הסדרה התיעודית "מייקל ג'ורדן: הריקוד האחרון" ("The Last Dance") של ESPN בשיתוף נטפליקס הפכה לתופעה של ממש בימי הקורונה. המשבר הגלובלי גרם למיליונים רבים ברחבי העולם, ובפרט בארצות־הברית, להתכנס בבתיהם ברוב שעות היממה, ורבים חיפשו מפלט בדמות יצירה טלוויזיונית שתשכיח מהם את הצרות. חובבי ספורט נאלצו להתמודד עם מצב לא מוכר, אחרי שפעילות הליגות והענפים השונים הושבתה. צירוף הנסיבות הוביל לכך ש"הריקוד האחרון" זכתה לפופולריות עצומה, הפכה לשיחת היום ושברה שיאי צפייה באמריקה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הוד אווירותו: כל אנשי הממלכה של ג'ורדן
לשחק כדורסל בסלון ולהרגיש על הפרקט של ה- NBA
"היהודים באים" – סיוט שמרני נפלא
הסדרה תיעדה את מייקל ג'ורדן ושיקגו בולס בעונת 1997/98, האחרונה בשושלת שש האליפויות שבהן זכתה אחת מקבוצות הספורט הגדולות אי פעם. "הסדרה אמורה הייתה לעלות לאוויר במהלך סדרת הגמר ב־NBA ביוני הקרוב, אבל אחרי שהליגה הושבתה, עשינו פגישת אונליין עם כל השותפים שלנו, כולל האנשים של ג'ורדן, והבנו שיש אפשרות לצאת מוקדם יותר מפני שהעולם כולו השתתק", מספר ג'ון ויינבך, יהודי אמריקני ואחד המפיקים הבכירים בעולם הדוקו־ספורט, שמכהן כמפיק בפועל וסגן נשיא בחברת Mandalay Sports Media שהפיקה את הסדרה.
"קבענו שנצא לאוויר ב־19 באפריל, העורכים שלנו האמינו שיעמדו בזה, אבל באותו זמן גם היינו צריכים לסגור את המשרד ולהעתיק את הפרויקט כולו חמש פעמים, כדי שלכולם תהיה אפשרות גישה ויכולת לעבוד עליו מהבית. עד אותו הרגע ארבעה פרקים היו מוכנים לשידור, שניים נוספים היו במצב סביר וארבעת האחרונים – מבחינתי החזקים ביותר בסדרה – היו עדיין בתהליך עבודה ורחוקים מסיום. הריאיון האחרון שצילמנו היה ב־17 במרץ עם ג'ון סטוקטון. בהתחלה ביקשו ממני לטוס אליו ואפילו קניתי כרטיס, אבל אשתי, שהיא תובעת ציבורית וכבר חששה ממה שעתיד לקרות כאן בבתי המשפט, חשבה שזה לא רעיון טוב. היא ביקשה ממני לוותר, ושלחנו מישהו אחר".
"יש הטוענים שג'ורדן החליט להוציא את הסדרה עכשיו כדי למצב את עצמו כשחקן הגדול בכל הזמנים, אבל האמת היא שאני לא חושב שזה כל כך מעניין אותו היום. הוא בשלב אחר בחיים"
הקדמת מועד שידור הסדרה התגלתה כהחלטה גאונית: פרק הבכורה, שבו צפו 6.3 מיליון איש בשידור חי ו־13.1 מיליון בסך הכול, ניפץ לרסיסים את שיא כל הזמנים לצפייה בסדרה תיעודית על ספורט. עשרת פרקי הסדרה רשמו ממוצע מרשים של 5.6 מיליון צופים לפרק בארה"ב. "בתור יוצר אתה תמיד עובד הכי קשה כדי לעשות הכי טוב, ובסופו של דבר מהרבה פרויקטים טובים פשוט מתעלמים, לצד פרויקטים אחרים, שלא טובים מספיק אבל מקבלים הרבה קרדיט. במקרה הזה ידענו שלא יתעלמו מאיתנו, מאחר שמדובר במייקל ג'ורדן, אבל בשום אופן לא ציפינו לתגובה כזאת ולהצלחה בסדר גודל כזה", מודה ויינבך, "הייתה גם אפשרות שבגלל משבר הקורונה אנשים לא יצפו בזה כי הם טרודים בדברים אחרים, אבל בסופו של דבר זה נתן למיליונים רבים סיבה לשבת יחד ולצפות. השידור של שני פרקים בשבוע החזיר את סגנון הצפייה הישן והטוב, רבים אהבו להיכנס לנוסטלגיה של התקופה, ויחד עם העובדה שלא היינו צריכים להתחרות בשום משחק ספורט זה הפך את הכול לקסם אחד גדול, והפך את הפרויקט להצלחה עולמית אדירה".
ג'ורדן שלא הכרנו
החומרים המצולמים ב"ריקוד האחרון" עברו דרך ארוכה של 22 שנה עד שהגיעו למסכים. "קודם כול, מי שאחראי לכך שהפרויקט הזה בכלל צולם הוא אדי תומפסון, הדוד של קליי מגולדן־סטייט ווריורס, שעבד אז בתור מפיק ב־NBA Entertainment, מחלקת הבידור וזרוע ההפקה של הליגה. הוא הציע אז לאדם סילבר, הקומישנר הנוכחי של הליגה שהיה אז ראש החברה, לתעד את העונה המיוחדת של שיקגו, בידיעה שספק אם יום אחד נזכה לראות שוב קבוצה כזאת", מספר ויינבך, "ג'ורדן לא היה אז חלק מארגון השחקנים, והליגה הגיעה איתו להסכם יוצא דופן, שבו הוחלט שאף אחד מהצדדים לא יכול להשתמש בחומרים בלי הרשות של האחר. ג'ורדן הוא כוכב ענק אבל גם אדם שחרד מאוד לפרטיות שלו, ועבר הרבה מאוד זמן עד שהוא הסכים לשחרר את החומרים. אני מאמין שבעשר השנים הראשונות הוא הרגיש שזה עדיין קרוב מדי לתקופה שבה שיחק בשיקגו. הוא חזר לשנתיים לשחק בוושינגטון, ואז הפך לחלק מהבעלים של שארלוט ופחות רצה לעסוק בזה. עברו הרבה שנים עד שהרגיש בנוח להוציא את הדברים החוצה. הוא רצה להיות בטוח שזה בידיים טובות".
מה הביא לנקודת המפנה ב־2016?
"מייק טולין, אחד מראשי החברה שאני עובד בה, נסע להיפגש עם מייקל, והמטרה הראשונית הייתה לעלות עם הסדרה באפריל 2018, לכבוד 20 שנה לעונה הזו. לא ראינו בשלב הזה את החומרים אבל בנינו עבורו ספר תמונות, שהציג בפניו את הסדרה שאנחנו מתכננים. הוא אהב את מה שהוא ראה וגם סמך עלינו. יש לחברה שם טוב בהפקות מהסוג הזה, הנשיא שלנו פיטר גרובר הוא מבעלי גולדן־סטייט, ולכל אחד מאיתנו יש רזומה ארוך ויפה של עשייה.
"מה שמדהים בחומרים הוא שככל שהעונה התקדמה הם הפכו לטובים יותר, כי הצוות קיבל גישה נרחבת יותר והתפתחו יחסי אמון. זו הסיבה לכך שהפרקים האחרונים טובים יותר"
יש כאלה שטוענים שג'ורדן החליט להוציא את הסדרה עכשיו כדי למצב את עצמו כשחקן הגדול בכל הזמנים, אבל האמת היא שאני לא חושב שזה כל כך מעניין אותו. הוא בשלב אחר בחיים, הוא התחתן שוב, נולדו לו בנות תאומות. יכול להיות שגם שיא הניצחונות בעונה אחת של גולדן־סטייט, ששברה את השיא של שיקגו, השפיע. אולי הוא רצה להזכיר לדור שלא ידע או ראה שהיה שם משהו גם לפני כן, ולתת לצעירים הזדמנות לחוות את זה".
"הריקוד האחרון" כוללת כאמור עשרה פרקים, מספר עצום כשמדובר בסדרת דוקו־ספורט, ומלבד עונת 1997/98 היא עוסקת גם בהיווצרות השושלת של שיקגו, במהלך חייו של ג'ורדן ובקריירה שלו. כדי להעניק תמונה רחבה נכללו בה מספר רב של מרואיינים. "בשנים האחרונות, כל התפיסה בנוגע לסרטי תעודה וסדרות תעודה על ספורט השתנתה. אני חושב שהשינוי החל כאשר הסדרה על או־ג'יי סימפסון ('תוצרת אמריקה'), שחולקה לחמישה פרקים וארכה יותר משבע שעות בסך הכול, הפכה להצלחה גדולה ב־2016, בנוסף להצלחה של סדרות דוקומנטריות בנטפליקס. כאן היו לנו 500 שעות צילום רק מהעונה שצולמה, ויחד עם התיעודים המוקדמים והראיונות, היה לנו הרבה מאוד חומר", מסביר ויינבך, "בחלק גדול מהחומרים ג'ורדן לא יוצא טוב. הוא מתעמר בשחקנים, לפעמים הוא אכזרי ובלתי מתפשר. הייתה דאגה מצד האנשים שלו, שאם הסדרה תהיה קצרה מדי, הוא יֵצא בה אידיוט ולא יצליחו להבין את התמונה הגדולה. הפורמט שנבחר לא תמיד מוציא אותו טוב, אבל נותן פורטרט אנושי נכון יותר. מה שמדהים בחומרים הוא שככל שהעונה התקדמה הם הפכו לטובים יותר, כי הצוות קיבל גישה נרחבת יותר, התפתחו יחסי אמון והם פשוט הפכו לחלק מהמציאות שם ותיעדו דברים מדהימים. זו הסיבה גם לכך שהפרקים האחרונים טובים יותר".
"לג'ורדן לא הייתה זכות וטו בנוגע לסדרה, זה לא הגיע למצב שהוא ביקש להוריד פרט מסוים. היו מקרים כמו קארל מלון שסירב להשתתף מסיבותיו שלו, וגם את ג'ון סטוקטון
היה קשה לשכנע להתראיין"
המרואיין המרכזי בסדרה היה כמובן ג'ורדן עצמו, היום בן 57, שנראה במהלכה לפרקים נרגש מאוד, כשהוא חוזר לרגעי שיא בחייו וגם לרגעי מחלוקת. "הייתי חלק מפגישה עם ג'ורדן בשארלוט אבל לא הייתי חלק מהצוות שראיין אותו", אומר ויינבך, "למטרה הזו החלטנו לבנות צוות קטן ואינטימי, שיעזור לו להרגיש בנוח. הוא היה נהדר לאורך הדרך ומהרגע הראשון הבנו עד כמה הוא מחויב לתהליך. מה שהכי הרשים אותי בצפייה הראשונה בחומרים היה החיבור הרגשי שלו לדברים, הכנות שבה הוא דיבר, והתגובות שלו לכמה מהשאלות. אף פעם לא ראיתי אותו ככה, וזה היה הסימן הראשון עבורי שאנחנו עושים משהו מיוחד. הבמאי ג'ייסון הייר עשה איתו עבודה נהדרת והגענו לתוצאה שקיווינו לה: סוג אחר של ריאיון, כזה שלא ראינו ממנו אף פעם".
לצד הצלחת הסדרה נשמעו ביקורות שטענו כי העריכה שלה מגמתית ומנסה להאדיר את שמו של ג'ורדן, שהוא זה שהחליט מה ייכנס ומה לא וכיצד הדברים יוצגו. "לג'ורדן לא הייתה זכות וטו בנוגע לפרויקט", פוסק ויינבך, "הוא ראה עריכות שונות של פרקים, אבל זה לא הגיע למצב שהוא ביקש להוריד פרט מסוים. עד כמה שאני יודע, הדרישה היחידה שלו הייתה ששני בניו הבוגרים יופיעו בה, והם אכן מתראיינים בפרק העשירי. כשאתה חי בתקופה הזאת, עם כל כך הרבה כלי תקשורת ורשתות חברתיות, יש המון תגובות מכל סוג שהוא, ויש גם כאלה שפשוט רואים משהו שמצליח ושונאים אותו. בתור מפיק אני עושה את המיטב כדי להוציא לעולם את התוצר הכי טוב שאפשר, ומבחינתי אם אנשים כועסים אז אכפת להם. מעבר לכך אין לי מה להגיד על זה".
"יש משהו אנושי מאוד בדרך שבה השושלת הסתיימה. אני חושב שג'רי ריינסדורף (למטה), הבעלים של שיקגו, הוא האחראי העיקרי לכך. דברים היו צריכים להתנהל אחרת, הוא היה צריך למצוא פתרון כדי להמשיך"
לצד מרואיינים רבים היו גם כאלה שסירבו, כמו קארל מלון, כוכב יוטה ג'אז באותן שנים, שטען כי אינו מוכן להשתתף בהאדרת ג'ורדן. "העובדה ששני יועצים של מייקל שולבו בסדרה כמפיקים סייעה לנו מאוד לסגור ראיונות, כי אנשים ידעו שהוא תומך בסדרה. כמעט כל מי שרצינו לראיין אמר מיד כן, והיו גם כאלה שפנו אלינו בבקשה להתראיין. אכן היו מקרים כמו עם מלון, שסירב לדבר מסיבותיו שלו. גם את סטוקטון היה קשה לשכנע, אבל בסוף הוא הסכים והיה מצוין", אומר ויינבך.
פרקי הסדרה כוללים גם סיפורים על כוכבי המשנה בבולס. אחד המרגשים בהם הוא סיפורו של סטיב קר – אז שחקן בשיקגו, והיום מאמנה של גולדן־סטייט. קר איבד בגיל 19 את אביו, שנרצח בעת שהיה נשיא האוניברסיטה האמריקנית בביירות. "עבורי זה היה אחד מרגעי השיא של הפקת הסדרה", משחזר ויינבך, "צילמנו אותו בניו־יורק, ביום שבו קרה הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג. הוא אדם אינטליגנטי באופן יוצא דופן, וכשהבמאי דיבר איתו על אבא שלו, היה מדהים לשמוע אותו ולראות את התגובות של האנשים שעמדו מסביב. היה ממש עוצמתי לגלות שהוא וג'ורדן, שגם איבד אב בנסיבות דומות ואכזריות כשהיה בן 30, מעולם לא דיברו על זה. אולי זה גם הסביר על עוד רובד נסתר בחיבור ובהצלחה של שיקגו".
ההצלחה הספורטיבית הגדולה של שיקגו מוצגת בסדרה לצד כאוס שלם שמתרחש מאחורי הקלעים. ג'רי קראוס, הג'נרל־מנג'ר היהודי שבנה את הקבוצה וגם זכה פעמיים בתואר מנהל השנה ב־NBA, הסתכסך עם המאמן פיל ג'קסון. במקביל הוא התקשה לנהל מערכת יחסים תקינה עם כוכביו הגדולים, ג'ורדן וסקוטי פיפן, וחש שהם גוזלים ממנו את התהילה שהוא ראוי לה. קראוס, שטען במהלך הדרך כי המועדון והמערכת מעל הכול, התעקש לפרק את השושלת ולהתחיל לבנות את הקבוצה מחדש. "מדהים שהקבוצה הזו הייתה כל כך טובה אבל גם היה בה משהו מאוד לא מתפקד", צוחק ויינבך, "יש משהו אנושי מאוד ואפילו קצת מסתורי בדרך שבה השושלת הזו הסתיימה. לכל דבר אמנם יש סוף, אבל כשאתה רואה כזאת הצלחה, למה שתבחר לעצור את זה? אני חושב שג'רי ריינסדורף, הבעלים של שיקגו, הוא האחראי העיקרי לכך. לקראוס יש אמנם קרדיט גדול מאוד, אבל כשיש לך ארבעה עובדים מרכזיים, ששניים מהם כוכבי ענק כמו ג'ורדן ופיפן, לצד קראוס והמאמן פיל ג'קסון, שהפכו את המותג שלך להצלחה כלכלית אדירה, דברים היו צריכים להתנהל אחרת ובצורה נכונה. הוא היה צריך למצוא פתרון כדי להמשיך, הרי מאז הבולס לא עשו שום דבר".
העשור הגדול מכולם
ג'ון ויינבך, 43, נולד בניו־יורק ועוד לפני גיל שנתיים עבר עם משפחתו ללוס־אנג'לס, שם הוא חי כיום. "הסבים מצד אמא שלי היו יהודים מהונגריה, ששרדו את אושוויץ. הם התחתנו לפני המלחמה ואיבדו במהלכה שני ילדים שנהרגו בידי הנאצים. אמא שלי נולדה בגרמניה וכשהייתה בת חצי שנה, ב־1947, הם עברו לארצות־הברית. ההורים של אבא שלי נפגשו בסין. אמא שלו הייתה בת של מהגרים רוסים ואבא שלו היה כדורגלן מצטיין באוסטריה, שמצא את עצמו שם אחרי שחיפש מקום מפלט בתחילת מלחמת העולם השנייה. ב־1949 הם עברו לרוצ'סטר בניו־יורק".
ויינבך זכה לגדול בשנות ה־80 בלוס־אנג'לס, שם פרחו קבוצות ספורט בשלל ענפים. "זה היה העשור הטוב ביותר להיות בו אוהד ספורט", הוא קובע, "הלייקרס זכו בחמש אליפויות NBA; הדודג'רס זכו בשתי אליפויות בייסבול; זכינו באליפות בפוטבול; ויין גרצקי, שחקן ההוקי הטוב בכל הזמנים, הגיע לעיר, ואירחנו את האולימפיאדה ב־1984. אני יודע שכל מי שגדל בישראל בשנים האלה, עבורו מיקי ברקוביץ' ודורון ג'מצ'י יהיו גיבורים לתמיד. עבורי אלה מג'יק ג'ונסון, קארים עבדול־ג'באר וג'יימס וורת'י".
מעבר להיותו אוהד, עסק ויינבך בשנות ילדותו בשלל ענפי ספורט. "הייתי הקפטן של קבוצת הכדורגל שלי בתיכון, ובמקביל שיחקתי הרבה בייסבול וכדורסל. לאחר שהתקבלתי לאוניברסיטת ייל, ניסיתי לשחק שם כדורגל אבל זה לא עבד כמו שתכננתי. הייתי מהיר מאוד והבנתי את המשחק, אבל השליטה שלי בכדור הייתה קצת בעייתית. אני מאמין שאם הייתי מתחיל לשחק כדורגל היום, עם ההתפתחות של הענף כאן בארצות־הברית, הייתי יכול לקחת את זה רחוק יותר".
אחרי ניסיון שלא צלח גם בקבוצת הבייסבול, פנה ויינבך לעיסוק אחר שאהב – כתיבה, והשתלב בעיתון של הקולג'. לאחר שסיים את לימודיו הוא התקבל לעבודה בוול סטריט ג'ורנל, עבורה עבר לניו־יורק – שם עסק במשך שנים בסיקור ספורט והצד הכלכלי והעסקי שלו. כמה מהכתבות שלו, כמו זו שחשפה ליגת פנטזי סודית (ליגת כדורגל וירטואלית, שבה בונים המשתתפים קבוצות לפי תקציב נתון המתחרות ביניהן, ד"מ) בוול סטריט, שכללה כמה ממנהלי ההון העשירים בעולם, זכו לחשיפה גדולה. "הג'ורנל היה מקום מדהים עבורי, שבו למדתי איך לדווח על הדברים שאני רואה ואיך להסתכל על העולם. עד היום, לא משנה על איזה פרויקט אני עובד, בשלב ההכנה אני עדיין מסתכל עליו מזווית של עיתונאי", הוא מסביר. "עם הזמן רציתי להתחיל לעשות יותר מאשר רק לדווח על הצד העסקי בספורט, וכמה סרטי דוקו שראיתי, כמו 'יום אחד בספטמבר' שעסק ברצח האתלטים במינכן ב־1972, נתנו לי את המוטיבציה להתחיל ליצור בעצמי. לא ידעתי אז שעשרים שנה מאוחר יותר יגיע תור הזהב של היצירה התיעודית".
העשייה הטלוויזיונית הראשונה של ויינבך, שפועל גם כתסריטאי ובמאי לאורך השנים, הייתה ב־2001, אז הפיק עבור ESPN תוכנית בת 32 פרקים בשם "The Life", שעקבה אחר חיי היומיום של אתלטים. לאחר מכן הוא חזר ללוס־אנג'לס והחל לעסוק בהפקת סרטים וסדרות באופן שוטף. לאורך השנים הפיק סדרות עבור Fox Sports ,CBS ,HBO, הערוץ האולימפי ורבים אחרים. ב־2012 היה שותף בכתיבה והפקה של "The Other Dream Team", סיפורה של נבחרת הכדורסל של לטביה שזכתה במדליית הארד במשחקי ברצלונה 1992, זמן קצר אחרי שהמדינה נפרדה מהגוש הסובייטי וזכתה בעצמאות. הסרט זכה להצלחה והוצג בפסטיבל סאנדנס היוקרתי. הוא עבד יחד עם שאקיל אוניל ואייס קיוב, והיה חלק מהסדרה היוקרתית "30 על 30" של ESPN.
ב־2015 הזדמן לו להפיק סרט על אחד מגיבורי ילדותו, קארים עבדול־ג'באר, "Kareem: Minority of One" – סרט שהופק עבור HBO וזה בפרס האמי האמריקני. "קארים עבדול־ג'באר הוא איש מרתק, מורכב, סופר־אינטליגנטי, שדרכו גם אפשר ללמוד הרבה מאוד על ההיסטוריה בארצות־הברית מאז שנות ה־60", מסביר ויינבך, "אני חושב שעד היום לא צפו בסרט הזה מספיק אנשים. כולם מדברים עכשיו על השאלה מי השחקן הכי טוב בכל הזמנים, ואם ג'ורדן הראשון, קארים חייב להיות השני. מדובר בשחקן ששינה את חוקי המשחק בשבילו. יש לו מורשת אדירה".
בשנים האחרונות החל ויינבך לשתף פעולה גם עם הבמאי והיוצר הישראלי דני מנקין, שפועל כיום מלוס־אנג'לס. ויינבך נכנס כשותף להפקות של מנקין, "77:78 על המפה" שעסק בזכייה הראשונה של מכבי תל־אביב בגביע אירופה, ו"אולסי" על סיפורו של כדורסלן העבר אולסי פרי. "יש לי שתי דודות שעלו לישראל, וכשגדלתי הגעתי הרבה פעמים לבקר ושמעתי המון על מכבי תל־אביב, אבל לצערי בסוף שנות ה־80 הם הגיעו פעם אחר פעם לגמר האירופי והפסידו", צוחק ויינבך, "נפגשתי עם מנקין בלוס־אנג'לס, הלכנו לאכול חומוס, הוא הראה לי את העריכה של 'על המפה' והתרגשתי מאוד. אמרתי לו מיד שאני מאמין שניתן לספר את הסיפור הזה לקהל אמריקני, אבל חייבים לעשות השלמות של מידע לגבי דברים שידועים ומוכרים רק לישראלים, כמו מלחמת יום כיפור או מבצע אנטבה. גיליתי אז גם את הקשר החזק בין ביל וולטון לטל ברודי, והחלטנו להוסיף ראיונות של שניהם באנגלית, בנוסף לשיחה עם דיוויד סטרן. דני הוא יוצר קולנוע מחונן, מספר סיפורים מצוין ואדם נהדר שכיף לעבוד איתו".
ויינבך, שגדל כאמור במשפחה יהודית, דיבר איתי במהלך הריאיון כמה פעמים בעברית לא רעה בכלל. "כשגדלתי הלכתי בכל שבוע לבית ספר עברי, הייתי עד היום לפחות עשר פעמים בארץ וגדלתי באווירה מאוד ציונית ואוהדת ישראל", הוא מסביר, "בכיתה ח' הלכתי לבית ספר קונסרבטיבי על שם סולומון שכטר, השתתפתי במחנות קיץ של ארגונים יהודיים כמו 'קמפ רמה' וגם נסעתי איתם לישראל. עשיתי כמובן בר מצווה, אנחנו חוגגים את החגים ויש לי חברים יהודים מכל הקשת – חילונים, דתיים, רפורמים וחרדים".
השיחה בינינו מתנהלת בימים סוערים בארה"ב, כשברקע הפגנות בעקבות רציחתו של ג'ורג' פלויד בידי שוטר במינסוטה. לצד הפגנות שקטות רבות, נרשמו התפרעויות, שבירת חלונות של חנויות ובזיזת ציוד מהן. "יש לידי רחוב שהוא כמו שינקין בתל־אביב, והיה ממש קשה ומוזר לראות כאן שמשות מנופצות וטנק שנוסע ברחוב", הוא משתף, "גם הרבה אנשי עסקים ישראלים נפגעו מזה, ולצערי האלימות פוגעת בכל רוח ההפגנות, שהן למען מטרה טובה. התקופה מאוד לא פשוטה לכולם, קודם עם הקורונה ועכשיו עם המהומות. למזלי יש לי עבודה והרבה פרויקטים בפיתוח שאנחנו עסוקים בהם".
איך לדעתך ייראה עולם הספורט אחרי המשבר הזה?
"ספורט זה הדבר היחיד שהוא לא פוליטי שאנשים יכולים להתחבר אליו יחד, ואני חושב שרבים מחכים שהוא כבר יחזור. קשה לראות את הדברים חוזרים בקרוב לנורמליות שהתרגלנו אליה, אבל כל מה שיקרה השנה יתקבל באהבה גדולה, גם אם זה יהיה רק בטלוויזיה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני לא יכול להיות בחמש בימים שדברים קשים כל כך קורים בעולם. אני שמח שכולם מסביבי בריאים, שיש לי עבודה ושהייתה לנו עכשיו הצלחה גדולה כל כך. הרבה דברים משוגעים קורים, אבל אני מרגיש טוב למדי ואופטימי מאוד מטבעי. אני ב־3.75".
