לפעמים השם העברי שמוענק לסדרות זרות הוא הסיבה שאני מדלגת עליהן בתפריט הצפייה או מגיעה אליהן באיחור ניכר. זה בדיוק מה שקרה לי עם "טוני נולד מחדש", שם סתמי כל כך לקומדיה שחורה מצוינת, ששמה המקורי, After Life, מחמיא לה ומדייק אותה בהרבה. אז מה היה רע בתרגום הפשוט "החיים שאחרי"? ובכל זאת, יצא שקצת הרווחתי. כי מיד כשסיימתי את הצפייה בעונה הראשונה, נחתה בנטפליקס העונה השנייה, והושלמה לי חוויית בינג' ארוכה ומספקת.
טוני הוא עיתונאי במקומון זעיר, שזה עתה איבד את רעייתו האהובה שנפטרה ממחלת הסרטן. לבני הזוג לא היו ילדים, וטוני נותר שבור לב ובודד, מכלה את ימיו בצפייה חוזרת בצוואה המצולמת שהיא הותירה: סרטונים שבהם היא מזכירה לו שהחיים נמשכים, שהדרך שלו בעולם לא הסתיימה גם אם שלה כן. אבל טוני לא משוכנע, והשאלה האם יש טעם להמשיך ולחיות אחרי שהאדם היחיד בעולם שהסב לו אושר איננו עוד מלווה אותו כל יום, כל שעה.
תחת העננה האפורה הזו, רוחש עולמו הקומי של ריקי ג'רוויס, יוצר הסדרה שמככב גם בתפקיד הראשי. ג'רוויס, גאון קומי בריטי משולח רסן (שיצר בעשור הקודם את "המשרד" ואת "ניצבים"), מביא לטוני את האיכויות שהקנו לו תהילה – הומור לא תקין פוליטית, לצד עומק ועיסוק בשאלות קיומיות (ג'רוויס הוא בעל תואר בפילוסופיה). הוא עומד בהצלחה רבה בשני הסעיפים.
סביב הגיבור הנרגן והבוטה, שמפזר תדיר הערות ציניות, לעגניות וחסרות רחמים, רקם ג'רוויס רשת של דמויות קומיות מצוינות: מהדוור החטטן, דרך חברו הצלם חסר המודעות העצמית שמלווה אותו בביקורי בית אצל מרואיינים אקסצנטרים, ועד הפסיכולוג שלו, שהוא ההפך הגמור מכל מה שמייצג המקצוע – חמלה, רגישות וטקט.
יחס רחום בהרבה מקבלות מג'רוויס הדמויות הנשיות בסדרה: המטפלת של אביו במוסד הסיעודי, אישה מבוגרת ממנו שבעלה המנוח קבור סמוך לאשתו של טוני והופכת לאשת סודו, ועובדת חדשה במשרד שטוני פורש עליה את חסותו.
לצד הרגעים הקומיים הרבים והמוצלחים שלה, "טוני נולד מחדש" מצליחה גם לרגש. זה קורה כאשר צעד אחר צעד טוני מקלף מעליו את השריון שעטה, ונותן לאנשים לחדור פנימה; זה קורה כאשר מבעד הדיכאון הקשה שהוא נתון בו נובטים בו רגשות כמו חיבה, אמפתיה וחמלה; זה קורה כאשר הוא נוכח לדעת שהחיים בכל זאת ממשיכים.
