא מנסות להיות כמו הגברים, אלא להשמיע את קולנו בצורה שמתאימה לנו. יש משהו במוזיקה שדורש להיות הרבה מחוץ לבית. מפיק מוזיקלי, למשל, זה עיסוק שעדיין נתפס כגברי. אולי זה מורכב יותר כשמדובר באמא לילדים, אבל זה אפשרי. לי יש אולפן בבית, והחלום שלי הוא להיות מפיקה מוזיקלית. כך שהתשובה שלי לכל העניין היא שבמקום להתעסק בתחרות עדיף להעצים את מה שיש. אם יש כותבות טובות אז הן צריכות להתאחד יחד לעבוד וליצור, לא לעשות כאן קרב של מי מושמע יותר. לא נצא מזה".

מה את חושבת על הוויכוח סביב הדרת נשים והופעות מופרדות לנשים ולגברים?

"כל הריבים האלו הם לא בשבילי. אם נשים רוצות להגיע להופעות שלי ולא יכולות כי הן רוצות הופעה בנפרד, אז אני עושה עבורן מופע לנשים שייתן להן מענה. אני לא אוהבת להתווכח, שכל אחד יעשה מה שהוא חושב ומה שטוב לו. אם רוצים לשפר את מעמד היוצרות בישראל, לא צריך לריב עם הגברים אלא לחזק את הנשים".

טבעי לך להופיע במקום כמו בית־אל?

"אני באה לאן שמזמינים אותי. מחמיא לי שהקהל הדתי מוצא עניין ותוכן בשירים שלי. אני שומרת שבת ולומדת, יהדות ודת זה לא משהו תלוש עבורי. אני מתרגשת לראות כיסוי ראש וכיפות בהופעות. אני מרגישה את החיבור מהקהל הזה. זה התחיל מכך שהייתי מוזמנת כאורחת להופעות של אמניות כמו דין־דין אביב, וראיתי את הצמא למוזיקה שלי. אמרתי לעצמי שאני רוצה לחדש קשר כזה, רוצה קהל מגוון. אנחנו עם אחד, אני רואה את זה ככה".

קופסאות אוכל

היא נולדה באשדוד. אביה עובד בנמל, אמה בעירייה, ויש לה אח ואחות, גם הם בעלי נשמה של אמנים. אחותה מציירת, אחיה עוסק באמנות החריטה, וכולם מנגנים. בבית תמיד היו כלי נגינה, והילדים השתתפו בחוגים להעשרה. שני הוריה אינם עוסקים כלל במוזיקה. "הם רבים ממי קיבלנו את הכישרון", לדבריה. מהרגע הראשון ליווה אותה אביה בעולם המוזיקה, והוא עדיין מעורב מאוד בקריירה שלה. "התחלתי לשיר כקטינה. הייתי חייבת מבוגר, כדי להבין את שפת המבוגרים. מישהו שיתווך לי את הסיטואציה. אני מתייעצת איתו על כל דבר. יש לו הסתכלות יפה על החיים והוא תמיד אומר לנו שהוא כאן בשבילנו למה שאנחנו צריכים.

היא כבר לא מתגוררת בעיר, אבל עדיין מחוברת מאוד למקום שגדלה בו. בימים רגילים היא נוסעת כמעט בכל סוף שבוע לאשדוד, חוזרת עם קופסאות אוכל ותמיד שוכחת להחזיר. "זה מקום שהוא בדם שלי, במנטליות שלי. כשאתה יוצא מהעיר אתה מבין כמה יש מתוכה בך. אני בהכרת תודה על מה שקיבלתי שם. יש משהו רגוע באשדוד. אנשים מדברים איתך בגובה העיניים, בפשטות. אומרים לך את האמת בפנים. זו עיר טובה לגור בה, עם ים ושקט. קיבלתי מעל ומעבר מהעיר ומהמשפחה. אבל כשאני מופיעה באשדוד אני נלחצת".

למה?

"כי חובת ההוכחה עליי. באות המורות שלי, לא סתם אנשים שאני לא מכירה".

כבר בכיתה ג' גילתה דיין שהיא קצת אחרת מכולם, כשהייתה הילדה היחידה מהשכבה שאותרה כמחוננת.

"זה היה לי מוזר, למדתי כל יום שישי במסגרת למחוננים אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, רפואה. בתיכון נשלחתי לכיתה מיוחדת שמאפשרת להשלים תואר תוך כדי הלימודים, אבל ההשתתפות ב'דה וויס' קטעה את זה. בדיוק עשיתי סדר בבית ומצאתי ספרי מתמטיקה. מי שאוהב ללמוד לא מפסיק ללמוד. אני מלמדת את עצמי כל הזמן דברים חדשים. ביולוגיה למשל מעניינת אותי מאוד. הקטע השכלי מאד תופס אצלי והמוח חייב לעבוד. אני מורגלת לזה מגיל צעיר".

"אנחנו עושים שיחת וידאו משותפת כל יום, וההורים עושים לי כל פעם מחדש תדריך איך לחטא את הידיים. הם בלחץ ממה שקורה. לי אישית קשה עם כך שלא נחגוג בשולחן גדול ומשפחתי כמדי פסח. יש לי דמעות בעיניים כשאני מדברת על זה"

גם עכשיו, בגיל 25, היא עדיין לומדת, אבל עם טוויסט קטן בחומר. "אני לומדת את כתביהם של רבי נחמן מברסלב ושל הרב קוק, ואצל הרב יובל הכהן אשרוב אני לומדת תזונה ובריאות טבעית. למדתי ביולוגיה בתיכון, והוא משלב עבודת המידות עם בריאות הגוף. זה משהו שהוא חלק גדול מהחיים שלי, ומצד שני אני שומרת על קשר עם העולם הכללי, אני לא אוהבת לומר חילוני. כן, יש לי עולם רוחני שאני נמצאת בו, ועל הבמה אני אוהבת לראות בקהל גם וגם. הקהל הוא ההשתקפות שלך. כשאני רואה בקהל גם חילונים וגם דתיים אני מרגישה משהו טוב".

אם לא היית מגיעה ל"דה וויס", במה היית עוסקת?

"אני מניחה שהייתי לומדת תרפיה במוזיקה, ועוסקת בתחום עם ילדים. אני מאמינה שזה עוד יקרה. אני מרגישה שלא אהיה רגועה עד שזה לא יקרה".

משפחה אחת גדולה

המשפחתיות כמובן נוכחת מאוד בחייה גם בעידן הקורונה. הקשר עם בני משפחתה הדוק, ואין יום שהיא לא מדברת איתם. "אנחנו עושים שיחת וידאו משותפת בכל יום, וההורים עושים לי כל פעם מחדש תדריך איך לחטא את הידיים. הם בלחץ ממה שקורה. לי אישית קשה עם כך שלא נחגוג בשולחן גדול ומשפחתי עם המשפחה של אמא כמו בכל פסח. יש לי דמעות בעיניים כשאני מדברת על זה".

עם אחיה אייל יש לה קשר מיוחד. "אני תמיד מתייעצת איתו ושואלת מה הוא היה עושה במקומי. יש לו הרבה פשטות בגובה העיניים, זה משהו שחסר לי מאוד בחיים המפורסמים שלי".

מעבר למפגשים המשפחתיים, היא מתגעגעת גם לצוות שמלווה אותה בהופעות, הנגנים ואנשי הבמה. "אנחנו כל הזמן בקשר. אני לוקחת את זה ממש קשה. מרביתם אנשים שהם הורים צעירים, וזו טלטלה גדולה לכולם. אנחנו מתכתבים, משתדלים להתבדח על המצב. בתחילת המשבר רציתי לארגן הופעת לייב כזאת, רציתי שהנגנים יבואו, אבל הרגשתי מתח בהרכב. זה היה בימים שעוד התלבטו אם מותר להתקהל או אסור. הם אמרו לי 'יובל, נעשה מה שתרגישי', אבל קלטתי את ההיסוס בקול שלהם וביטלתי את ההופעה. אנחנו משפחה, חשוב לי מה קורה איתם".

לפני שנה היא עברה מתל־אביב לרמת־השרון. "הרגשתי בתל־אביב שאני לא מצליחה למצוא בה בית. גם ברמת־השרון אני לא יודעת אם זה המקום שבו אגדל את ילדיי, אבל יש לי שקט. תל־אביב מאפשרת חיים לא שגרתיים, ואני בן אדם מאוד שגרתי, אבל המקצוע שלי לא, אז אני מחפשת את העוגן. בתל־אביב, כשחזרתי הביתה אחרי הופעה הרגשתי שאני לא מתנתקת, אלא שיש לי בלגן". מאז מעבר הדירה היא נמצאת בחברות קרובה עם בני הזוג עודד מנשה ועדן הראל, במיוחד עם עדן. הן לומדות יחד, מדברות ומתייעצות זו עם זו, בלי לתת לפער של עשרים שנה פלוס להפריע להן. "בשנה האחרונה העולמות שלנו התמזגו. הם אנשים שאני אוהבת ומעריכה, אין אנשים טובים כמוהם. אני מאוד אוהבת את עדן, יש בינינו הרבה פרגון והערכה. אני מרגישה כמו אחותה הקטנה. תמיד רציתי אחות גדולה, ועדן רצתה אחות קטנה, אז הסתדר לנו טוב. עדן מעשירה אותי בפן המקצועי ובפן הרוחני, אני מרגישה ממש בת־מזל על החברות הזאת".

את משפחתה היא מגדירה מסורתית, "בדגש על מסורתיים מרוקאים", היא אומרת בחיוך. "בית שבו הקידוש והפלטה עוברים אלייך בירושה, גם אם לא שומרים שבת. לא להדליק אש זה לא משהו מנותק עבורי". לפני חמש שנים התחילה לשמור שבת באופן מלא. "זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לעצמי. השבת שומרת עליי. אני חיה במקצוע שבו אתה מתעסק בעצמך הרבה מאוד, ולא משנה איזה סוג של בן אדם אתה. אתה חושב הרבה על עצמך, איך למנף את הכישרון שלך, מה עוד אתה יכול ליצור. אני מקבלת חיבוק מהתקשורת, מהרדיו ומהרשתות החברתיות. אני בהודיה גדולה על זה, אבל לפעמים בן אדם יכול לאבד את הפרופורציות. אם יש לפעמים שבוע מפוצץ בהופעות ומלא תגובות ופידבקים מחבקים, מפחיד לאבד את המצפן הפנימי. שבת היא יום של שקט, של איזון, יום שעוזר לך להבין שבסך הכול קיבלת מתנה, יום שמזכיר לכבד את אבא ואמא, להיות בענווה – דברים שאם אני לא מחזקת אותם בי, יש בי פחד שהכול יהיה כמו מובן מאליו. אני מנסה להתמודד עם שאלות כמו איך לא לקנא, ומצד שני איך להתמודד עם כל השפע הזה. מכינים אותנו בחיים למה שקורה כשנכשלים, לא מסבירים מה עושים כשמצליחים. להצליח בגיל 17 – זה עשה לי תזוזה גדולה בכל החיים, הרגשתי שא־לוהים לא בשמיים אלא נמצא לידי, נמצא בכל הרבדים בחיי".

גם את הלבוש החיצוני שינתה דיין בשנים האחרונות לצנוע יותר. "זה לא שהלכתי מאוד חשוף, אבל כשהתחיל אצלי הקטע של הכתיבה, הרגשתי שכל הזמן רואים לי את הנשמה, והחלטתי להתלבש יותר צנוע. אני אדם סולידי באופיי, לא תראי אותי עם פאייטים ומיני, אבל קרה שינוי. וככל שאני נחשפת יותר בשירים יש בי יותר רצון להסתגר".

לנצל את המתנה

לעולם המוזיקה המקצועית הגיעה כאמור בגיל 17. "זה גיל צעיר מאוד לכל דבר, ובמיוחד צעיר מכדי שתהיה לך אמירה אישית וסגנון משל עצמך, עמידה מול קהל משלך. אתה אפילו לא מגובש כאדם. הייתי אז לפני צבא". לפני הגמר, ולמרות שסיכויה לזכות היו טובים, היא ביקשה לפרוש. היא חשה שהדברים קרו לה מוקדם מדי ומהר מדי.

שבע שנים עברו מאז, הרבה מאוד תוכניות ריאליטי הקשורות למוזיקה עלו וירדו, ובעונה החמישית של "דה וויס" חזרה דיין, והפעם כמנטורית. "אני שמחה מאוד עם כל מה שקרה, אני לא מצטערת על כלום. הכול קרה מסיבה טובה, הפרישה יצרה יותר באזז. הרבה אנשים ניסו להבין למה עצרתי באמצע, בעיני הקהל הייתי רגע מלבכות, אבל זה לא בדיוק היה ככה. היה לי הכי חשוב לקבל שוב את השקט ואת הזמן עם המשפחה". היא סיימה את הבגרויות, התגייסה, הוציאה אלבום ועוד אלבום, שניהם זכו להצלחה, ולפני מספר חודשים שבה לתוכנית שבה הכול התחיל. "היה מדהים לחזור ל'דה וויס', עד היום שואלים אותי 'למה פרשת'. כל נהג מונית שאל אותי ככה, והייתי מתחילה להסביר. לא עמדתי בזה. אבל דווקא עכשיו אחרי שישבתי בכיסא המנטורית וראיתי את המועמדים רועדים הבנתי מה עברתי שם, והבנתי שלא היו לי כלים להכיל את זה. אז באמת המעגל נסגר כשחזרתי כשופטת. ושוב חשוב לי להדגיש, לא ברחתי. זזתי הצידה כדי להיכנס לקצב שלי".

עכשיו היא עובדת על האלבום השלישי שלה, ממנו שחררה כבר מספר שירים. אפשר למצוא שם יובל קצת אחרת, בוגרת יותר. "היום כבר פחות מדברים על 'מתי להוציא אלבום', אלא פשוט מוצאים שירים שמתאחדים בסוף לאלבום. פני התעשייה השתנו. הייתה לי שנה מעניינת מבחינת יצירה. התחלתי לדבר בסאונדים אחרים. אני מרגישה שיש בי עוד צדדים שבאים לידי ביטוי".

בשנים שחלפו מאז הפריצה שלה לתודעה, האמירה שלה נעשתה מגובשת יותר. "אני פחות מבוהלת, פחות הילדה שעומדת בצד עם אבא. הוא עדיין מלווה אותי, אבל זה כבר לא ממקום מגונן, אלא מתוך אמירה יותר מזוקקת ופחות מסתתרת. עם השנים כאדם בעולם הבנתי שכל ההתעסקות סביב המקצוע זה לא העיקר. אני מתארחת כאן בעולם הזה, ואם יש לי כישרון, אז לעמוד על במות זו זכות. לא מבחינת האינסטגרם והאיפור, אלא זו זכות שמקשיבים לך ויש לך רמקול להשמיע את מה שאתה רוצה. אם אני נכנסת לחוסר ביטחון או מחשבות שאני תופסת מקום של מישהו אחר, אני אומרת לעצמי שהבורא נתן לי מתנה ואני חייבת לנצל אותה".

איזו מוזיקה את אוהבת לשמוע?

"זה בא בתקופות. הייתה תקופה שאהבתי לשמוע רק קלאסיקות ישראליות, מאיר בנאי, יהודית רביץ. לאחרונה אני אוהבת לשמוע גרסאות אקוסטיות של שירים. עם כל כך הרבה סאונדים ועיבודים, אני פשוט מתגעגעת לשמוע את הזמר בעצמו".

חוץ ממוזיקה היא הספיקה לעסוק גם בתיאטרון, כשנחתה לתפקיד הראשי במחזמר "מיקה שלי", המבוסס על שיריו של יאיר רוזנבלום. "ב'מיקה שלי' הבנתי את העוצמה בלהיות אמן־מבצע, זו הייתה חוויה מהממת מבחינתי. תיאטרון זה שונה מהופעה, אתה נוכח בכל אמירה או שתיקה שלך, לא מסתתר מאחורי מוזיקה וכלים. באתי עם חוסר ביטחון לבמה כי לא למדתי מוזיקה ולא למדתי משחק, וקיבלתי תפקיד ראשי. החברים שלי אומרים: 'הבורא שם אותך בסיטואציה, תיקחי'".

משחק מעניין אותך גם הלאה?

"כן, מעניין אותי מאוד לעשות קולנוע או סדרות. זו חשיפה לקהלים חדשים. הקהל של התיאטרון לא בהכרח היה בא להופעות, זה קהל של גילים מבוגרים יותר, זה עשה לי טוב ופתח אותי לקהלים נוספים".

עם מי מהברנז'ה את בקשר מיוחד?

"אני אוהבת את עידן עמדי, את קרן פלס ואת שלומי שבת. שלומי הוא מנטור שנשאר איתי הרבה אחרי שהתוכנית הסתיימה. הוא חווה את כל התהפוכות בתעשיית המוזיקה. הוא יודע להתקשר אליי אחרי הופעה גדולה ולהתעניין מה עובר עליי. הוא יודע בדיוק מה עובר עליי. לנצח אהיה אסירת תודה לו".

עוד מחכה לאחד

למרות גילה הצעיר, דיין שקולה מאוד, חושבת לפני כל מילה, לא ממהרת לחשוף את חייה הפרטיים, אולי מפני שאת מה שהיא רוצה לחשוף היא מגלה דרך השירים. אחד השירים האחרונים שפרסמה נקרא "מי אוהב" ועוסק בפרידה שחוותה.

המילים שלך, השתיקות שלי

הפתקים על הדלת

המבט שלך

כל השאר אבנים בדרך

המילים שלך, השתיקות שלי

אין מקום ל"בערך"

מפסידה לך

מי אוהב? מי אוהב? מי יותר?

השיר נולד בשיתוף פעולה עם המפיק תמיר מוסקט, מאנשי המוזיקה המוערכים במדינה, ומי שעבד עם אמנים כמו חוה אלברשטיין, שלומי שבן, שלום חנוך, רונה קינן, אביתר בנאי ורבים אחרים. "לעבוד עם תמיר היה סוג של חלום, זה לקבל תו איכות ליצירה שלי.

"אני יכולה להבין את הקושי בלהיות עם אדם מפורסם. אותי זה היה מרתיע. אם הייתי אדם אנונימי לא הייתי מתקרבת למישהו מפורסם. למרות שמבחוץ נראה שכל המפורסמים חיים אותו דבר, שזה רק פרט בחיים, זה גורם להרבה אנשים לא להתקרב"

"היצירה הזו נכתבה אחרי שנתיים של קשר רציני, אבל מה שהכי חשוב בשיר הזה הוא הבית האחרון שלו:

חלקים מסתובבים

שני שלמים בתוך דף קרוע

חצאים של אותו אחד

פעימות של געגוע

לא נעים לי להגיד

לפעמים אני שוכחת

להודות על מה שיש

ויש כל כך הרבה, באמת.

ואני באמת תמיד מרגישה, גם במצב כואב כמו פרידה, שיש על מה להודות. אני בוחרת לעסוק בטוב, זו גישה שאני משתדלת לאמץ".

כרגע היא לא בזוגיות. אף על פי שבעבר הקפידה מאוד על פרטיותם של בני זוגה, היא מודעת לכך שלא כל בחור ירצה להיכנס לקשר עם מפורסמת. "רוב מערכות היחסים שלי התחילו דרך אנשים שאמרו לי 'יש לי מישהו להכיר לך'. זה לא שאני מסתובבת בברים, איפה יתחילו איתי? אני יכולה להבין את הקושי בלהיות עם אדם מפורסם. אותי זה היה מרתיע. אם הייתי אדם אנונימי לא הייתי מתקרבת למישהו מפורסם. למרות שמבחוץ נראה שכל המפורסמים חיים אותו דבר, שזה רק פרט בחיים, זה גורם להרבה אנשים לא להתקרב. יש משהו בזוגיות שהאדם רוצה רק לעצמו, אני מבינה את זה מאוד. אני מאמינה שיגיע האחד, בעזרת השם".