שלום, שיפי. עולם החינוך כולו חווה טלטלה בעקבות משבר הקורונה ונאלץ "להמציא את עצמו מחדש". מה עושים אלו שלא יכולים להשתמש בפלאי הטכנולוגיה כדי להמציא את עצמם מחדש?
"בסמינר שלנו צוות המורות הכין קלסר ודיסק און־קי מותאם לכל בת עם דפי עבודה וחומרי עזר. בין אם אלו תוכנות גרפיקה או עיצוב שהן צריכות, ובין אם אלו סרטונים שהמורות הסריטו את עצמן מלמדות. שלחנו את החומרים לכל עיר שבה יש לנו תלמידות ויצרנו מוקד חלוקה. השיעורים עצמם מתנהלים בשיחות ועידה או שהמורות שולחות הקלטות שהבנות יכולות לשמוע בטלפון. אחרי השיעורים שמתקיימים בטלפון, הבנות יכולות להתקשר למורות אם יש להן שאלות או שהן זקוקות לתגבור".
ומה עולה מצורת הלמידה הזו? האם היא עונה על הצורך של התלמידות?
"רק בשבוע שעבר התחלנו. המורות עבדו קשה מאוד כדי שכל אחת תקבל את כל מה שדרוש לה. כל מורה הכינה ערכה במשך שעות על גבי שעות. מלכתחילה, אנחנו שמים דגש על תקשורת ויחס אישי בין המורות לתלמידות, ולכן, גם בתוך כל הבלגן של הקורונה, היה לנו חשוב ביותר להמשיך לעטוף את הבנות כמה שניתן. ניסינו להיות הכי מדויקים שאפשר כדי שהבנות יוכלו ללמוד ויצליחו לעבוד לבד בלי עזרת המורה, וניסינו לחשוב באופן יצירתי איך בכל זאת אפשר להתגבר על המגבלות, תוך שמירה על המקצועיות שלנו. אני מקווה מאוד שזה באמת יהיה יעיל".
כל מי שלא מצוי בעולם החרדי, לא יצליח להבין למה לשנע קלסרים במקום להשתמש באפליקציות או במיילים שיכולים לקצר תהליכים.
"קודם כול, במיילים הבנות יכולות להשתמש, הרבנים אישרו שימוש במיילים של ההורים. והאמת שאני מבינה את חוסר היכולת להבין אותנו. בתור מישהי שלצורך העבודה משתמשת ברשת ויש לה זום למשל, אני יודעת שהיה הרבה יותר קל לנהל ככה שיעור ויודעת איזה כיף היה יכול להיות".
ובחברה החרדית מונעים את זה מהתלמידות שלך.
"נכון. זו האידיאולוגיה שלנו. המשפחות לא רוצות להכניס בשום פנים ואופן אינטרנט הביתה, ואני יודעת שהרבנים לא רוצים לאשר דבר כזה כי הם יודעים שאם זה ייכנס, זה לא יֵצא. מישהי ביקשה ממני עזרה, יש לה טאבלט מסונן מאוד, מוצר שמאוד ברור מה השימוש שלו – אבל הרבנים לא רצו לתת לזה אישור. יכול להיות שהמוצר הזה גלאט־מהדרין, אבל זה פתח שלמישהו אחר יהיה משהו דומה עם פתיחה אחרת או רמת סינון אחרת והוא יכניס לזה סרט וכו' וכו'. קשה עד בלתי אפשרי לסגור אחרי שפותחים'".
מה שנקרא "המדרון החלקלק". אני לא מזלזלת בתפיסת עולם שמסתגרת אל מול העולם. אני מבינה שחברה שמרנית שרוצה להגן על עצמה תשים חיץ. מנגד, ההיסטוריה לימדה אותנו שתחת משברים וקטסטרופות למיניהם, מתרחשים כל מיני שינויים שאף אחד לא דמיין שהם אפשריים.
"את צודקת. הרבנים מודעים לתהליכים. אף אחד לא ידע כמה זמן בדיוק הולך להימשך המצב הזה, אבל בגלל שדובר על חודש אחד, הרבנים נתנו את הפתרון הנוכחי ואמרו שאפשר להסתפק בשכפולים".
כלומר ככל שהמצב יתמשך, יש יותר סיכוי שנראה אינטרנט עם מגבלות כאלה ואחרות בבתים חרדיים?
"אני לא מדברת בשם הרבנים אבל אני מניחה שאם המצב יתמשך, השאלות יעלו שוב לשולחנם והם יידרשו להן. ממה שאני רואה, הרבנים מאוד מונחים בעולם, עם יד על הדופק, שואלים שאלות נכונות, הלימודים חשובים להם והם בכלל לא מקילים ראש בנושא הזה. בסוף אנחנו מדברים על בנות צעירות, לא נשואות, שעוד לא עיצבו את האישיות שלהן ולכן צריך לשמור עליהן הרבה יותר. הן עדיין לא יודעות לשים לעצמן את הגדרות. ברור שהרבה יותר קל לעבוד במייל או בזום, אבל מה שחשוב לנו בראש ובראשונה זה לשמור על הבנות".
מלחמת המפרץ הביאה לציבור החרדי את בשורת הרדיו; עד אז הוא נחשב טמא כמו הטלוויזיה. האם את יכולה לראות מצב שהקורונה מביאה לציבור החרדי את בשורת המרשתת?
"אני לא נביאה. אני לא יודעת להגיד. זה רק בידי הרבנים. העתיד יגיד מה יהיה".
ואיך את, בתור אישה חרדית שפתוחה לעולם המודרני, רואה את הדברים?
"כולנו רוצים לשמור על הציבור שלנו, אנחנו באותו צד. נכון שיש לי פתיחות כי אני נחשפת לרשת ומשתמשת בה לצורך העבודה, אבל אשמח שלבת שלי לא יהיה טלפון נייד כמו שלי. לבעלי, למשל, יש טלפון שחור קטנצ'יק. זה שאני פתוחה לא אומר שאני רוצה שהילדים שלי יהיו באותו מקום. הציבור שלנו מיוחד במינו. גם לחרדים פתוחים יש עדיין נאמנות גדולה לעולם החרדי. אני עדיין מאמינה בשמירה הזו של העולם החרדי־הקלאסי. אני חושבת שהיא נחוצה, מבורכת ורצויה, ואף אחד לא כופה עליי שום דבר. את המהלכים שאנחנו מובילים עכשיו במוסדות שלנו, אני לא עושה נגד רצוני. אני מאמינה בדרך הזו ואני רוצה לחנך את הילדים שלי לאורה".
"הציבור החרדי מתחיל לתת אמון בסמינרים הספרדיים, ואני מאמינה שתוך כמה שנים האמון יהיה הרבה יותר גדול. החלום שלי הוא שנהיה שווי ערך, גם בשם עולם התורה שאנחנו מייצגים וגם בשם המקצועיות"
המוסדות שאת מנהלת נוסדו על ידי אמך כדי לספק חינוך טוב לבנות עדות המזרח, שבעצם סבלו מאפליה כלפיהן.
"האידיאל של המפעל הזה שאמא שלי הקימה לפני למעלה מ־25 שנה היה להרים את קרנן של בנות עדות המזרח ולתת להן את הכלים המקצועיים הטובים ביותר, על מנת שיהפכו למובילות בתחומן. כיום יש לנו בסמינר 'שבילי בית יעקב' 400 תלמידות, ופועלות בו מגמות ייחודיות ובלעדיות לנו במגזר החרדי: תקשורת חזותית, הנדסאות, חינוך גופני, מוזיקה, אמנות הבמה ועוד. המטרה שלנו היא שהבוגרות שלנו יֵצאו עם מקצוע לחיים תוך שמירה על אורח החיים התורני הנדרש. נוסף על כך יש אצלנו גם סמינר בשם 'אפיק' שבו מתחנכות למעלה ממאה בנות במגמות מקצועיות של הנהלת חשבונות, ספורט טיפולי ועוד, וכן תיכון 'מרגלית' שלומדות בו 200 בנות שעושות בגרות מלאה עם מגמות חינוך מיוחד ומוזיקה שייחודיות רק להן במגזר.
"אני זוכרת את אמא שלי בתחילת הדרך מקבלת את ברכתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. היא עמדה אז בראש ארגון חסד והייתה מטפלת במאות משפחות נזקקות מהציבור שלנו, עד שהיא הבינה שבמקום לתת להן דגים היא צריכה לדאוג להן לחכות, לתת להן חינוך מקצועי, שיוכלו לפרנס את עצמן. ככה נולד הרעיון של הסמינר. מרן עודד אותה לפתח את הרעיון, לא היה אז סמינר ספרדי מקצועי בירושלים, ואני ואחיות שלי עברנו לשם כדי שיהיה ממה להתחיל. והנה, ברוך השם, חצי יובל אחר כך החזון שלה מתממש: היא רואה בוגרות שלנו שהפכו למובילות בתחומן, נשים חזקות שעולות על במות או נותנות סיוע מקצועי לקהילה שלהן. זו ממש התגשמות החלום, אין סיפוק גדול יותר מזה".
אז הגעתן ליעד?
"אנחנו במצב הרבה יותר טוב ממה שהיה, אבל הדרך עוד ארוכה. המוסדות שלנו באמת בין המובילים היום בחברה החרדית, אנחנו שואפות למצוינות ולהובלה בכל התחומים. אבל ברמה הציבורית חשוב שגם התודעה של הבנות הספרדיות תשתנה. הן צריכות להאמין יותר בעצמן ובדרכן, להיות גאות במורשת שלנו ובחינוך שקיבלנו מבית אבא ולדעת שיש לנו כל הכלים להצליח, אין דבר העומד בפני הרצון".
גזענות ואפליה על רקע עדתי קיימות גם בציבור הכללי, אבל הציבור החרדי נמצא עדיין מאחור – למשל בכל הנוגע לשידוכים או להפרדת אשכנזים וספרדים במוסדות הלימוד. מה האמירה שלכם? איך משנים את המצב הזה?
"על ידי לימודים מקצועיים ואיכות של בנות. אני באמת מאמינה שאין מפתח אחר מלבד החינוך. אנחנו רואים את זה בלימודים המקצועיים – במגמות הייחודיות שלנו, הבנות האשכנזיות הטובות גם מגיעות אלינו, כי הבאנו בשורה. כיום יש בסמינר כחמישה אחוזים של בנות שמגיעות מבתים אשכנזיים. הערבוב (בין אשכנזיות לספרדיות, ב"ק) מתחיל לקרות שם. ככל שהחינוך שנצליח לספק יהיה יוקרתי וטוב יותר, כך נצליח לשבור את החומות. ככל שהמוסד יהיה מוצלח ויוקרתי יותר – המשפחות הטובות יגיעו, יהיה יותר ערבוב והביקוש יגדל. לאור האמונה הזו אנחנו פועלים. זה קורה, אבל לאט. הציבור החרדי מתחיל לתת אמון בסמינרים הספרדיים, ואני מאמינה שתוך כמה שנים האמון יהיה הרבה יותר גדול. החלום שלי הוא שנהיה שווי ערך, גם בשם עולם התורה שאנחנו מייצגים וגם בשם המקצועיות".
את צופה שהשילוב יגדל?
"בהחלט כן. שוב, התשובה טמונה באיכות של החינוך. בתיכון יש פחות ערבוב, אבל גם שם יש מגמת שינוי ומה שכן קורה זה שהמשפחות הספרדיות החשובות והרציניות מגיעות אלינו ולא שולחות את הבנות לסמינרים האשכנזיים. במקביל רואים שהמשפחות הספרדיות הפכו לבני תורה ממש. לשינוי הזה גם יש משמעות. וככל שניתן מענה למשפחות האלה, והן יהפכו לכוח מוביל, המצב ישתנה יותר מהר".
אני מתארת לעצמי שמגיעים אלייך סיפורים של בנות כשרות וחסודות עם ציונים טובים שלא התקבלו למוסדות אשכנזיים ובעצם סבלו מאפליה. מה קורה כשהן מגיעות למוסדות שלכם?
"מיותר לציין שאין טיפת גזענות. אנחנו בוחנים את הבת מבחינה לימודית, רוחנית ואיכותית, ומקבלים כל בת שעומדת בקריטריונים הרוחניים והלימודיים בשמחה רבה".
את יכולה לראות בעיני רוחך מציאות שבה ההבחנות העדתיות ממוגרות בחברה החרדית?
"זה כבר משתנה, וישתנה עוד ועוד. האם התופעה הזו תיעלם לחלוטין? אני לא יודעת".
בקרב בני הדור שלי, העיסוק בשיח העדתי היה בקדמת הבמה בעשור האחרון – אם באמנות ואם בנושאים חברתיים. עד כמה השיח הזה מצוי גם בחברה החרדית?
"השיח הזה חלחל, אבל כמו בהרבה תופעות ומהלכים שחודרים לחברה החרדית, השיח הזה שקט ואיטי יותר, ובאופן טבעי, בגלל המאפיינים הייחודיים לחברה הזאת, הוא מקבל גם פנים קצת אחרות".
האם את חושבת שלפעילים ולפעילות חברתיים מתוך החברה החרדית יש כוח לשנות את הנושא הזה של ההפרדה העדתית?
"אני פחות מעורבת בזה. אני באמת מאמינה שלייצר חינוך טוב ואיכותי זה הפתרון לכול".
