להתראות שליטה /// מאיר קלר | 35 | +2
חייב להגיד לכם שזה כבוד גדול. בוא תכתוב פה טור, הם אמרו, אתה נראה לנו אחד כזה שיש לו מה לתרום מהגיגיו ואולי אפילו תכתוב לנו קבוע (את החלק האחרון יכול להיות שהמצאתי). אז במעמד כזה מרגש, מה יותר מתאים מלכבד את אמא?
אמא שלי טוענת שהתקופה הכי מאתגרת להורים זה להיות דווקא עם שני ילדים. ולה יש שבעה, כן?
אז הואיל וזהו משפט מוזר בעיניי, והואיל ובתחום עיסוקי יוצא לי לגעת בתחום המספרים, אמרתי שאנסה לפתור את חידת המספרים הקטנים של אמא. בקיצור, חשבתי לעצמי שבמעבר מילד אחד לשניים, הדבר הכי חזק שהרגשתי זה שאיבדתי את השליטה. אני בכלל לא מדבר על העצמאות שנעלמה לה כבר עם הראשונה שהגיחה. אבל זה היה די ברור בזמנו, כשהעסקה ההיא נחתמה.
תראו, עם מתוקה אחת עוד אפשר היה להחזיק את זה איכשהו. אבל כשהמתוק השני הגיע, פתאום נראה שהיחס של שני הורים על שני ילדים הוא פחות הגיוני. זה כמובן בהנחה שאנשים עדיין צריכים דברים קטנים בחיים כמו נגיד לישון בלילה יותר משעתיים ברצף או להצליח להגיע לחתונה לפני שמוציאים מנות אחרונות.
לאנשים כמוני, אנשי הקונטרול פריק, הקושי הגדול בחיים זה להצליח לשחרר, להבין שלא את הכל אני אקבע ואחליט. והנה הגיע מספר שתיים, ומסתבר שסחבק יכול בכיף לתכנן מה שהוא רוצה, אבל יותר מסביר שיהיה מישהו שיצחק על התוכניות האלו. ואני לא מתכוון לריבונו של עולם.
וזה שפתאום יש שני יצורים שיכולים בכל רגע נתון לשנות לי את סדר היום, זה בהחלט מאתגר, אמא. עכשיו תראו, הגיוני כמובן שאיבוד השליטה עולה עם הילדים הבאים כן ירבו כפרה עליהם, אבל את המסר הזה שמעכשיו אני לא מחליט לגמרי בעצמי על החיים שלי, את זה מספר שתיים שלי בהחלט יודע להעביר לי.
איך מכפילים אינסוף? /// יהונתן צוריה | 29 | +2
את המעבר מילדה אחת לשתיים אפשר לתאר בשלל צורות: אפשר להיות גיק, ולהגיד שזה כמו שני קרבות בוס במקביל, אפשר להיות אופטימי ולהגיד שזה כאילו הכפילו את כמות האושר בחיים שלך כשלא ידעת שזה אפשרי, אפשר להיות פסימי ולהגיד שזה כאילו הכפילו את מטלות הבית וקיצצו בחצי את שעות השינה והשפיות שלך, ואפשר לסכם את זה בציטוט של ג'ים גאפיגן: "תדמיינו שאתם טובעים – ואז מישהו מביא לכם תינוק".
יש משהו במעבר בין ילד אחד לשניים שהוא בלתי אפשרי לכמת. אם כל אדם הוא עולם ומלואו, מעין אינסוף קטן, איך מכפילים אינסוף? ואיך מתמודדים עם שני אינסוף כשאחת צורחת שהיא רוצה לראות סרט והשנייה צורחת כי אנא ערף, היא תינוק, אז בטח שיניים. זה תמיד שיניים.
המעבר הזה הוא בו זמנית משהו שהופך אותך לאבא כפול (כי אתה עכשיו אחראי לשתי נפשות שונות לחלוטין שדורשות טיפול שונה לחלוטין), ולחצי אבא (כי אתה בעצם יכול בכל רגע נתון להיות אבא רק לאחת מהן). השדרוג במספר הילדים דורש ממך בו זמנית העלאה של הסטנדרטים (לא, את לא יכולה לרוץ ולצרוח בכל הבית), והורדה שלהם (תינוק, מה את אוכלת? כבלים של חשמל? אוקיי, סבבה). למתמטיקה ולהיגיון אין מקום בגידול ילדים, כמו בצה"ל – ההיגיון נשאר מחוץ לחדר היולדות.
וזה רק עכשיו. ניסיון לחשב את ההשפעות העתידיות של כל זה בכלל מוביל לכאב ראש (או שאולי זה בגלל הילדה. אחת מהן), והנסיון להכפיל את זה בילד שלישי (או יותר) בכלל נראים בלתי אפשריים. בסופו של דבר, המעבר מילד אחד לשניים בעיקר נותן לך דבר אחד משמעותי וחד משמעי: את הזכות להתנשא על הורים שיש להם ילד אחד. והאם זה לא, בסופו של דבר, למה שאנחנו עושים ילדים מלכתחילה? טוב, אולי לא. אבל זה בונוס נחמד.
