מלך הג'ונגל /// איתי וגשל / 42 / 3+
מכירים את הזוגות האלו עם פרופיל משותף בפייסבוק? הם כל כך מתאימים שאפילו הדעות שלהם על העולם הן אחידות. הזוגות הממש מחוברים ייצרו איזה הלחם לכבוד שם הפרופיל שלהם. נגיד יוסיגל כהן או יותמר לוי.
אתם מבינים? אפילו בפלטפורמה שמקדשת את האני הם באים כזוג. ככה "לבשר אחד" הם.
אבל יש זן יותר גרוע: אלו עם תמונת פרופיל של ילדיהם. אני מקבל הצעת חברות ממישהו שעל פי שמו אני מכיר אותו, אבל מה לעשות, אני לא זוכר איך הוא נראה. אם רק תהיה לי תמונה אוכל לחבר שם לפנים. במקום זה אני מקבל 2.4 צאצאים בממוצע חנוטים בחליפות ובעניבות פרפר.
וכשחושבים על זה ברצינות, האם זה מה שנישואין וילדים גורמים? משכיחים את זה שיש לנו (או לפחות הייתה) אישיות משלנו? רצונות ויעדים אישיים? אנחנו כל כך בעולם שלהם למילוי הצרכים שלהם – מה הם יאכלו, מתי החוג, איזה סיפור לפני השינה – שאנו שוכחים את העולם שלנו, הפרטי.
לא חושבים ככה? קבלו דוגמה טובה: בני זוג עם ילדים, גם כשהם במכונית בלעדיהם והם רואים רכבת, יצעקו כאיש אחד "רכבת"! ומיד יצחקו לעצמם. אני לא אומר שאין בזה חן, אבל באמת, רכבת?
במסגרת החיים האלו שבחרנו לעצמנו, צריך למצוא זמן קדוש ל"אני". להזכיר לעצמי שאני אינדיבידואל, וכשרק יהיה לי קצת יותר זמן לעצמי – אגשים את כל מה שחלמתי עליו.
יום שישי בלי האישה (גננת) ובלי הילדים (דיר באלאק לבטל את יום שישי בביה"ס!), זה יום תזכורת בשבילי. תזכורת מי הייתי לפני שהתחתנתי ונולדו לי ילדים. זה לא יום מנוחה: אני מבשל, מסדר, מנקה. אבל זה רק אני. בלי זאטוט שמכבה את הדיסק של נקמת הטרקטור או קורא לי לשחק איתו חתחתול בפעם האלף. ביום הזה אני מסמן כל פעם מחדש את הטריטוריה שלי והיא מחזיקה מעמד לפחות עד אחת אפס־אפס, השעה שבה מלכי הג'ונגל האמיתיים חוזרים לאזור.
אבאל'ה, בוא: נכון הקדיחות האלה ששומעים בבניין כל שישי? אלו אבות שמבצעים מטלות בבית כי לילדים שלהם
דווקא יש גן
זמן קסם /// דרור עמיצור / 36 / 2+
כל רווק יודע שלשישי בבוקר אין משמעות מיוחדת. אפילו כנשוי טרי זה היה קצת זמן "פרווה". בעיקר סידורים, בישולים, או סתם "בדרך להורים". לכן כשמצאנו לבת שלנו משפחתון שאין בו פעילות בשישי, הנתון הזה לא ממש הפריע לנו.
אבל את המבט בעיניים של חברים שלי, כשסיפרתי להם בשמחה שמצאנו משפחתון, אני לא אשכח כל כך מהר. "איך רואים שזו ילדה ראשונה שלכם, לא מבינים ששישי בבוקר זה קודש!"
כי אם שבת קדושה לא־לוהים, אז שישי בבוקר קדוש להורים, הם הסבירו לי בסבלנות כמו לאח קטן. זה זמן שיש בו פטור מלא משני המנהלים המרכזיים של חייך – העבודה והילדים.
הו לא, האימה. תפסתי לרגע את הראש. האם עשינו את הטעות הכי אופיינית להורים בתחילת דרכם?
התחילה השנה. ימי הסתגלות, ולאט נכנסנו לתלם. לומר בכנות? לפעמים היה קצת קשה לוותר על "שישי חופשי". אבל כמו ש"כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב, האוהב", ככה גם ימי שישי עם הילדה התגלו כזמן קסום. זמן משפחתי, אבל אחר. לא זמן קצוב כמו אחר־צהריים ביום חול, כשהשעון המתקתק של ארוחת ערב ומקלחות רועם בקול גדול. גם לא מצב של חובת־מנוחה, כמו בשבת בין תפילה לארוחה. זמן שבו אנחנו ביחד, אבל בחופש. בלי לו"ז. נוסעים לשוק מחנה יהודה או סתם יורדים למעיין. עובדים ביחד בגינה או יוצרים פרויקט קטן. נחת של שבת אבל עם היתרונות של יום חול. יש שילוב טוב מזה?
