הלו, הלו אבא: מה? כבר נגמר?

לא הספקנו כלום /// דודי רוזנטל | 41 | 1+

ממש כמו בכל שנה בתקופת החגים, חיכיתי בקוצר רוח שגם הסגר הזה שנכפה עלינו יסתיים כבר, ולו רק כדי שאוכל לקטר שנגמר כל כך מהר. מזהה פוטנציאל מקילומטרים אני. רק בדיעבד.

ופתאום הודיעו שנגמרה הקורונה ושאפשר להתחיל לחזור לשגרה, ולך תזכור עכשיו מהי. ועוד הוסיפו ואמרו שמיליון תלמידים יחזרו ללימודים כבר בראשון שעבר, ומי היה מאמין שאשמח כל כך מהעובדה שהילד שלי הוא אחד ממיליון.

כמה שמחתי? שלחתי אותו לבית הספר יומיים לפני כן, שיתפוס מקום. תקראו לי אב השנה, אבל היה לי חשוב מאוד לוודא שהוא שם. הייתי אפילו מצרף תמונה שלו שמח ונרגש בשער בית הספר, אבל קשה מאוד לצלם כמו שצריך כשדוהרים במאה ועשרים קמ"ש.

ורשימת הדרישות ליום הראשון ללימודים? עד עכשיו אני לא סגור עליה. הילד אמנם בכיתה ג', אבל אבא שלו צריך, מתברר, לפחות תואר שני כדי ליישם את ההוראות במלואן. אם הבנתי נכון, הייתי צריך לשלוח חצי ממנו ביום הראשון בשמונה בבוקר דרך השער הראשי, ואת החצי השני שלו רק ביום השני ב־12 בצהריים מהשער האחורי. אה, ולהביא כפפות, מסכה רפואית, מספריים ואלכוג'ל. רק בכיתה ג', אבל כבר בלימודי רפואה.

שעה אחר כך כבר התקשרתי למשרד והודעתי שאני חולה. השקט הזה, הרעש הלבן הזה של הכלום והשום דבר והניגוד המוחלט למה שזה לא היה לפני זה, סילקו לרגע כל מחשבה צינית מהסוג שהחזיק לי את הראש מעל המים באותו הזמן ופינו את מקומן לתובנה אחת: החיים כפי שהכרנו אותם עצרו מלכת לחודשיים וקירבו אותנו כמו ששום שגרה לא תוכל. ככה פשוט. כל כך פשוט למעשה, שפספסתי את זה בזמן אמת.

"אני מתגעגע", סימסתי לו. "גם אני!" ענה. "למה אתה בנייד ולא בשיעור?" שאלתי, ושנייה לפני ששלחתי התחרטתי. בוא כבר הביתה, ילד. לא הספקנו כלום.

 

חינוך מבית /// איתי וגשל | 42 | 3+

כולנו צפינו מתישהו באיזו כתבה על חינוך ביתי. התגובות שלנו נעו מ"מטורללים" דרך "אמיצים" ועד "חיים בסרט". הרי איך הילדים רוכשים השכלה? איך הם ידעו להתנהג ולתקשר עם בני גילם? ומעל הכול – מה יהיה בצבא? תמיד בסוף מגיעים לצבא. מה הקשר? לא ברור.

אבל תכלס, הם צודקים. כי מה הגיוני יותר מאשר לגדל בעצמנו את צאצאינו? הרי כל אחד מהילדים הוא שונה (כלומר בלתי נסבל בדרכו שלו), ולא ייתכן שבית ספר, טוב ככל שיהיה, מתאים לכל מגוון הילדים.

ומכאן לתובנה, שאצלי בראש היא ותיקה, אך בתקופת הקורונה קיבלה דגש חזק: מערכת החינוך היא חלק מהמערכת הכלכלית שלנו, והיא נדבך חשוב בהגשמת ההתניות החברתיות שלנו.

אנחנו שולחים את ילדינו לבית הספר לא כדי לקבל חברה מחונכת יותר או ערכית יותר, אלא בשביל שנוכל לצאת לעבוד ולממן את החלומות שלנו ואת איכות החיים שלנו. ברור שאנחנו מעורבים ומשתדלים שיגיעו למקום שטוב להיות בו כשאנחנו לא בבית, אבל כמו שאפשר לומר על "זהו זה" החדש – זה אף פעם לא יהיה טוב כמו המקור.

עכשיו אני יודע שזה נשמע שאני מתלונן, אבל אני לא. כלומר כן, אבל לא בא לי לוותר על הטיסה השנתית והבית שהבנק בנה לנו. נו, אתם יודעים איך זה, החיים הם לא שחור ולבן, הם מורכבים. כמו תורה ועבודה, יהודית ודמוקרטית ויאדה יאדה יאדה. אם אני כבר בחל"ת שאופקו לא ברור, עדיף שיישארו איתי עוד קצת. למה? כי בחודשיים האחרונים גיליתי שהחבר'ה שגדלים לי מול העיניים הם דווקא סבבה רוב היום, והם אפילו לומדים המון גם בלי מערכת מסודרת, לו"ז צפוף ומורה אמיתי. חוץ מזה, רשימת הדברים שצריך להכין לילד שחוזר לבית הספר זה תיק בפני עצמו – מאיפה אביא עכשיו מסכת רתך?

אז נחזיר אותם למערכת כשלא תהיה ברירה – כששוב ידגדג לי הטרק בצרפת.