נתחיל מההתחלה. כשאנחנו מדברים על "סמכות חדשה", על מה אנחנו מדברים בעצם?
"הסמכות החדשה היא מודל שפיתח פרופ' חיים עומר מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. בשנת 2000 הוא פרסם ספר בשם 'שיקום הסמכות ההורית' וקצת לאחר מכן ספר נוסף בשם 'המאבק באלימות ילדים – התנגדות לא אלימה', ובהם הוא פרש את משנתו החינוכית. עקרונות המודל מדברים על שלושה מרכיבים עיקריים שהרכיבו את הסמכות הישנה וצריכים להתחלף בשלושה עקרונות חדשים שמתאימים לעת שלנו. בעבר, הסמכות של המבוגרים הייתה ברורה. מתישהו בשנות השישים של המאה הקודמת הסמכות הישנה החלה להיעלם, תופעה שתפסה תאוצה בשנים האחרונות, אפשר לומר עד להיעלמותה באופן סופי".
מה גרם לזה לקרות?
"התחילו לראות בסמכות בעיה. המחשבה הייתה שאם רוצים לפתח ילדים חושבים ויצירתיים, בעלי חשיבה פתוחה וביטחון עצמי – הסמכות עלולה להיות מכשול. ואז גילו שילדים שגדלים ללא סמכות, לא רק שהם לא יותר שמחים, אלא שגם יש להם בעיה עם הביטחון העצמי כשהם גדלים. מה עושים עכשיו? אנחנו לא רוצים להחזיר את הסמכות הישנה וגם אי אפשר, כי הכלים שלה לא עובדים היום ולא מתאימים לנו, ולכן צריך לפתח כלים חדשים.
"שלושת העקרונות שהסמכות הישנה הייתה מבוססת עליהם הם: 1. כוח וכוחניות – גם הורה שלא הכה את ילדיו היה יכול להשיג את הסמכות בצורה כוחנית ולממשה. 2. דיסטנס בין הילד למבוגר בבית ובכיתה – מה אנחנו ידענו על ההורים שלנו ומה הילדים היום יודעים עלינו ועל המורים? זה עולם אחר לגמרי. 3. רשת ביטחון שהמבוגרים בנו לעצמם – אם ילד חזר מבית הספר ואמר שנגרם לו עוול, ההורים היו מסבירים באופן אוטומטי למה זה מגיע לו או נותנים לו עונש נוסף בבית כי 'המורה צודק'. שלושת הכלים האלו לא קיימים היום. הורים אינם יכולים וגם אינם רוצים להפעיל כוח. אני מעביר כל מיני השתלמויות למורים ולהורים ושואל אותם: 'נגיד שמבטלים את החוק האוסר על הורים להכות את ילדיהם – האם נחזור להרביץ לילדים שלנו? ברור שלא, נכון?' גם את הדיסטנס אנחנו כבר לא רוצים, אנחנו רוצים להיות קרובים לילדים שלנו, ורשת הביטחון לא רק שלא קיימת אלא מרוסקת לגמרי".
אז מה עושים עכשיו?
"אל מול הכוח והכוחניות – אנחנו מציבים את השליטה העצמית. לפני 40־50 שנה הורים שהיכו ילדים לא נחשבו הורים רעים ובאמת הם לא היו רעים, זו הייתה הנורמה וזה היה לגיטימי. היום אם יודעים שהשכן מרביץ, נדווח לרשויות הרווחה. בשונה מהכוח של אז, שבמסגרתו אם ילד עשה משהו הוא קיבל על המקום סטירה, המודל בא ואומר משהו הפוך לגמרי. אנחנו רוצים שליטה עצמית של מבוגר. אנחנו קוראים לזה 'להכות בברזל בעודו קר'. המבוגר צריך לשלוט בכוח שלו בצורה מבוקרת ומחושבת. נניח שעכשיו קרה משהו בבית ואני ממש כועס; אני לא מעניש עכשיו, אלא אומר: 'מה שקרה עכשיו זה דבר חמור ואני צריך לחשוב על הטיפול בו. אנחנו נדבר על זה בערב או בעוד שעה'. אותו דבר המורה בכיתה. נניח שקרה אירוע חמור – אז אני מבקש שהתלמיד יבוא אליי בסוף היום. זה שאני משתהה עם התגובה לא אומר שהטיפול בו יהיה מקל. הסמכות החדשה לא באה להקל ולומר 'אל תעניש', אלא שצריך שיקול דעת. אם אתה חושב שעונש חמור יהיה אפקטיבי ונכון, תיתן אותו, אבל רק אחרי שיקול דעת, כשכולם רגועים".
"היום אנחנו לא רוצים דיסטנס ולא רוצים להתנהג בכוחניות, אבל זה לא הופך אותנו לחברים של הילדים ושל התלמידים שלנו. יש להם מספיק חברים, אבל הורים יש רק שניים,
ומורים משמעותיים אין הרבה"
הלאה. מה אנחנו מציבים אל מול הדיסטנס?
"במקום הדיסטנס, המודל מדבר על נוכחות משמעותית. אם הורה רוצה לממש את הסמכות שלו כלפי הילדים הוא צריך להיות נוכח באופן משמעותי בחיים שלהם. יש הבדלים בין בית לבית ספר, אבל זה נכון גם לגבי המורים. לא מספיק להיות נוכחים פיזית. היום למשל, כשכולם בבית, הנוכחות הפיזית לא מספיקה, אפשר שכל אחד יהיה בחדר אחר ובמסכים וזו לא תהיה נוכחות משמעותית.
"סמכות חדשה אומרת שקרבה לילדים לא צריכה ולא אמורה לפגוע בסמכות אלא להפך, היא אמורה לחזק את הסמכות. אנחנו קרובים לילדים שלנו אבל אנחנו לא חברים שלהם. פעם היה מובהק שאנחנו לא חברים, כי כשהיה צריך נתנו סטירה והמרחק היה מובהק. היום אנחנו לא רוצים דיסטנס ולא רוצים להתנהג בכוחניות, אבל זה לא הופך אותנו לחברים של הילדים ושל התלמידים שלנו. יש להם מספיק חברים, אבל הורים יש רק שניים, ומורים משמעותיים אין הרבה. זה מה שילדים שלנו צריכים מאיתנו".
אני חושבת שרבים מבני דורי מרגישים כמוני, שאין לנו בכלל סמכות והילדים עושים מה שבראש שלהם. מצד שני אני רוקדת איתם בסלון לצלילי סטטיק ובן־אל בווליום מטורף, אז אולי זו "אשמתי"?
"זה לא חייב להיות ככה ש'אין בכלל סמכות', אבל מה שכן, צריך לפתח כלים חדשים. מערכות היחסים בין הורים לילדים משתנות בצורה משמעותית בלי לוותר על הקִרבה. הסמכות החדשה אומרת שאתה יכול להיות קרוב לילד, לרקוד בסלון ולהשתובב, ועדיין אתה ההורה שלו, והוא מצפה ממך שתהיה ההורה שלו. הילדים מצפים מהמבוגר שיֵדע את הדרך ויכוון אותם, שיגיד מה נכון או לא, כל זה ברמת פתיחות גבוהה הרבה יותר ממה שהיה פעם, אבל הילדים בהחלט עדיין רוצים את כל זה וזכאים לקבל את הביטחון הזה.
"הילדים רוצים לדעת שאנחנו, המבוגרים שנמצאים איתם, חזקים ולא מתרסקים מזה שהם 'מתנגשים' בנו ושאנחנו יודעים מה צריך ומה נכון לעשות, ובעיניי זה חידוש גדול מאוד במציאות היום. כי היום מדברים על זה שהילד יודע, התינוק יודע, ומדברים על זכויות הילד. הזכות הבסיסית ביותר של הילד היא לקבל ביטחון וחינוך והכוונה, ואנחנו ויתרנו על הזכות הזו לביטחון. הסמכות החדשה אומרת: 'אנחנו לא מוותרים על זה שהילד יקבל מהמבוגרים הכוונה', וזה חידוש גדול.
"הורים ובתי ספר הולכים לכיוון של הכלה ואהבה וכיוצא בזה; אלו דברים טובים אבל הם באים הרבה פעמים על חשבון הסמכות, ואז הילדים מתבלבלים. הם חושבים שיש להם המון כוח וזה מפחיד, על גבול ההרסני. 'מה? אני באמת יכול לעשות מה שאני רוצה, ולמורים ולהורים אין מה להגיד?' – ערכים הומניסטיים, לא כוחניים, לא צריכים לבוא במקום מוסד הסמכות".
איך הגעת לעסוק בשיטת הסמכות החדשה?
"כיום אני מלמד במכללת הרצוג, מרכז במכללה את מערך 'אקדמיה שדה' הכולל הכשרה מעשית, סטאז' ופיתוח מקצועי, אבל לפני כן עבדתי בתיכון קבוצת יבנה כעשר שנים ולאחר מכן ניהלתי תיכון בבית־שמש במשך תשע שנים. אל הנושא של הסמכות החדשה נחשפתי סביב העבודה בבית־שמש. זה היה בית ספר עם בעיות אלימות קשות מאוד כשקיבלתי אותו. הייתי מורה מהסוג של פעם, אולד סקול, אבל ידעתי שבתור מנהל זה לא מספיק – כי מה יעזור אם לי יש סמכות כזו, אם המורים לא מצליחים להחזיק כיתה? הבנתי שאני צריך להביא כלים נוספים לבית הספר ועשיתי יחד עם הצוות המוביל תהליך שקראנו לו על בסיס הספר של פרופ' עומר – 'שיקום הסמכות המורית'.
בשנה הראשונה בבית הספר הצמדנו שולחנות לרצפה כי זריקת שולחנות הייתה דבר שבשגרה, אבל הגישה החדשה של כל הצוות בבית הספר אמרה: 'לא חשוב מה קרה עכשיו – אני לא מטפל בזה עכשיו'
"במשך שנה שלמה כל התהליך כולו היה עם הצוות, לא התעסקנו בכלל עם התלמידים, ותוך כמה חודשים שינינו את האווירה בבית הספר בצורה דרמטית. שיתוף הפעולה של כלל המורים בגישה החדשה יצר בבית הספר אקלים מצוין, שאפשר לכולם לעבוד ולהצליח. במכללת הרצוג אנחנו מלווים היום שלושה בתי ספר ולקראת השנה הבאה אנחנו מתכננים לעבוד עם רשות מקומית שלמה שבתהליך של שלוש שנים יעברו את ההכשרה הזו, ותמיד הטיפול בבית הספר הוא רק ברמת הצוותים. דמייני בית ספר שרגילים לשלוף בו עונשים, עם בעיית אלימות של תלמידים, מורים עם הרבה כוח או בלי כוח – ופתאום המורים מפסיקים לשלוף מהמותן. אומרים 'אני אטפל בזה' ובאמת מטפלים בזה. את יודעת איך דבר כזה משפיע על תלמידים? תוך שבוע האווירה בבית הספר משתנה מהיסוד".
אבל אין חשיבות למהירות התגובה? לזה שכולם רואים שקרה משהו ושהוא טופל?
"פעם, כמנהל בית ספר, באה אליי מישהי שהנחתה איזו תוכנית ואמרה לי: 'סוסים זוכרים שלוש שניות, ילדים עשר שניות'. שאלתי אותה אם היא יכולה לצאת מהמשרד תוך עשר שניות, כי אני לא מוכן לעבוד בגישה הזו. יש גישות שאומרות 'אם לא הגבת עכשיו אז מיותר להגיב'. אני אומר ההפך בדיוק. פתרת עכשיו בעיה שתמשיך ותצוף שוב ושוב. הכי קל לפתור אירוע בסטירה או בעונש שנשלף מהמותן, אבל שום דבר לא ישווה לטיפול שיש בו היבטים של התמדה ושל יסודיות לאורך זמן".
אבל מה עושים באירועים קיצוניים – נניח, תלמיד זורק שולחן?
"אני מדבר איתך על בית ספר קצה, אירועים אלימים וקשים מאוד. בשנה הראשונה בבית הספר הצמדנו שולחנות לרצפה כי זריקת שולחנות הייתה דבר שבשגרה, אבל הגישה החדשה של כל הצוות בבית הספר אמרה: 'לא חשוב מה קרה עכשיו – אני לא מטפל בזה עכשיו'. אירוע אלימות שמתרחש צריך לעצור באופן מיידי, אבל אחרי שעצרת, מה יעזור שתטפל באירוע ב־12 בצהריים כשסביבך בחצר 30 תלמידים מזיעים? אתה יכול לחכות חמש דקות? אז אתה יכול לחכות גם חמש שעות. תטפל בסוף היום. האפקט כל כך הרבה יותר חזק. זה עובד עם כל אוכלוסיות הקצה, עם כיתות תקשורת, עם כולם".
זה נוגד את ההיגיון הטבעי, לא?
"נכון, אבל זה עובד. החיסרון של הסמכות החדשה הוא שצריך המון התמדה בה, אבל זה גם היתרון שלה – היא נותנת כלים לסמכות גם ללא כריזמה. כל מה שצריך הוא להתמיד, שזה מעט והמון".
ההתמדה והיסודיות יכולות לחפות על חוסר הכריזמה.
"האמירה היא שהסמכות לא נבחנת בכך שאתה מצליח להשתיק את התלמיד הכי רועש בכיתה, שפעם זה היה המדד האולטימטיבי לסמכות של מורה, אלא בכך שאתה מתמיד. התלמיד עשה משהו והוא יודע שתטפל בזה, כי לפני שבוע ושבועיים וחודשיים, טיפלת. ככה כל אחד יכול לבנות סמכות ולא צריך להיוולד עם איזה רכיב מיוחד באישיות. זה יתרון אדיר של הסמכות החדשה על פני הסמכות הישנה".
בוא נסיים בכל זאת בכמה טיפים להורים שמרגישים היום, אולי יותר מתמיד, שהסמכות ההורית שלהם זקוקה לרענון. מה עושים עכשיו עם הילדים בבית ועם בעיות המשמעת שצצות יותר?
"אם לילד יש מפגש זום כיתתי ההורים צריכים לדעת מה קרה שם, חייבים לדעת מה קורה בניידים שלהם. צריך לבנות סדר יום עם הילדים שיש בו גבולות ברורים של ההורים: אלו המרכיבים שצריכים להיות ביום, אחר כך נדבר על מינונים – שעת קריאה או חצי שעה קריאה, כמה לומדים, מה לומדים, מתי מתעמלים וכו'. הקווים הכלליים צריכים להיות ברורים והנוכחות צריכה להיות משמעותית.
"לגבי התמודדות עם בעיות משמעת בבית, אני מניח ויודע שהמצב שבו כולם ביחד גורם לחיכוכים רבים בין ילד לילד ובין הילדים להורים. זה זמן טוב להתאמן על הכלל שבשום מקרה לא שולפים מהמותן. שום דבר לא בשליפה. אפשר לקבוע רבע שעה קבועה של סיכום יום, ומושכים לשם את כל האירועים – מכות, מריבה על המסך וכיוצא באלה – ומחליטים איך מטפלים בהם". 
